מאת: הדר אברבנאל
במשך עשרים וארבע השעות שחתמו את פסטיבל ישראל 2024 הוסבה במת אולם שרובר בתיאטרון ירושלים למרחב דינמי שאירח את האירוע המתמשך "יום אחד". (כמעט) עשרים וארבע שעות חולקו לחמישה מופעים שונים, כולם עוסקים ויוצרים חלקים אחרים באותו 'יום אחד' – זה ששינה את חיינו, זה שעוד יגיע, זה שמזמין אותנו להיות יחד, ליום אחד.
האירוע "יום אחד" הורכב מהמופעים "שקיעה", "שיר ההד", "השתרעות", "בוקר חדש" ו-"עד מחר". בכל המופעים, הקהל חולק את הבמה יחד עם הפרפורמרים ואין הפרדה כמעט בכלל בין הצדדים. במקביל למופעים המתחלפים, הוצגו שני מיצגים קבועים. הראשון, "הפגנה דוממת" של אדם יקותיאלי – שלטי הפגנה ענקיים שתכנם נלקח מהודעות שנכתבו אל ומיקותיאלי בחשבון האינסטגרם הפרטי שלו. המשפטים 'האירוניה שבקווי הדמיון', 'אמיץ מספיק בשביל להודות שטעיתי' ועוד, הקיפו את הקהל והמופעים השונים. השני, "windless" של יניב שנצר – שאריות טילים שנורו לעבר ישראל בחודשים האחרונים ונאספו על ידי יניב שנצר עוברים טרנספורמציה והופכים על ידו לפעמוני רוח. מתוך חמשת המופעים באירוע "יום אחד", צפיתי במופעים "שקיעה" ו-"בוקר חדש".
המופע "בוקר חדש" נפתח בקטע "עבודת בית", יצירה משפחתית של מאיה ברינר ובניה, מיכאל וזהר ג'רסי. מאיה, מיכאל וזהר מתרגלים תנועה משותפת. הם יוצרים יחד צורות מרובות גופים, מהם משתקפת דינמיקה משפחתית ומערכות יחסים של תמיכה והגנה בזמן של מלחמה. התקשורת מעוררת הקנאה של שלושתם זה עם זו מודגמת במילים, בתנועה ובשותפות שהם חולקים על הבמה. מאיה מרימה את הבנים, מחזיקה אותם, מובילה ומרגיעה אותם. לפעמים היא גם מבקשת מהם: "תרימו אותי". הם לא משתכנעים מיד אבל בסוף הם זורמים. לפעמים מאיה לא רואה, דרך תנועה עם מעין צמר עבה מאיה מאבדת שליטה ונותרת בידי בניה. היא מזכירה להם: "אתם זוכרים לשמור עלי?". הם מכווינים את תנועתה, ומזמינים את הקהל להתקרב אליה ולתת לה למשש את פניה, היא מזהה את המשפחה גם בלי לראות. המופע המשפחתי "עבודת בית" מדגים סנכרון ושותפות משפחתית דרך תנועה, יצירה ונוחות. האם מרימה את הבנים, אבל גם הם אותה, הם יכולים לדאוג לה כמו שהיא להם, היא זקוקה להם כמו שהם לה.
אחרי "עבודת בית" עלו אחת אחרי השניה דמויות שונות ועסקו במה שקורה מאז, וכמעט לא במה שקרה אז.
יואב בריל נולד וגדל בבארי. באותו יום הוא היה בביתו בתל אביב, בזמן שהוריו וקרוביו שם. הבית של ההורים שלו נהרס, חסר לו הקיר הרביעי. עם הזמן, המשפחה התחילה לקרוא לבית "בית הסיטקום". הסבל והאבדן של אנשי בארי עבור יואב הוא פרטי ואישי, הוא לא פומבי כמו שבארי אף פעם לא הייתה, רק קיבלה מדי פעם כמה דקות תהילה בכותרת בחדשות. בחריפות והומור יואב מתאר איך האשמה הציבורית מתורגמת למוצרים "מהעוטף", כמו מאפה פילו אחד שנמכר במאפיה בתל אביב ומתיימר לשמר זיכרונות מהעוטף. נראה שהצורך הציבורי "לקחת חלק" או התלות שנוצרת באבל ושכול הופכים לבסוף לעוד דרך להוציא כסף על משהו סתמי ולא קשור. חסר קיר רביעי של בית, אבל מוכרים מאפים וחולצות.
מאיה בואנוס היא עיתונאית שמתעדת ומראיינת את הציבור, לצד היותה יוצרת תיאטרון. היא מתארת ציר זמן שעובר בין נקודות מפנה עיקריות, בין הקלטות ותיעודים של בכירים בתחילת המלחמה, ובהמשך מגיע להקלטות של מרואיינים שבואנוס פגשה בשטח, על מה שהם רואים מהפרספקטיבה האזרחית, עד עכשיו.
השוטרת אז אולי ממשטרת ישר אל הלב היא דמות ציבורית שהתייצבה לראשונה בשנת 2020 בהפגנות בבלפור. מאז היא מגיעה לאיזורי מתח כדי לקרב לבבות. ב'יום שבע' היה לה חלום איך רצים אליה 'לבבות פועמים' רעולי פנים ומאיימים עליה, אבל ממשיכים לרוץ, לא פוגעים בה. היא החליטה שהיא יוצאת לצעדה מירושלים עד רפיח, להחזיר את כל הלבבות הפועמים. היא הבינה שכשהולכים משתמשים בימין ושמאל ונוצר קו באמצע, ואם לא הולכים נתקעים בצד אחד. כשהגיעה ל'איזור הדמדומים' היא פגשה לבבות שלא רצו שהיא תתקרב, שדאגו לה, וגם לבבות כואבים ופצועים. היא רוצה לעבור את הגבול, להמשיך לחאן יונס ואז לרפיח, לקרב את כל הלבבות. "את לא יכולה להציל, את סתם תהיי עוד לב פועם שצריך לדאוג לו" אומרים לה.
היא מסיימת עם צ'פלין, בנאום המפורסם שלו מהסרט "הדיקטטור הגדול". כמו שצ'פלין שבר את שתיקתו עם הנאום הזה, ונשא אותו בתור דמות ובתור אמן בעת ובעונה אחת, כך גם השוטרת אז אולי. היא עומדת בגבה לקהל, מולו מוקרן הסרט של צ'פלין, ונושאת את אותו נאום שנשא אז כאשר היא פונה לכל הכיסאות הריקים באולם שרובר, ולכל העולם. אנחנו זקוקים לטוב לב, לאדיבות וסובלנות, אנחנו צריכים להיות יחד.
אייבי טרואן הוא במאי דוקומנטרי שגר בלוס אנג'לס, ואיבד את אחותו ובן זוגה, שחר ושלומי מטיאס ז"ל, שנרצחו בביתם בקיבוץ חולית ב-7.10. הוא הבטיח לעצמו לזכור אותם, ומגלה שזו משימה קשה מאוד. כבמאי דוקומנטרי הוא עוסק בתיעודים ובזיכרון, אבל מגלה שהפרגמנטים שנותרו לו מאחותו ובן זוגה מנותקים עבורו ממותם. הוא מבין שהמקצוע שלו לא עוזר לו לזכור את שחר ושלומי אלא במובן מסויים מרחיק אותו מהזיכרון האמיתי. הסרטים מקפיאים את הזיכרון, ואז הוא נמס ונעלם. במקום סרטים, הוא מנסה לשמור את הזיכרון של שחר דרך הקלטות ווטסאפ בהן היא אומרת לו שהיא אוהבת אותו אותו ומתגעגעת אליו. הוא ספר וערך את כל ההקלטות יחד. הקלטה אחת ארוכה של "I love you" ועוד אחת של "I miss you". האהבה והגעגועים קשורים גם למוות וגם לחיים.
המופע "יום אחד – בוקר חדש" הסתיים בהופעתה של אסתר רדא ששרה "עוד ניפגש" לצד וידאו שיצרה אלכס פרפורי, המתעד את השיקום והמאבקים הכואבים והארוכים שמגיעים אחרי אותו יום.
זהו עוד לא הסוף הטוב, אבל זה בוקר חדש. זה מה שקורה מאז, שעדיין קורה, אבל מתמשך ומשתנה. יש מולטי מציאות שכל אחד חווה אחרת. שכול, אובדן וכאב הפכו לרכיבים יומיומיים מהחיים, ואנחנו לומדים לחיות איתם, גם כן בדרכים שונות אחד מהשני. לפעמים נראה שכולם לבד, לפעמים מתגלה שביחד. זה עוד לא הסוף, אבל זה הבוקר.
"יום אחד"
המופע הועלה במסגרת פסטיבל ישראל, 2024
ניהול אמנותי: מיכל ואעקנין ואיתי מאוטנר
עוזר ניהול אמנותי: איב קריסטל
הפקה: יפעת שיר-מוסקוביץ
מתאמת הפקה: לוטם גלבוע
ניהול טכני: יובל חרמוני
עיצוב במה: טל ארז ואלון שריג
עיצוב תאורה: שי דרור
מיצב "הפגנה דוממת": אדם יקותיאלי
מיצב "windless": יניב שנצר
"יום אחד: בוקר חדש"
"עבודת בית" – מאת מאיה ברינר בשיתוף מיכאל וזהר
מופיעים: מאיה, מיכאל וזהר
ייעוץ דרמטורגי: שרון צוקרמן וייזר
עיצוב תלבושות: תמר בן כנען
ניהול אמנותי: ניב שינפלד ואורן לאור
"השוטרת אז-אולי, משטרת ישר-אל הלב"
צילום וידאו: יאיר מיוחס, תומר פרוכטר
עריכה: נחמה יהושפט
אונליין: יאיר מיוחס, יובל המאירי
חומרים באדיבות: Black and White films
צילומי מצגת: נדב בושם, קרני גלנסטן, רונית שקד, בן כהן, מולי גולדברג, עומרי ערן ורדי, דני וסלי
משתתפים נוספים: יואב בריל, מאיה בואנוס, אייבי טרואן, אסתר רדא
וידאו: אלכס פרפורי
מצעד ההצגות השנתי של מרתה יודעת – הצביעו והשפיעו
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 