מאת: הדר אברבנאל
"אם גבר זר מזמין אותך לבית שלו, מה את אומרת לו?", הדס נוימן אמרה כן.
היא משוטטת, מצלמה בתיק, מוציאה אותה רק כשהיא רואה משהו מסקרן. כך, היא הסתובבה ברמת גן ופגשה מלא אנשים והם הזמינו אותה לבית שלהם ואמרו לה איזה חמודה היא וסיפרו לה על איך הם היו צעירים פעם והיום יש להם בנות בגיל שלה. בקטע ממש לא מסוכן הדס חוקרת בעזרת המצלמה את חיי הדמויות שהיא פוגשת. היא מרשה לעצמה להתקרב כשזה בטוח, היא שומרת כמה שפחות מרחק ממי שהיא חושדת בו. היא לא ממש יודעת למה היא מצלמת את מי שהיא מצלמת.
לאט לאט נוצר דפוס ברור של צילומים של גברים מבוגרים שהדס פוגשת במקרה. הם כאילו אנשים יומיומיים, לא בולטים, אבל חיוביים בסך הכל, ולכל אחד איזה גוון מגניב ולא מוכר. למרות זאת, בהתחלה לא ממש ברור להדס מה מושך אותה דווקא לדמויות האלה.
מאז ומעולם, אביהם של הדס ואחיה התאום היה דמות נעדרת, חסרה. היא לא פגשה אותו ולא שמעה עליו הרבה. היא מסתובבת בשכונה שבה הוא גר ברמת גן, יום אחד היא אפילו חושבת (בטוחה?) שהיא רואה אותו. מעל 100 גברים מצולמים בסרט של הדס נוימן, אבל למה זו הצגה?
על במה כמעט ריקה יש הליכון ומסך גדול. ברור בשביל מה המסך. הדס צועדת על ההליכון ומשמרת את פעולת ההליכה שמתרחשת מאחורי המצלמה. לפעמים היא הולכת לאט, לפעמים מהר, לרגעים עוצרת, היא מתקשרת עם תנועת הצלמת בסרט המוקרן. היא מתקשרת גם עם הדמויות בסרט, כולל היא עצמה.
את המונולוגים שאנחנו רגילים לשמוע ב-voice over בסרטים, קול המספרת שמדבר על מה שרואים או בעקבות מה שרואים, הדס מבצעת על הבמה. המונולוגים האלה לרוב ממוזגים עם התמונה, מעין היצידים קוליים שנותנים פרספקטיבה נוספת או משמיעים את קולן הפנימי של הדמויות על המסך. במקרה הזה, הדס לבד על הבמה. הקול שלה לא הופך לחלק מהתמונה, אלא נשמע מהצד, ויחד עם זאת, זו לא ממש הצגת יחיד.
כשמישהו מדבר בזמן שרואים סרט זה מפריע, אבל כשמדברים מול קהל עדיף תמיד מצגת כדי לא להיות לבד לגמרי בלי כלום. צורת ההופעה לצד המסך היא מוכרת, אבל לאחרונה יותר ויותר מופעים ממזגים את ההתרחשות הבימתית עם זו המצולמת והופכים את המפגש בין המדיומים לחלק מהמעשה האמנותי. "100 גברים" הוא מופע כזה.
כמעט שאין נשים בסרט של הדס, רק אמא שלה שמופיעה לרגע קטן, וקול של אישה אחרת בטלפון. הנוכחות של הדס על הבמה, לצד המוסרט, רק מנכיחה יותר את היעדר הנשים ואת דמויות האב הרבות בסרט. היא מדברת עם הקהל, כבת של מישהו וכאישה.
במהלך המופע היא מספרת לקהל סיפור שקרה לה, אבל גם יוצרת רשת סמלים וסימנים החושפים עוד רבדים, אליהם היא מודעת יותר או פחות, בחוויה שלה. איפשהו בין טיפול, הצגה, הרצאה וסרט, הדס מייצרת מפגשים מסוגים שונים עם הקהל.
ליצירה "100 גברים" יש נרטיב יחיד, שמתפרש על הבמה, הצילום ועל הקו ביניהם. אין סרט "100 גברים", גם אין הצגה, הם תלויים זה בזה ובונים זה את זה.
"100 גברים"
היצירה הועלתה במסגרת פסטיבל ישראל, 2024
יוצרת ופרפורמרית: הדס נוימן
כוריאוגרפיה ודרמטורגיה: אוריין מיכאלי
צילום, בימוי ועריכת וידאו: הדס נוימן
עריכת פסקול: יורי פרמינקו
תאורה: רותם אלרואי
ייעוץ אמנותי: שרה סיגל
ניהול אמנותי פסטיבל ישראל: איתי מאוטנר ומיכל ואעקנין
מצעד ההצגות השנתי של מרתה יודעת – הצביעו והשפיעו
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 