"אור": היעדר חושך

מאת: הדר אברבנאל

מה יכול להביס את החושך? ההצגה הקסומה של תיאטרון דוואי מציעה דרך. ללא מילים, ליצן אחד מדגים בחכמה איך אפשר ליצור אור בעולם כל כך אפל. הוא מתעסק במוות, במלחמה, בעצב עצום, וחוזר כל פעם לשטות ולצחוק.

ההצגה היא למעשה רצף של נאמברים ליצניים ששמים דגש על פרטים שוליים בהשתלשלות האירועים שעובר ליצן אחד, כאשר ברקע מתחוללת מלחמה. בין היתר, החייל נקרא למלחמה ומתחיל ללבוש את השריון שלו. הוא לובש חלק אחד ולא מצליח להרכיב את השני, הוא נופל, קם, מפיל חתיכה שכבר לבש, מנסה ללבוש את הנעליים, מה שנראה חסר סיכוי וכן הלאה. הרגע הכל כך עצוב עבור הדמות, היציאה למלחמה, הוא רגע מגוחך וחסר כל כוחניות או איום. השריון הוא בלתי אפשרי, לא מותאם למידותיו של האדם, מגביל אותו ומפריע לו. הצחוק המתגלגל של הקהל מספר סיפור אחר לגמרי מהסיפור של הדמות, מה שהופך את הסצנה הזו לעצובה כל כך.

הבמה עמוסה מכל הכיוונים. מהתקרה משתלשלים כמה חבלים קשורים ברשלנות, מעין מובייל שהסתבך, ואיתם סוג של שופר שחוצה את כל הבמה באלכסון ומסתובב ללא מטרה באוויר, לעיתים פוגש את ראשו של הליצן. קירות שחורים יוצרים את חדרו של הליצן, בתוכו מיטה (שתהפוך לדברים אחרים, אחרי כן), ארונית ספרים (גם היא תשנה צורה בהמשך) ועוד ועוד. מעל החדר מספר כבלים המחברים בין הקירות, עליהם תלויים כמה גלילים. על אחד הקירות תלויים פעמוני רוח וקשת ענקית. כן, קשת, של כלי מיתר.

הבלגן הולך ומסלים ככל שרהיטים זזים על הבמה ומתווספים אליהם נוספים, אבל לא מאבד את החן שהיה לו בהחלה. בית עלוב, מלא בחפצים ישנים, מסקרן ומושך. הכאוס הוא מרכזי בהצגה ומונכח כבר מההתחלה, על ידי צלילים. המופע נפתח כאשר הליצן סגור מאחורי וילון דרכו ניתן לראות רק את הצללית שלו. הוא משוטט, מדי פעם מציץ החוצה אל הקהל. בשלב כלשהו הוא לוקח את הנר שלו ומתחיל לנגן. הוא מקיש באמצעות הקשת על פעמוני הרוח, לאחר מכן מנגן איתם בכבלים התלויים מעל לחדר. הוא ממשיך לייצר צלילים ורעשים ומקליט אותם בלופר, כך שהם חוזרים ונשמעים שוב ושוב, עד שנוצרת קקפוניה מתמשכת, שנקטעת בבת אחת כשהוא מכבה את האור והולך לישון.

האור והחושך הם נקודות התחלה וסוף בכל מופע כמעט. חושך – סוף סצנה, אור – תחילת סצנה. אבל המופע הזה עוסק באור ומתייחס אליו. האור כאן הוא לא תרופת קסמים שמעלימה את החושך, הוא מתקיים לצידו ומשתלב ברגעים שונים, חיוביים יותר ופחות, הוא יכול לאבד שליטה. אז מה הוא מסמל? ומה מייצג בהצגה הזו את הטוב המוחלט, האור הסימבולי? לא בטוח שיש כזה.

ההצגה המתוחכמת והעשויה היטב "אור" לוקחת בחשבון את המורכבות, ומבלי לבטל אותה, שמה דגש דווקא על הנקודות הזניחות בה. זו הצגה שהולכת איתך הביתה, וקמה איתך בבוקר למחרת. היא מורכבת, מסורבלת ומבוצעת היטב על ידי לושה גבריאלוב. גם מבוגרים נהנים מליצנים.

"אור"

תיאטרון דוואי

ההצגה התארחה בפסטיבל תיאטרון הקרון

משחק, בימוי וכתיבה: לושה גבריאלוב

עיצוב תלבושות: וורוורה גבוזדיק

סאונד: דניאל קורנקביץ

תאורה: איליה גרצ'יקוב

מועדים נוספים:

4/10/24            20:30               תיאטרון דוואי (רח' פראנצויז 12 ת"א)

18/10/24          20:30               תיאטרון דוואי (רח' פראנצויז 12 ת"א)

19/10/24          20:30               תיאטרון דוואי (רח' פראנצויז 12 ת"א)