"פומפיי": כשעיצוב פוגש כוריאוגרפיה

מאת: ישראל ארלנגר

הכניסה לאולם בו מתקיים המופע "פומפיי" היא חוויה דתית. ביקרתי עשרות פעמים באותו אולם קולנוע ישן שהוסב לאולם תיאטרון/מחול ברחוב הפרסה בתלפיות. תחילה בהיחבא, כנער חרדי שברח מהישיבה כדי לראות את הסרטים על המסך הגדול, ובהמשך, כשהפך לאולם שאירח יצירות במה, הגעתי אליו כדי לצפות במחול. למרות ההיכרות העמוקה עם המקום, הפעם זה היה אחרת – מהרגע שנכנסתי בשעריו החלטתי ביני לבין עצמי שמדובר בהיכל. הכניסה להיכל, ויהיה זה כל היכל, מוכיחה כי חוויות דתיות אינן בהכרח תוצאה של חוויה רוחנית פנימית, פעמים רבות הן נגזרות ומתעצבות מעיצוב המרחב.

ההיכל מגדיר את המרחב כולו – את הבמה, את מקומות הישיבה ואפילו את מסדרונות הכניסה כמקום שהכניסה לתוכו מבדילה בין החוץ לפנים ובין הקודש לחול. בדרך זו, המופע מבקש לעצב חוויה של צפייה וקריאה משותפת של הדימויים. זו חוויה דתית מעין מקהלתית שנגזרת הן מהגילוי המשותף של הדימוי הבימתי והן מהלבבות הפועמים בעת ובעונה אחת. ובמילים אחרות, הקהל מתקיים הן כקהל של מופע והן כקהל שמתאסף יחד לחוויה רוחנית משותפת. כלומר, הקהל מתקיים כאוסף של יחידים שצופים באדם אחד מבצע פעולות על הבמה ובו בזמן ממלא תפקיד ביצירת הטקס המשותף.

באולם, התארח הפעם המופע "פומפיי" – שורות-שורות של כיסאות, מסודרות בחצי גורן עגולה, במרחקים קצובים. גב הבמה הוא קיר גדול צבוע ורוד שתוחם את החלל, על הבמה עצמה מונחים מספר חפצים כגון אגרטל זכוכית גדול, מתקן ועליו תלויים בגדים, שמוצבים ומגדירים את הבמה היטב, אך כל אלו מתבטלים לעומת המיצג המרכזי שמצליח להפנט את הצופים – דובדבני שוכב על גבו, ראשו מוטה לאחור באופן לא שגרתי, הוא מכוסה בתכריכים לבנים. למרות שברור לכל שאין זה מעשה קסמים של ממש, הוא נראה מרחף באוויר, כמי שלא מפסיק לעלות בסערה השמיימה.

מכאן ואילך, נשזרים באופן אסוציאטיבי מספר צירים שדובדבני מחבר ביניהם בהומור ובדרך ייחודית. המופע מייצר חיבורים בין חורבנה של פומפיי בהתפרצות הר געש, סיפור מהפכת סדום ועמורה ונבואות אפוקליפטיות אך משועשעות שנרמזות ונשזרות במופע. לצד זה, מופיעים משחקי כוראוגרפיה או עריכה שברוב המקרים משרתים את היצירה, ולמעט רגעים קטנים שבהם הם מעט מיותרים, המהלכים הקטנים משרתים את המהלך כולו.

כאמן שפועל על התפר שבין האמנות הפלסטית לאמנות הבמה, דובדבני רותם ביצירה זו את היכולות העיצוביות שלו אל במת המחול, ומציע מודל עבודה מעניין של תיאטרון מחול חזותי, בו הדימויים היחידים מונחים זה לצד זה ומבוצעים ברמות שונות של הפרדה. הוא נותן לקהל לפענח את ההקשרים ולבצע חיבורים משלו.

היצירה בנויה במבנה של דיאלוג בין תמונות, בתוכן וביניהן ניתן לראות טביעת יד עיצובית מובהקת לאורך כל הדרך.  דיבור, תנועה, קטעי מוזיקה ודימויי וידאו שמוקרנים על כל הקיר האחורי מופיעים לכל אורך היצירה ללא היררכיה ברורה בין המדיומים וטוענים זה את זה במשמעות. במובן הזה, זוהי יצירה בין-תחומית במובן הרדיקלי שלה. דיאלוג נוסף ומשמעותי מתקיים בין הדמות הפוריטנית של דובדבני שמבצע פעולות מינימליסטיות ומקוטעות, לבין המוזיקה העשירה והמתמסרת של ירדן לוי-אלנטק, שגם נמצא על הבמה ומשתתף במופע.

דובדבני מבין היטב כי מדובר ביצירה אסוציאטיבית, ומחפש את הדרכים לצאת מראשו שלו ולשתף את הצופה במהלך האסוציאטיבי על מנת שלא נלך לאיבוד. בדומה לעריכת סרט קולנוע, הוא מקדיש תשומת לב רבה לסדר הנחת הדימויים ולאופנים בהם הנחת דימוי לפני דימוי אחר, טוענת אותו במשמעויות. הדימויים מאורגנים כך שהצופה מקבל חוויה רגשית ואינטלקטואלית של פיצוח ההקשרים והשתתפות בטקס. את התפיסה הקולנועית הזו ניתן לראות בעיקר באופן שבו הוא משלב בחוכמה את הדימויים המצולמים עם הדימויים הטקסטואליים והתנועתיים, וביתר שאת בדימוי שהוא רגע שיא מלא הומור, ובו צילום וידאו תמים ויפה של יונים מנקרות פיסת לחם ברחובות תל אביב נטען בנבואות חורבן.

ברגעים רבים של היצירה, נדמה כי דובדבני מתייחס אל כלל היצירה כאילו היא ספר קומיקס או רומן גרפי. הוא יוצר דימויים שנקראים כסדרת פעולות שמונחות בזו אחר זו ובעצם מעוצבות הן כתמונות בודדות והן כחלק מסיפור מתמשך. הוא שוהה בתוך הדימויים זמן ממושך מספיק עד שעין האדם יכולה לבחון אותם ולהכיר אותם היטב, ורק אז עובר אל הדימוי הבא. התנועות שלו ברורות, נקיות ונעימות לעין. תמונת הסיום של המופע כוללת שיר שמנוגן ומושר בלייב, ובמקביל לכך שתי הדמויות שעל הבמה, המוזיקאי והרקדן, שוכבות על הרצפה בהומאז' לדמויות שקפאו בהריסות העיר פומפיי. שיר הסיום ארוך מעט ודורש טיפול נוסף שישאיר את החיבור למופע המיוחד הזה.

ומכיוון שמדובר במופע אסוציאטיבי משהו, הנה מספר רגעים ראויים לציון במהלך המופע. הראשון, שהיה לי משמעותי מאוד כדתי לשעבר, מתרחש כאשר דובדבני קורא בקול את הטקסטים של יציאתו של לוט מהעיר סדום הנחרבת, הוא מטעים את המילה "ויתמהמה" בניגון המסורתי שמסמן הסימן "שלשלת" שבטעמי המקרא. הניגון המיוחד הזה מאריך את המילה במיוחד ומדגיש את התמהמהותו של לוט, ועבור מי שגדל על הרגע הזה, זהו רגע פרפורמטיבי מיוחד.

רגע נוסף שנחקק בזכרוני, הוא השימוש המיוחד שנעשה במופע במכשיר הלופר. דובדבני, וירדן לוי-אלנטק המוזיקאי משתמשים בו באופן ייחודי, ומצליחים להקפיא צעקות בעודן באוויר, דובדבני צועק ואז פיו נשאר פעור והצעקה שלו ממשיכה להדהד כאילו היא מונחת מול עיניי באופן ויזואלי, ונחוותה כתמונה חזותית ממש. נוסף לכך רגע ארוך במיוחד, שנחקק גם הוא בלבי, בו ציור קפוא של הר הגעש המתפרץ על פומפיי נע על המסך אט אט ומצליח לייצר התקדמות בציר הזמן ובהתרחשות. על אף שהציור עצמו אינו משתנה, שינויי המיקום חושפים בכל פעם משהו נוסף מחורבן העיר האבודה.

"פומפיי" הוא יצירה המצליחה לקחת פחד גדול שעומד באויר עולמנו ולהקליל אותו, עם הומור פואטי ושפה בינתחומית מרעננת, דובדבני  מצליח להראות יפעה מפעימה שאפשר למצוא רק בסוף העולם.

פומפיי

היצירה עלתה במסגרת פסטיבל "צוללן"

מאת ובביצוע: אורי דובדבני

מוזיקה מקורית ועיצוב סאונד: ירדן לוי-אלנטק

דרמטורגיה: מיקה קופפר

ליווי אמנותי: גיא ברנרד רייכמן

עיצוב תאורה: יואל פלד, רותם לוי

תלבושות: בר אלון

עיצוב במה: אורי דובדבני, איתי עדן

טכנאי סאונד: אהוד לקס

עוזרת הפקה: אבי בולוטינסקי

מועדים נוספים:

3/12/24 | 5/12/24 | המרכז לאמנות עכשווית תל אביב-יפו – CCA

---

מצעד ההצגות השנתי של מרתה יודעת – הצביעו והשפיעו