מאת: ישראל ארלנגר
ישנן יצירות שקשה לתפוס את מקורן, תבנית: סדק היא יצירה כזו. למרבה המזל זו יצירה מוצלחת ביותר ועל כן, הדרך הטובה ביותר לתאר אותה היא פשוט להמליץ בכל פה ובכל לב, ללכת ולצפות בה. ואם בכל זאת יבקשו ממני להגיד במה היצירה עוסקת, אומר שמדובר ביצירת מחול שעוסקת בריקוד הבלתי פוסק שבין בני ובנות האדם לבין האדמה האוויר והים שעוטפים אותנו. אגיד שמדובר בדרך מעניינת להציג את היקום ואת האנשים והנשים כגופים רוקדים.
בפתיחת המופע מוצגים בזה אחר זה צורות חיים שונות שמיוצגות על ידי תנועתם השונה של גופים שונים שאותם חוקר וידן. מכיוון שוידן בוחר עבור היצירה רקדניות בעלות תפיסת במה ייחודית ועצמאית, הוא עושה בחכמה כשהוא מייצר מודל מארגן ובו שלושה קטעי סולו שונים מתכנסים למהלך מהודק אחד. שלושת קטעי הסולו שמבצעות יעל וייס, תמר קיש ומיקה קופפר, נראו כמו מופעי כישרונות קטנים שמתקיימים בציוויליזציה רחוקה ומתקדמת הרבה יותר מהציוויליזציה שלנו. כל אחד מהקטעים מתקיים בזכות עצמו, ומגדיר סביבת מחיה שונה על פני הבמה כולה. ניכר כי וידן סומך על הרקדניות והן סומכות עליו, כצופה חשתי גם אני תחושת ביטחון והייתי מוכן לשקוע אל המופע הזה.
בשונה מהטיפול במרכיב המחולי, בחירת התלבושות בתוך המהלך המהודק הזה, דידקטית ואינה מנומקת מספיק. הבחירה לכסות את הפנים של חלק מהרקדניות לא תמיד ברורה ומסרבלת את התנועה. מה גם שהטיפול במיקומים ובכוריאוגרפיה בתוך המהלכים ומחוצה להם כל כך אפקטיבי שזה מייתר את הצורך ביצירת הבחנות נוספות בין הדמויות.
בהמשך היצירה, האינדיבידואליזם שאפיין את הגופים הרוקדים מתפרק לתוך בדידות גדולה וזרות, הכל מרגיש רחוק וזר יותר ויותר, המציאות הקונקרטית מתפרקת לאבק וכל מה שיש הוא רק אותו הרגע בלי עבר ובלי עתיד. מכיוון שתחושת הבדידות המאוד ספציפית הזו קצת רחוקה ומופיעה בתוך יופי גדול כל כך, אני מוצא אותה כחוויה נעימה שאני מעוניין לשקוע ולשהות בתוכה. את הצלילה האינסופית הזו מלווה ומובילה המוזיקה שיצר ליאור פינסקי. מוזיקה שמותחת קו דק וארוך בין כל חלקי היצירה, מציעה ציפה חסרת תנועה ומשקל, כביכול בד בבד עם ציפייה תמידית לקראת הבאות. למרות המימד הפסיכדלי של המוזיקה, היא לא מנותקת מהמהלך הקונקרטי של המופע. אני לא חש שאני מאבד את עצמי או נעלם למחוזות שמקורן באסוציאציות הפנימיות שלי, להיפך, חוכמתה הגדולה של המוסיקה הזו היא שהיא מחזיקה כל הזמן את המתח המינימלי שמאפשר לתודעה שלי לנוע דרך המהלך הכוריאוגרפי באלגנטיות רבה.
הדימויים במופע מאופיינים לרוב בתנועה איטית, ועם זאת הקצב מהיר. הפעולה הפלאית הזו נוצרת בזכות השימוש האפקטיבי שוידן עושה בכל מרכיבי המופע, וכך במקרים בהם תנועת הגופים נעשית באופן איטי, מתקיים שינוי מוזיקלי או תאורתי. אותה סינרגיה מופתית שמתקיימת בשילוש הקדוש של המרכיבים הבימתיים ביצירה – תנועת הגופים, המוזיקה והתאורה, מביאה את הבמה אל הנשגב לעיתים תכופות. התאורה שמעוצבת על ידי עופר לאופר ואייל ללי ביטון אינה פונקציונאלית. כלומר, היא אינה משרתת מטרה יחידה של הארת הגופים והאובייקטים בחלל. בהקבלה למעשה בראשית, זו תאורה שיוצרת אור ובוראת חושך. בניגוד לתאורת במה קלאסית שמבוססת על תמונות שביניהן מעברים, כאן נקודת המוצא של התאורה היא השתנות. לאופר וביטון מביאים את עיצוב התאורה לתחומים של זיקוק מהלכי טבע כגון תנועת השמש והירח, חילופי עונות ושינויי אקלים. אותן השתנויות הולכות ידי ביד עם שינויי המוזיקה ופותחות נתיבים נוספים לתהליך הנפשי העמוק שעובר ביצירה כולה.
אירוע השיא של היצירה, שמדגים את החיבור בין המרכיבים, הוא הרגע שבו הערפל זוחל אל הבמה. אז מתגלה לעיניי אחד המחזות היפים ביותר שראיתי בימי חיי. במהלך איטי ומתמשך, הרצפה מתמלאת במעגלים הולכים וגדלים, הולכים ומתפשטים, של ערפל שמכסה את הארץ. מלבד היותו יופי עוצר נשימה, המהלך הזה מבצע תעלול יוצא מן הכלל, כאשר מבלי לבקש מאיש לקום ממקומו, הוא משנה את נקודת המבט הפיזית של הקהל. ואותו קהל שצפה במופע באופן פרונטלי, צופה בו כעת ממעוף הציפור כשתחתיו משתוללת סופת עננים ותחתיה סערה בלב ים רצפת הלינולאום שתחתיה זוחלות הרקדניות והרקדן ומניעות את גליו. את הצלילה הזו קוטעת מפעם לפעם הבלחת תאורה וענן עשן יחיד שפורץ על העולם שמעל העננים, אך גם קטיעות אלו אינן שוברות את המהלך המוזיקלי אלא מטופלות היטב ומעצימות את תחושת ההתפרקות הכוללת שמסתיימת בצמיחה פוסט אפוקליפטית.
כשמגיעים לתמונת הסיום, אם ניתן להגדיר מהלך של רבע שעה כתמונה אחת, מתרחש על הבמה קסם, כאשר מתוך הלינולאום יוצאים שני גופים עירומים כביום היוולדם, הם נולדים מתוך האפר והופכים לגוף אחד שמחובר בדרכים שונות. וידן ווייס נעים זה אל זו פגיעים מאד, תנועתם המשוכללת והמהפנטת עומדת בניגוד לעדינות והשבריריות של הגוף האחד שמוביל את היצירה ואת התודעה אל נקודת מגוז אחת וסיום ברור. לצד המהלך הכוריאוגרפי הפואטי הזה מתקיים דואט של שתי הרקדניות הנוספות, זוהי ההחלטה הכי תמוהה במופע מכיוון שהדואט אינו משרת את המהלך ולעיתים נדמה כי זהו ניסיון התנקשות כוריאוגרפי פנימי שהמופע מבצע כלפי עצמו. ובכל זאת, הקסם של מהלך הסיום כל כך גדול עד שהוא מתקיים גם לצד הסחת הדעת הזו.
את "תבנית: סדק" ראיתי פעמיים, פעם אחת בהצגת הבכורה ופעם נוספת ככתב של "מרתה יודעת", אני מדגיש את זה כי אני אדם שמתקשה להתבונן במופע פעם אחר פעם. ובכל זאת, אני מאמין שאצפה ביצירה הזו שוב אם יתאפשר לי.
"תבנית: סדק" היא תוצר של שיתוף פעולה ופתיחות גדולים מאוד. החיבור בין כלל השותפים מצביעים על החופש הגדול שהזירה הבינתחומית נתנה ליוצר, ועל כך שהוא בחר להעביר את החופש הזה הלאה לרקדניות, לאנשי הצוות ולקהל. אעז ואומר כי זו יצירה משמעותית שעוד תילמד ותשפיע רבות על עולם המחול.
"תבנית: סדק"
הזירה הבינתחומית
היצירה הועלתה במסגרת פסטיבל "צוללן"
יוצר: ניר וידן
שותפות ליצירה ומבצעות: יעל וייס, מיקה קופפר, תמר קיש, ניר וידן
עיצוב סאונד: ליאור פינסקי
עיצוב תאורה וחלל: עופר לאופר ואייל ללי ביטון
יעוץ אמנותי: סיון בן ישי, עמית דרורי, הדר טלמור, נועה פרידמן
מצעד ההצגות השנתי של מרתה יודעת – הצביעו והשפיעו
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 