"שורה": איך מספרים את זה?

מאת: הדר אברבנאל

רועי יוסף שירת כחוקר מצ"ח במילואים במחנה "שורה". שישים יום הוא עסק בזיהוי הגופות של קורבנות טבח השבעה באוקטובר. הוא חוקר מצ"ח במילואים וגם מחזאי. מתישהו הוא הוציא את המחשב ומאז לא עזב אותו. "שורה" הוא מחזה תיעודי, פואטי ופסיכולוגי. זה לא מחזה "על" משהו, אלא מחזה שנוצר בתוך ומתוך הדבר עצמו.

על הבמה, מעין פיגום או סולם רחב ומתלה אפודים כתומים. על גבי האפודים כתובים תפקידים אזרחיים או קבוצתיים, כמו "חייל שכותב יומן". רועי יוסף נעמד על הבמה עם גבו לקהל, על האפוד שלו כתוב "אני". הוא מעביר את האפוד לשחר נץ, השחקן שיגלם אותו, ועולה על הפיגום, עליו יישאר לאורך רוב ההצגה.

רועי, כעת אלמוני, ממלא באוויר שקיות לבנות שנועדו לגופות וקושר אותן. השקיות מונחות על עגלות נירוסטה ומדמות את אין סוף הגופות הנכנסות ויוצאות מהמכולות השונות, מזוהות או לא. התנועה של העגלות והשקיות מלווה את ההצגה ללא הפסקה. הן מופיעות פתאום בשיחות חולין, הן מופיעות כסמל ברגעים פואטים יותר, והן מופיעות גם בתור הדבר עצמו – עגלות שצריך להרכיב או לנקות או לסדר, ועליהן גופות, קשות יותר או פחות להתבוננות, אנשים שפעם היו.

השחקנים והשחקניות מגלמים את התפקידים המופיעים על גבי האפוד שלהם, אבל לפעמים ממלאים גם הם את תפקיד המספר ומגלמים קצת מדמותו של רועי. הבחירה הזו מעבירה מעין קו אישי שמחבר את כל הדמויות ברובד נסתר. כולם רואים את אותו דבר, גם אם נותנים לזה מילים אחרות משל רועי.

היצירה מורכבת משיחות של רועי עם אנשי המחנה, מתיאורים שלהם, וממחשבות שרועי חולק עם הקהל ולא עם הדמויות האחרות. לא כולם דומים אחד לשני, ולכל אחד יש קטעים משלו. יש אחד שתמיד רוצה לדעת את שמות הגופות בזיהוי, יש אחד שכתב כל יום יומן עד שאיבד אותו, יש אחד שהלך פעם עם עגלה ושר "ימים לבנים" ומאז רועי לא ראה אותו שוב. הדמויות חולקות יחד בועה הזויה של חיים במקום הכי קודר ואפל. הם אוכלים, צוחקים, מעשנים, לוקחים הפסקות. הם מבינים אחד את השני למרות שהם כל כך שונים, כי רק הם בכל העולם מזהים גופות כל יום, מוציאים אותן, מגלגלים אותן, מזהים או לא, ומנקים בסוף היום את העגלות, רק הם עושים את זה ומבינים את זה. נוצרת על הבמה דינמיקה שבבסיסה עומדת חוויה משותפת משמעותית ולא מפוענחת. מערכת היחסים הזו יוצרת מרחק אסתטי בין הבמה לקהל. ברור שאנחנו, כצופים, לא חלק מזה, ברור שאנחנו רק מקשיבים לזה, לא נשאבים עד הסוף, גם לא מרחמים עד הסוף. הקהל רק קולט מהצד מסרים ומידע משם.

בתחילת ההצגה אחד השחקנים מספר שבטרגדיה היוונית היה אסור להראות את רגע המוות על הבמה. כדי להכניס מוות לתוך הסיפור הדמויות היו יוצאות, והדמות שמתה הייתה נכנסת על אקיקלמה – עגלת עץ ששימשה בין היתר לנשיאת גופות. מראה המוות, הוא אומר, נורא פחות מזה. האקיקלמה הזו, או עגלת הנירוסטה של ימינו, מנוכרת כל כך, מטשטשת את המוות כמו שהוא. נקי ואחיד, המוות המודרני מרוקן מהמתים את נסיבות מותם, את מה שנותר מהם, הם הופכים למספרים ומגיעים במסות, על גבי עגלות.

על הדברים המזעזעים אליהם אנשי המילואים ב"שורה" נחשפו כל יום, הם מדברים אחד עם השני רק באופן חלקי. לפעמים מזכירים משהו שראו ביום-יומיות המאפיינת אנשים המורגלים בעבודתם. לפעמים מתפרצים, או מספרים רק חצי דבר, לפעמים לא רוצים לדבר ומשנים נושא או מתעלמים. כשמתחילים לשים לב שיש אחד שמסתובב עם מחשב וכותב כל הזמן, אנשים מתחילים לבוא אליו, לשבת איתו ולהרחיב. חלקם אומרים איך צריך להיראות המחזה, חלקם מתעניינים ברועי ובמה שכתב עד עכשיו, הרבה רוצים לדבר על החוויה שלהם. יש שיחה אחת שאי אפשר לשכוח, בין רועי לנהג המשאית, אותו מגלם אורי דב יוסף בלופרב. הנהג מתחיל לספר איך אסף את הגופות מהשטח בין השבעה לשמונה באוקטובר. איך זה לקח כל הלילה. כמה הוא פחד להיות שם עם כל המתים בלילה, למרות שהוא לא מפחד ולא מתרגש מדברים כאלה. במונולוג ארוך ומבולבל, שכתוב, מעוצב ומבוצע להפליא, אורי דב יוסף בלופרב מדגים על הבמה מהם פחד ואימה, ואת כוחו של הזיכרון כשהוא פוגש אותם.

את מה שראו ועברו וחשבו וחלמו צוות אנשי המילואים במחנה "שורה" אתן להצגה לספר ולא אחטא לייצוג הראוי שקיבלו על הבמה. ההצגה "שורה" כואבת במקומות הלא רגילים, מפתיעה באמת, מרגשת באמת, חיה.

"שורה"

ההצגה הועלתה במסגרת פסטיבל ישראל, 2024

כתיבה ובימוי: רועי יוסף

שחקנים: שחר נץ, מוראד חסן, אייל נחמיאס, נעמי אורן, אורי דב יוסף בלופרב, דורית דורה שלו, אילן זכרוב, יובל קנין נחמיאס, רועי יוסף

עוזרת במאי ומפיקה בפועל: מור חסן

עיצוב תפאורה: זוהר שואף

עיצוב אלמנטים: אריאל טל ארביב

עיצוב תלבושות: דניאל קפלן

עיצוב סאונד: ניר ג׳ייקוב יונסי

עיצוב תאורה: יאיר סגל

דרמטורגיה: איתי דורון

ליווי אמנותי: ד"ר ארז מעין-שלו

ליווי הכתיבה: ג'ייסון דנינו הולט

עיצוב תנועה: נאוה צוקרמן

הדרכת מקהלה: עידית אשל

היצירה צפויה לעלות שוב במסגרת פסטיבל תמונע –

 17/11/24                     17:00 | 20:00               תיאטרון תמונע