"בוקר שאינו נגמר": "אם הן לא היו מתות הן היו חיות בעושר ואושר עד עצם היום הזה"

מאת: הדר אברבנאל

ביציאת הקהל מהמופע "בוקר שאינו נגמר" שרר שקט כבד, כמו שקט ביציאה מהלוויה. מלמולים עמומים של משוחחים בודדים ליוו את הקהל המהופנט אל המתחם שוקק החיים של פסטיבל ישראל בתיאטרון ירושלים. היה נראה שאי אפשר לדבר על המופע או על דברים אחרים, וההתרחשות מחוץ לאולם נראתה הזויה ומנותקת.

נורית וענת דרימר איבדו את אימן כשהיו ילדות קטנות, ענת הייתה ממש תינוקת. נורית זוכרת איך אבא העיר אותה ואמר "נוריתי, תתעוררי, אמא מתה בלילה". יש לה עוד כל מיני חתיכות זיכרון מהרגע הזה, יש גם חתיכות זיכרון מאמא, אבל שום זיכרון שקשור אליה לא שלם.

הסיפור מתחיל במוות של אמא של נורית וענת. נורית מתחילה אותו שוב ושוב, מההתחלה, משנה כמה מילים, מוסיפה או משמיטה כמה פרטים. לאט לאט, המציאות מתחילה להתערבב בדמיון, עד שהסיפור הופך להיות על ילדה שאמא שלה מתה, והיא מחכה למות, והיא מתחתנת עם הנסיך, ורגע לפני שהיא עוזבת את הבית לעולם, אחותה הקטנה מבקשת מהמלך לשמוע מאחותה סיפור אחרון. המלך מסכים והילדה מתחילה לספר.

סיפור בתוך סיפור. המבנה הזה משתלב עם התפאורה לכאורה של המופע. דרך כניסת השחקנים, הקהל נכנס לבמה ומתיישב מול הוילון האדום המפריד בינו לבין האולם. זמן לא רב לאחר תחילת המופע, הוילון נפתח וחושף את ארבע-מאות ושישים הכיסאות הריקים של אולם רבקה קראון החשוך. ריק. בודד. הכל הפוך ומעוות, כמו שנורית רואה הסיפור הזה, שמתחיל כשהחיים של אמה נגמרים.

לתוך הסיפור הפנימי שמספרת הילדה נשזרות דמויות מחייה של נורית. כולן נקשרות לאמה בדרך זו או אחרת, כולן חוו אובדן משל עצמן. אחת אחרי השניה, הן עולות וחולקות את אובדנן. הנשים האלה אינן פרפורמריות בהכרח. הן חשופות, מייצגות רק את עצמן. שמונה נשים ושש הלוויות. לא נותרה עין יבשה בקהל.

את המופע מלווה התזמורת הסימפונית המשותפת לתיכון ולקונסרבטוריון האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים מתוך כיסאות הקהל, שמתמלאים בהדרגה גם בדמויות שהשתלבו בסיפורה של נורית. במעלה האולם, מקופלת מניפה שלבסוף תיפתח לכדי שמש נייר ענקית, זורחת מעל ראשיהם של הנגנים והנגניות הצעירים. שפע, אור, חיים, ועוד בוקר שעולה בכל יום מחדש.

אפשר ונכון לשאול מה פרפורמטיבי באירוע הזה. מבחינת הדמויות המרכיבות אותו והמכנה המשותף שלהן, זו יכלה להיות כתבה או סרט דוקומנטרי. אבל לאירוע הזה היה שלד אמנותי ותמתי יציב וברור. הסיפור של נורית, גם אם יכול לעבור ליטוש נוסף בחלקים מסויימים, החזיק את המסגרת המופעית ואפשר למכלול הגורמים להתמזג זה לתוך זה בהרמוניה. הנשים שעלו שוחחו עם הקהל, לא התראיינו, לא העידו. פעולות בימתיות פשוטות שנבעו מהן ומאובדנן ליוו את השיחה איתן, ויצרו אינטימיות שלא תמיד תיווצר בשיחה רגילה, בטח שלא בהלוויה או ניחום אבלים.

את האפקט הרגשי והתודעתי שיש ליצירה "בוקר שאינו נגמר" על הקהל אי אפשר לתרגם בצורה ראויה למילים. לכו לראות.

"בוקר שאינו נגמר"

המופע הועלה במסגרת פסטיבל ישראל

יוצרת: נורית דרימר

במאית שותפה: ענת דרימר

בהשתתפות: נעמי יואלי, מיכל אופיר, רות זקן, אורלי נוי, דני חליפה, עינת גנץ, ענת דרימר, נורית דרימר

הפקה, ליווי, ניהול תזמורת: אחינועם מנדלסון

ליווי הפקה: יעל גרשון

עיצוב חלל ואובייקטים: ניב גפני

עיצוב תאורה: עופר לאופר

עיצוב סאונד: תמיר פרידריך

תזמורת: התזמורת הסימפונית המשותפת לתיכון ולקונסרבטוריון האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים

מנצח תזמורת: נמרוד גאון