מאת: ישראל ארלנגר
בית הספר לתיאטרון חזותי מקיים מסורות תיאטרליות וסטודנטיאליות רבות, ועוסק ביצירתם. בין אלו, ה״מרתון״ – אירוע עבודות סיום השנה של שנים ב׳ וג׳ וה-״פינאלה״ – עבודות הסיום של שנה ד׳, הפכו לנכסי צאן ברזל עבור בית הספר ולחלק מהותי מהזהות שלו. הן מושכות אליהן קהל מגוון למשך כשבוע ויותר. למען הגילוי הנאות והבהרת הפרספקטיבה שממנה אני כותב, אציין שאני בעצמי בוגר המסלול המלא של בית הספר לתיאטרון חזותי ותכנית לימודי ההמשך, "המחלקה החדשה בחזותי". כך, שהתפיסות הפדגוגיות של בית הספר מושרשות היטב בדרך החיים האמנותית שלי, וכן במבט על יצירות הפינאלה.
ההתרשמות הכללית מהיצירות השנה היא של יצירות מגוונות מאוד, מטופלות היטב וברמת גימור גבוהה מאוד. שיתוף הפעולה בין הצוותים הטכניים ליוצרות והיוצרים יצר חווית שוטטות טובה מאוד ורק הבירה בבר היתה יקרה יותר מהרגיל.
יצירות סטודנטיאליות מוגמרות מאוד עלולות לעורר תהיה באשר לרמת החופש שהסטודנטים מקבלים, ולמטרות שהוצבו על ידי בית ספר לאמנות. זהו אינו אחד מהמקרים הללו, היה זה פינאלה מעמיק ומרתק, המתווה דור חדש של תיאטרון מוזיקלי מאוד, מדויק עד אימה. תיאטרון שאינו מורד בפורמטים שאיתם הוא עובד, אלא משתמש בהם לפי צרכיו. כטבעה של התפתחות תרבותית של מקום ושיח, גם כאן ניתן למצוא קווים הנמתחים בין העבודות, ויחסי גומלין שמתהדקים ונפרמים. ועל כן, הצפייה בעבודות, על אף שאינן תלויות זו בזו, מרגישה רציפה.
היצירות, שנוצרו כולן בתקופה מורכבת, בתוך מלחמה כואבת ועקובה מדם, מאופיינות בחלקן במופעים מרובי משתתפות, במוזיקליות מובחנת ובעיצוב חזותי מוקפד, הנוטה לעיתים למקסימליזם. אלו בעיקר יצירות שאין בהן גיבור או גיבורה מובהקת, עוסקות באופן ווירטואוזי בעליבות היומיום של בני האדם. לעומת זאת, ביצירות הבודדות שבהן היו על הבמה שחקנית אחת או שתיים ניתן היה למצוא עצב אישי מאוד ונוגע ללב של התפתחות תרבותית, של מקום ושיח.
זוהי כתבה שניה בדואט כתבות, והיא מרכזת שמונה עבודות שהוצגו בפינאלה, עבודות גמר של שנה ד' בבית הספר לתיאטרון חזותי. כל העבודות הוצגו ביום אחד, ב23 ליולי 2024, כולן עבודות באורך נאה של כ30 דקות.
מופע החומר – נועה רמון
כשהפרט מתבונן בתיאור היצירה של נועה רמון, עשוי היה להתקבל הרושם כי מדובר בעבודה נסיונית שבוחנת חומרים ועבודה עם חומרים. למעשה, יש פער גדול בין הטקסט שמתאר את התערוכה, לתערוכה עצמה, והתערוכה עצמה נפלאה ומלאת עוצמה. השם של התערוכה נותן אינדיקציה טובה יותר למה שהיא מכילה, זו תערוכה תיאטרלית מאוד, מלאה ברגש ובדרמה, ועיצוב החלל והתאורה גם הם תיאטרליים מאוד.
בחלל מוצבות בין היתר יצירות מדבק חם, סדרות של רישומים בדיו ובמברשת ויצירה אחת בולטת ובה גלילים של נייר טואלט שמקופלים לתוך עצמם, מייצרים גוף תחרה מואר שמטיל צל תחרה עוצר נשימה על הקיר שמאחוריו. כל מי שעובר בין האור לבין הגוף הזה, מסתיר את האור, כך שישנה שליטה על הזוויות והמרחק מהם ניתן לצפות במיצב.
רמון מתייחסת לחלל כולו כקופסה שחורה שהגבולות שלה משורטטים בעזרת אור ולא בעזרת קירות, ובכל זווית ניתן לצלול לתוך עולמות שונים. מכיוון שהתאורה שעל המוצגים היא מקור האור היחיד כמעט בחדר, הם מכתיבים את התנועה בחלל והתנועה של הגופים בחלל משפיעה עליהם.
היצירות שמוצבות במרחב עשויות כמעט כולן במלאכת יד מפרכת, ומורכבות ממעין רקמה עדינה של חומרים, חיבור בין חלקים קטנים שמצטרפים זה לזה והופכים לגופים מוארים גדולים. גם התבוננות מאקרו בתערוכה מספקת את התחושה שהיא מורכבת מסך חלקיה, רמון מאיירת איור נהדר של משפחתה, כל אחד ואחת מבני המשפחה מאויר או מאוירת על ידי כתיבה רפטטיבית של שמו או שמה. לאחר שמעמיקים באיור הזה, שאר המוצגים הופכים לדימויים אחרים. העובדה שרמון מצליחה לייצר דימויים שמשתנים בעקבות דימויים אחרים ומקבלים השפעות דרמטיות זה מזה, מתקפת את ההצהרה שהיא נותנת ליצירה כאשר היא קוראת לה ״מופע החומר״.
צוות טכני: עדן דולב, אביב סוטר, יעל וייס, רותם לוי, נבו רביבו, מעין לבינגר, רון אליאב
צילום דימוי: רון אליאב
ליווי אמנותי: הילה כהן שניידרמן, כנרת חיה מקס, שחר קדם ואסף אלקלעי
OiLove – דניאלה לילה שלצר
המחשבה הראשונה שעולה בראש כשנכנסים לעולם שדניאלה לילה שלצר יצרה ביצירה, היא שכך נראית אמנות מלחמה. ככל שאני צופה ביותר עבודות, מתגבשת אצלי ההבנה שלמלחמה הזו יש אסתטיקה ברורה ושהאסתטיקה הזו היא של בני אדם בעליבותם, ביומיום הכי פשוט שלהם. למעשה, השחקנים אינם מגלמים דמויות מורכבות אלא מציגים מגוון של תכונות או מצבים סטריאוטיפיים, האינדיווידואליזם כמעט ונכחד מהבמה. ביצירה של שלצר העניין הזה הולך צעד עמוק יותר קדימה, הבימוי והכוראוגרפיה, כמו גם כתיבת המוזיקה מתקיימים במרחב כאוטי, עיצוב הבמה גדוש מבנים זמניים בעלי מנעד רחב מאוד של צבעוניות וחומריות עלובה וזוהרת. לרוב הפרטים של התפאורה אין שימוש או התייחסות במהלך ההצגה.
בתוך הכאוס המעוצב כתחנת דלק עלובה, שלצר פועלת תוך שהיא עטויית במסכת פנים ושפתיים אדומות בולטות מלאכותיות, ויחד עם נבו רביבו שמשחק את דמותו של בן הזוג היא מייצרת דימויים זוגיים אינטימיים חסרי זוהר ומתוזמנים בקפידה. עבודת התאורה והמוזיקה מוקפדת, ואפילו תיאטרון הצלליות שהיא יוצרת של זוג מקיים יחסי מין במגוון תנוחות, מצליח להיות עלוב וקומי.
המופע מעוצב ומבוצע היטב, אך גולת הכותרת של היצירה מופיעה בסוף, כשבתוך כל העליבות, בתוך תחושה של שיממון גדול, על מסך טלוויזיה ישן מתגוללות כתוביות של שיר, כשברקע מוזיקה שמלווה אותו, השיר מבקש מאלוהים לסלוח ולרחם, תחילה על תכונות אנושיות רעות אך עלובות. ככל שמתקדם השיר, הוא מבקש מאלוהים לרחם על הרעים ביותר ומציב מראה מתוחכמת למצב.
מבצעים: נבו רביבו ודניאלה לילה
הפקה: עדן שטינויס
עיצוב תאורה: עדן דולב
מוזיקה, הפקה ולחן: יויו ברויד
לחן פסנתר: עדן כהן
תלבושות ותפאורה: דניאלה לילה
טקסטים ולחן: דניאלה לילה
שירה: דניאלה לילה, יויו ברויד
וידאו: דניאלה לילה
ליווי אמנותי: נאוה פרנקל, מיכל אופנהיים, גלעד רטמן, שחר קדם, ליאור פינסקי, מאיה לוי
המובן מאליו – טל גלאון
בפתיחת המופע, בזמן שהקהל נכנס ומחפש את מקומות הישיבה, על הבמה וסביבותיה מתקיימת התרחשות שנדמית כמו מאחורי הקלעים של הפקת קולנוע. נשים וגברים מתהלכים ומתהלכות על הבמה במהלך רוח מארגן, התכונה ניכרת וכשהקהל מתיישב הבמה מתרוקנת ובאמצעה עומד טל ונותן מונולוג ארוך שהוא בעצם דיאלוג פנימי שבסיומו מתברר שהוא למעשה שכח את הכל הכל.
לאחר מכן, מגיע רגע נפלא שבו מקהלה שרה בלטינית על השכחה, על מנת להתמודד עם היעדר היכולת של הקהל להבין לטינית, גלאון מספק כתוביות שמופיעות בתזמון קומי על הקיר שמאחוריו.
קטעי ההמשך כוללים דיונים בין השחקנים והשחקניות, התוכן של הדיון חסר משמעות והוא מקבל את המשמעות מהיחס שבין החלקים. ככל שהיצירה מתקדמת היא הופכת יותר ויותר מופרכת וחסרת אחיזה בעולם החיצוני.
״המובן מאליו״ היא יצירה קומית שפונה למכנה המשותף הרחב ביותר. היא בנויה באופן מתמטי עם הגיון פנימי, כל כך פנימי שאפילו אזכורים לסיפורי תנ״ך או לתרבות מתגלים במהלך המופע כחסרי שייכות להקשר המקורי, גלאון מרשה לעצמו לשנות את הטקסטים המקראיים לצרכי המופע, אך נזהר כל העת שלא לפגוע באף אחד ולא להעביר ביקורת.
הרגעים שבהם היצירה מגיעה למקום רגשי עמוק נמצאים במוזיקה, שם החישובים נזנחים ונכנסת הנשמה, הפער בין המקום הרגשי העמוק לתיאטרון המתוכנן מאפשר לגלאון מנעד רחב של אפשרויות פעולה על הבמה והוא מפעיל את מכונת התיאטרון המשומנת שלו ביעילות רבה. דימוי ה״הפקה״ שמופיע בפתיחת המופע מתגלה כנבואה שמגשימה את עצמה במופע המורכב ומרובה המשתתפים הזה שבו גלאון מפעיל את מכונת התיאטרון המשומנת שלו ביעילות רבה.
כתיבה ובימוי: טל גלאון
ע. בימוי מעין לבינגר
משתתפים ושותפים ליצירה: מוחמד אבו סארה, ענת זוסמן, יזהר אדלר, יעל דושי, עדי ברוניקי, הלל ויינשטיין, איתמר משה לוי, ניב חזן, מעין לבינגר, נועה רמון, דנה גבריאלי, סופיה גלדקיה
הפקה דנה גבריאלי
מוזיקה ועיבודים למקהלה יעל דושי
הפקה מוזיקלית גל טבת
סאונד תומר היבש
תנועה שני קגן
כתיבה נוספת נועה גולן
תאורה וסאונד רוזה סעיד, נועה יריב
ליווי אמנותי מנחם גולדברג, נאוה פרנקל, הילה כהן שניידרמן
אני הולכת לפחות – מיקה צור
בשביל לראות את המופע של מיקה צור, צריך לרדת במדרגות, עמוק מתחת לאדמה. מעניין שמופע שנושא את השם ״אני הולכת לפחות״ נפתח בהליכה ארוכה אל קומה מינוס חמש של חניון מנורה הירושלמי. ככל שיורדים יותר עמוק החניון יותר שקט, וכשמגיעים לקומה הנמוכה ביותר, החניון אינו חניון יותר, אין מכוניות כלל. מפתיחת המופע, רמקולים רבי עוצמה משמיעים מוזיקה, וצור, לבושה בבגדי ספורט רצה במקום. הריצה במקום מסוגננת, מדויקת ועובדת טוב עם המוזיקה האלקטרונית. המוזיקה מסיבתית ומשימתית, וכך גם התנועה של צור, היא משנה את סגנונות הריקוד במקום באלגנטיות ובקצב גבוה ומביאה את המופע לרמת ביצוע וריכוז שמוחקים לרגע את הידיעה שמדובר בחניון ציבורי.
בהמשך, צור עוזבת את המקום על הבמה ומבצעת ריצה אל מחוצה לה וכך מחזירה לחניון את היותו חניון, המבט משוטט ומחפש, ומושג המתח שנלווה לשוטטות בחניון ריק בשעות הלילה. כשצור חוזרת המופע משתנה והיא נעמדת מול שני רישומים גדולים שהצבע השחור שולט בהם ומבצעת אקטים של החלפת בגדים ומלחמה עם שדים פנימיים.
החלק השני של המופע עובד בצורה טובה עם המופע, ולוקח אותנו למסע אל תוך תהליך פסיכולוגי פנימי שהדמות שלה עובר בהתמודדות עם מחשבות מורכבות. עם זאת, טיפול נוסף במעבר בין החלקים יכול לעזור לאפקט המהפנט של המופע לחדור עוד שכבות שמכסות את הלב ולייצר רציפות של התמסרות גם כאשר הקצב משתנה. השפה שצור מפתחת, מסקרנת מאוד ופותחת פתח לצפייה בתיאטרון שחודר אל הלב דרך מקצב גבוה שאינו משאיר מקום להרהורים מיותרים.
צוות טכני יהלי ברודי, שירי אופיר, עדן שטיינוייס
ליווי אמנותי מאיה לוי, ניר שאולוף, שירלי ברבי
Forever & Ever 8 4 8 – טליה דהן
מהמקום הכי עמוק, אנו עולים אל גג הבניין, זהו זמן הפסקה, ובזמן הזה מוצגים על הרצפה כלב צעצוע ענק, מגפיים של המותג UGG (כל אחד מהם מוקף בקן עדין של תאורה שתוחם אותו), ומסך טלוויזיה שמקרין עבודת וידאו מצולמת של דהן ומשלבת מסרים מהפרסומת של UGG.
קולה של דהן בוקע ומתחיל את המופע ללא הכנה מוקדמת. הוא צלול, נעים והאינטונציה שלו רכה וענוגה, עד שנדמה כי היא מספרת סיפורי נסיכות ואבירים. היא מייצרת רשומון כואב במיוחד ונעים בו זמנית. הסיפור מסופר מנקודת המבט שלה ושל אחותה, ועובר בין הדמויות ללא התראה או הבדל באינטונציה.
המתיקות שובת לב, והמוח מסרב להאמין שמדובר בסיפור אונס מזעזע, של נערה שקושרת בין לבישת המגפיים של אחותה לפני יציאה, לאחריות ולאשמה במעשה. דהן מדברת על האשמת הקורבן החיצונית ועל הדרך שבה היא משפיעה על התודעה ומחלחלת פנימה.
היא משחקת עם הפורמט כחומר ביד היוצרת, ומשתמשת בו כדי להעביר תהליך חברתי ואישי קשה מנשוא. היא מצליחה להעביר נקודת מבט ילדית/נערית שמתמודדת עם מציאות אכזרית ושופכת אור על דרכי ההתמודדות האכזריות שהנפש צריכה לעבור. בד בבד היא מעבירה ביקורת חזקה על החברה, ועל תודעת המשטור הפנימי שהיא יוצרת לנשים בכלל ולנשים צעירות בפרט. בסיום המופע היא מדגימה בתחכום רב כיצד המסרים שמפרסמים את מותג הנעליים UGG מכוונים בין היתר לטשטוש השיח על עניינים חברתיים והתמקדות בטפל. המופע של דהן הוא תופעה יוצאת דופן בנוף ונראה כמו תיאטרון אינסטגרמי במובן הכי טוב של המילה.
יצירה וביצוע: טליה דהן
מפיקה: שירי אופיר
תאורה: רותם לוי
סאונד ודרמטורגיה: אורן יהושע
צוות טכני: אביגיל רוז, לוטם גלבוע, דניאלה אליגולוף, מאי גרינשפון
ליווי אמנותי: ניר שאולוף
שומרים על הדלתות פתוחות מעט בלי להתכוון – תימאא חאלד
חאלד עומדת על ספסל, היד שלה מתוחה ומחזיקה ערימה של גביעי גלידה ובתוכם משהו שנראה כמו גלידה נמסה בצבע ירוק חי מאוד. קשה להחזיק את היד בצורה מתוחה, כל כך הרבה זמן, והקושי הזה ניכר ככל שמתקדמת כניסת הקהל. כשסוף סוף כולם מתיישבים היא מפילה גביע אחר גביע ודורכת עליו. חלקו הראשון של המופע נדמה כמופע חסר משמעות והקשר. הכוריאוגרפיות מנותקות יחסית ואפילו פעולות כמו הדלקת זיקוק שבסופו של דבר מפוצץ בלון נראות אקראיות. דרוש אומץ להחזיק את הקהל כך לזמן ממושך ולחאלד יש את האומץ הזה ואת היכולת להשאיר את המופע באיזורי סף של מתח.
לאחר מקטע הסולו הראשון מצטרפות עוד דמויות לחאלד והמופע מתפתח לתיאטרון מסוג אחר לגמרי, תיאטרון של הוראות בימוי. שתי השחקניות והשחקן מנהלים את המתרחש על הבמה בעזרת הוראות בימוי כמו ״הכנסי״ ״צאי״ וכדומה. אך בנוסף למימד הטכני של הוראות הבימוי, חאלד משתמשת במילות ציווי שניתנות לפרשנות נוספת. כאשר היא מתבקשת למות, מלבד הוראת בימוי הישירה, נשמעת בחלל גם המילה ״תמותי״ שמעוררת קונוטציות מורכבות. המופע של חאלד מקיים היגיון פנימי שכל העת לוקח בחשבון גם את המבט החיצוני ומנהל איתו דיאלוג. היא אינה מתעלמת מהרגש ומהשאיפות והמאוויים של הדמויות, להיפך, הדמויות חיות, מבצעות כמעט תמיד מה שמתבקש מהן אך מבטאות את הרגש בעוצמה רבה. בחלק השני של המופע חאלד מספרת פתרונות לחלקו הראשון ומובילה את הקהל בבטחה בכל המערך המורכב. לרגעים, חאלד מורדת בהוראות הבימוי ומרשה למופע כולו למרוד בצפוי.
בסיום המופע בלון אדום מופיע בחלון והקהל כולו מגיע לצפות בו, בחוץ, ברחוב עומדת חאלד ושרה, כמו אומרת שוב, אני רואה ומודעת למבט החיצוני ולהגיון הפנימי, ועובדת איתם בתיאום.
ליווי אמנותי: נאוה פרנקל, הילה כהן שניידרמן
משתתפים: הילה ונציה, יהלי ברודי, נבו רביבו
מפיקה: הדר אסא פולנסקי
צוות: יעל לסובוי, ניב חזן, מוחמד אבו סארא , רוזה סעיד
Fantastic is it – ליה אשל
המופע של ליה אשל נפתח בבמה ריקה שמתמלאת במוזיקת תחיה פומפוזית ומבטיחה שממשיכה ומצליחה להחזיק כדימוי שעומד בפני עצמו. הסצינה מתפתחת לעבודת מחול קטנה, בה שתי רקדניות מקיימות יחסים כוראוגרפים עם רמיזות תיאטרוניות מובהקות. מאחוריהן מסך שמקטין את החלל ומייצר במה אינטימית וקרובה לקהל. סצינת הפתיחה משמשת את אשל ליצירת בסיס השפה שבה היא תשתמש במהלך כל המופע, כוריאוגרפיה שמגויסת כולה למעבר בין תמונות תיאטרליות. אשל פותחת לעצמה עולם עשיר של אפשרויות בימתיות, פורצת את ההיררכיה בין סוגי המבע שהיא מניחה ומארגנת אותה מחדש. כשהמסך מוסר, הבמה הקטנה הופכת לבמה גדולה שעליה מתקיימת סיטואציה יומיומית של יחסים מורכבים בין ילדה נערה לאמה.
בהמשך, אשל מניחה על הבמה דמויות נוספות במלוא הדר עליבותן, מוטיב שאמנם חוזר בעבודות שונות באירוע הפינאלה הזה, אך אשל מטפלת בהן בדרך שונה לגמרי. היא מניעה את הבמה מסיטואציה לסיטואציה ומאווירה לאווירה במיומנות גבוהה. היא משחקת עם הפוקוסים הבימתיים ועושה עבור הקהל כל מה שצריך בשביל לייצר תענוג. רגע אחד הבמה מעוצבת כמו חדר המתנה והפוקוס עסוק ביחסים השוליים ביותר בין אם לבת, וברגע שלאחריו הסביבה כולה הופכת להעמדה אפית בה כל הדמויות מבצעות יוניסון שמדגיש את השונות המודגשת באפיון הדמויות.
התזמון של אשל והמינונים שבהם היא מאכילה את הקהל מרשימים. ניכר כי השחקניות, כמו הקהל, מאמינות לאשל ומוכנות להתמסר ליצירה, עבודת הבימוי מוציאה מהשחקניות יכולות ורגש פנימי עמוק שמקרין על כל הבמה. ברגע השיא של העבודה הקבוצתית, השחקניות עוברות בין מצבים פרפורמטיביים שונים כשברקע יש סאונד שמנחה את המעבר, על אף שהשינויים צפויים, התגשמות התמונה על הבמה עולה על כל דמיון.
בסיום המופע אשל מופיעה בעצמה כדמות בעלת ראש מלאכותי וגבוה שנתון בתוך קפוצ׳ון, היא מצלמת את עצמה ומקרינה את הפרצוף על הקיר שמאחוריה, כשבשלב מסוים מתגלה הפרצוף האמיתי ואשת רוקדת את ריקוד חייה, מינימליסטי אך מלא בתנועה מבע ורגש, וההשתקפות שבהקרנת הפנים על הבמה שעליה היא מלהטטת מוציאה את האש הפנימית החוצה.
פרפורמריות/ים: עמית זרצקי, מאיה שיף, ליאורה מרג׳ן , הלל ויינשטיין, אביגיל רוז, עדן שטינויס, מעין לבינגר, תום גורנברג ירקוני וליה אשל
מפיקה: לוטם גלבוע
עיצוב תאורה: שירה סופר
סאונד וצוות טכני: מאיה מוקשה כאשני, הדר אמיתי
מלבישה: שירי אופיר
מסכה: ליה אשל
ליווי אמנותי: תמי ליבוביץ, מאיה לוי, ניר שאולוף, נאוה פרנקל
Lambs Reforestation – ריאן שעבאן
ראיין שעבאן בחרה שלא להציג מופע אלא עבודת משך שהוצגה כתערוכה שבתוכה מתקיים פרפורמנס. שעבאן מחפשת את המקומות שבהם אנו, כאנשים וכאנושות כולה, לא מצליחים לעשות את מה שצריך על מנת שיהיה טוב יותר, לצד הצגת היחס שבין המאמץ שעושים פרטים, לבין המאמץ שמצופה מהאנושות כולה. שעבאן מתארת את הפער הזה כאשר היא יוצרת בתוך מבנה האבן של בית הספר עולם של חדרים שמופרדים על ידי יריעות ניילון שקופות. על הרצפה מונחים שטיחי צמר שקיבלו צורת עורות של חיה, ובין החדרים מתנהלות דמויות שונות.
בשיטוט בתוך העולם ששעבאן יוצרת, נוצרת דחיסות שהולכת וגוברת ככל ששוהים בחדרים השונים. שעבאן מצליחה לייצר דימוי חווייתי בו זמני של מרחב וצפיפות ושל חופש והגבלה. חוויית הדירה הארעית שמתקיימת במבנה הקבע מעלה על נס את הפערים שבין היכולת של גופים גדולים, מדינות וציוויליזציות לקיים שינויים גדולים, לעומת יכולתו המוגבלת של היחיד בחברה. כשעברתי בחלל המחולק עברו במוחי גם מחשבות על הדיסוננס הקוגניטיבי שמאלץ אותנו לעיתים לעשות צעדים שאינם משנים מהותית את המציאות, אבל נותנים קצת שקט ומצפון נקי למי שמבצע אותם.
במחשבה קדימה, מעניין לבחון ארגון אדריכלי שכזה בסדרי גודל אחרים מבחינת משך ההצבה והשטח הפיזי שלה. כמו כן, לבחירת המבנה בו עבודה כזו יכולה להיות משמעות פוליטית משתנה ומסקרנת ביותר.
משתתפות: רותם לוי, ניצן שפרן, אביב סוטר, יהלי ניסים קובלינר, ריאן שעבאן
תאורה: ריאן שעבאן, רותם לוי
סאונד: ריאן שעבאן, בעזרתם של אורן יהושע ודוריאן בראמלי
וידאו: גיא בנמו וריאן שעבאן
תלבושות: רויו בכר
צוות טכני: מרטין קנטור, גדעון לוי, איהב פארוך, יעל לסובוי, הדר, אביגיל רוז, אביב סוטר, מוחמד אבו סארה, לוטם גלבוע
ליווי אמנותי: רוזנה לואב, ניר שאולוף, נאוה פרנקל, שלי פלמון, ליאור פינסקי, יער אלשוויל, יער אוטליברג, יער קלטברוננטל
קיום מרחב סטודנטיאלי פורה בעת מלחמה אינו דבר של מה בכך, מלחמות נוטות לשחוק את הנפש ומעמיסות על הקשב הקולקטיבי והאישי. ובכל זאת בבית הספר לתיאטרון חזותי, ביטויי המלחמה נכחו בפנים היצירה ולא פגעו באיכותה כהוא זה. להיפך, זהו אחד מאירועי הפינאלה המקצועיים והמגוונים ביותר שצפיתי בהם מאז סיימתי את חוק לימודיי.
יחד עם כולם, אני מייחל לימים טובים יותר, לשלום שיבוא על כולנו ולהחזרת החטופים כולם בבריאות איתנה. מי ייתן ובשנה הבאה נוכל לצפות בפינאלה בעל אסתטיקה של רוגע ושלום.
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 