"כיכר": איפה שלא נהיה

מאת: הדר אברבנאל

בכל מקום יש כיכר. הכיכר היא חלק במרחב הציבורי אליו מתכנסות דמויות מגוונות שמרכיבות את שמיכת הטלאים של החברה הישראלית. יוצרות ויוצרי המופע "כיכר", מבית היוצר של אנסמבל כאן, בחרו להתמקד בשלוש דמויות גבריות ובסיפורי ההתבגרות שלהן, דרך שלוש תחנות: ילדות, נעורים, עכשיו. הדמויות באות לידי ביטוי דרך דיבור – הקהל מקשיב להן דרך אזניות, בזמן שהוא צועד וצופה בשתי פרפורמריות ופרפורמר (עדילי ליברמן, תמר ברבי, ענת ועדיה וחגי כהן. מעתה יכונו פרפורמריות בשל הרוב הנשי), המגיבות בגופן למרחב, לקהל ולטקסט.

המופע "כיכר" נע על מספר צירים שונים, ביניהם מערכת היחסים של הקהל עם הפרפורמרים כמובילים, הקשר עם הדמויות המוקלטות והמופע החי של הפרפורמרים בתחנות השונות. הקהל מפתח מערכת יחסים של אמון עם הפרפורמרים המובילים אותו. התנועה במרחב מתבססת על הביטחון שיש לקהל בפרפורמרים, אף על פי שלא תמיד נאמר בבירור מתי לשבת ואיפה, באיזו נקודה לעצור ומתי להתחיל לנוע שוב. התקשורת ההדדית מתחילה בלחיצות יד, מפגש אינטימי ואישי של כל אחד ואחת מבאי המופע עם אחת או יותר מהפרפורמריות. במקביל, נוצרות היקשרות, סקרנות ואף דאגה כלפי הגברים המוקלטים. המפגש איתם הוא שמיעתי בלבד ומותיר מרחב רב לדמיון. לצד הקשר השמיעתי עם הדמויות, השפה התנועתית שמשמשת את הפרפורמריות, לעיתים מתרגמת את הטקסט המוקלט ולעיתים מאתגרת אותו, אין לה חוקיות ברורה והיא לא צפויה, כמו התבגרות, כמו החברה שלנו, כמו כיכרות.

רשת הצירים המפותלת דרכה הקהל מובל מחולקת כאמור לשלושה ממדי זמן: ילדות, נעורים, עכשיו. החלוקה הברורה של ממדי הזמן, ולמעשה של התחנות השונות במופע, מקנה מסגרת לחוויה ומאפשרת לקהל ולפרפורמריות להתבלבל ולחקור בתוך כל תחנה בביטחון, בידיעה אילו תחנות יש לפני ואחרי זו הנוכחית. כך, התחנות הופכות לרגעים בהם הקהל יחסית פסיבי, ודווקא המעברים ביניהן, אלו שבונים את האמון בפרפורמריות, הם אלו שיש בהם הפתעות אמיתיות ושיבושים. הרי, בין ילדות, נעורים, ועכשיו יש חלקים מחברים. לצערנו, התבגרות היא לא תהליך נוח שניתן לחלק לשלוש תחנות. יוצרי ויוצרות המופע "כיכר" לא נתנו למסגרת להגביל אותם ולצמצם את תהליך ההיווצרות של הגבריות הישראלית לשלוש תחנות פשוטות.

התחכום המאפיין את הפרטים הקטנים במופע, כמו גם את התמונה המלאה, הוא מבריק, וניכר שנעשתה סביבו עבודת צוות יצירתית וחופשית. התנועה, הביצוע, החומרים בהם נעשה שימוש, חווית הקהל והובלתו, היחס העדין או הפרובוקטיבי לסירוגין למרחב, חלוקת התוכן ועוד, כולם מתכנסים יחד לכדי יצירה בעלת שפה אמנותית ושאלת מחקר של ממש – מה מייצר את הגבריות הישראלית? התשובה הבולטת ביותר, אך לא היחידה שהמופע מציע, היא שתיקת הנשים הנעות ביחס לטקסט או מחקות אותו, אף פעם לא מדברות.

לצד כל הרכיבים העשויים היטב במופע, דווקא דמויות הגברים המוקלטות היו לא מספיק עגולות. הן היו מאוד מפורטות, אבל היה קשה לדמיין שמדובר באדם חי וקיים. אין סיבה שלא להשתמש בארכיטיפים במופע העוסק בגבריות של חברה שלמה, אבל השימוש באזניות יצר אינטימיות עם הדמויות ותחושת קרבה שנחסמה לא פעם על ידי חוסר אמינות או תחושה של שיפוטיות כלפי הדמויות האלו.

אמני ואמניות אנסמבל "כאן" יצרו מופע המנכיח את הגבריות במרחב הציבורי ומשתיק אותה בו זמנית. הנוכחות הבולטת של הפרפורמריות יחד עם הקהל חובש האזניות, לעומת הקולות האישיים של הגברים, כמו לוחשים סוד רק לבאי ובאות המופע, מספרים יחד את הסיפור הכואב של הגבריות הפומבית לעומת האישית. "אנחנו יכולים להופיע עם זה בכל מקום שיש בו כיכר" אמרה עדילי ליברמן בסוף המופע. ואכן, הסיפור של הגבריות הישראלית הוא סיפור של המרחב הציבורי, אבל לא של מקום ספציפי בישראל.

"כיכר"

אנסמבל "כאן"

כתיבה: עידו בורנשטיין 

בימוי: עידו בורנשטיין, שלמה פלסנר

דרמטורגיה: רויטל משעלי

פרפורמריות/ים יוצרות/ים: תמר ברבי, ענת ועדיה, עדילי ליברמן, חגי כהן

שחקני פסקול:  שי אגוזי, אמיר גולדמן, חי מאור

עיצוב תנועה: עומר שמר

מוסיקה מקורית ועיצוב פסקול: קובי ויטמן

עיצוב חלל ותאורה: איריס מועלם

עיצוב תלבושות: נועה דותן 

צילום: יאיר מיוחס

עיצוב גרפי: אליעד סודאי 

עוזר במאי: גלעד גורדון

מדריכי הסיור: גלעד גורדון, ספיר הארטמן

מועדים נוספים:

30/10/24          20:30               כיכר גבעון, תל אביב

8/11/24            20:30               כיכר גבעון, תל אביב

12/12/24          20:30               כיכר גבעון, תל אביב

---

מצעד ההצגות השנתי של מרתה יודעת – הצביעו והשפיעו