מאת: ישראל ארלנגר
בית הספר לתיאטרון חזותי מקיים מסורות תיאטרליות וסטודנטיאליות רבות, ועוסק ביצירתם. בין אלו, ה״מרתון״ – אירוע עבודות סיום השנה של שנים ב׳ וג׳ וה-״פינאלה״ – עבודות הסיום של שנה ד׳, הפכו לנכסי צאן ברזל עבור בית הספר ולחלק מהותי מהזהות שלו. הן מושכות אליהן קהל מגוון למשך כשבוע ויותר. למען הגילוי הנאות והבהרת הפרספקטיבה שממנה אני כותב, אציין שאני בעצמי בוגר המסלול המלא של בית הספר לתיאטרון חזותי ותכנית לימודי ההמשך, "המחלקה החדשה בחזותי". כך, שהתפיסות הפדגוגיות של בית הספר מושרשות היטב בדרך החיים האמנותית שלי, וכן במבט על יצירות הפינאלה.
ההתרשמות הכללית מהיצירות השנה היא של יצירות מגוונות מאוד, מטופלות היטב וברמת גימור גבוהה מאוד. שיתוף הפעולה בין הצוותים הטכניים ליוצרות והיוצרים יצר חווית שוטטות טובה מאוד ורקברמל הבירה בבר היתה יקרה יותר מהרגיל.
יצירות סטודנטיאליות מוגמרות מאוד עלולות לעורר תהיה באשר לרמת החופש שהסטודנטים מקבלים, ולמטרות שהוצבו על ידי בית ספר לאמנות. זהו אינו אחד מהמקרים הללו, היה זה פינאלה מעמיק ומרתק, המתווה דור חדש של תיאטרון מוזיקלי מאוד, מדויק עד אימה. תיאטרון שאינו מורד בפורמטים שאיתם הוא עובד, אלא משתמש בהם לפי צרכיו. כטבעה של התפתחות תרבותית של מקום ושיח, גם כאן ניתן למצוא קווים הנמתחים בין העבודות, ויחסי גומלין שמתהדקים ונפרמים. ועל כן, הצפייה בעבודות, על אף שאינן תלויות זו בזו, מרגישה רציפה.
היצירות, שנוצרו כולן בתקופה מורכבת, בתוך מלחמה כואבת ועקובה מדם, מאופיינות בחלקן במופעים מרובי משתתפות, במוזיקליות מובחנת ובעיצוב חזותי מוקפד, הנוטה לעיתים למקסימליזם. אלו בעיקר יצירות שאין בהן גיבור או גיבורה מובהקת, עוסקות באופן ווירטואוזי בעליבות היומיום של בני האדם. לעומת זאת, ביצירות הבודדות שבהן היו על הבמה שחקנית אחת או שתיים ניתן היה למצוא עצב אישי מאוד ונוגע ללב של התפתחות תרבותית, של מקום ושיח.
זוהי כתבה ראשונה מתוך דואט כתבות על הפינאלה, והיא מרכזת תשע עבודות שהוצגו ביום אחד, ה-21 ליולי 2024. כולן עבודות באורך נאה של כ-30 דקות. האוצרות והשיטוט בין העבודות מותאמים לסדר הצגתן בשלושה מקבצים בני שלוש עבודות.
I WANT TO SHARE A SCREAM – דוריאן בראמלי
במרכז חלל לבן וחשוך מוצבים גיטרה, סטנדים, ורמקולים על הרצפה. הכבלים שלהם פרושים על הרצפה וזוחלים אל הקיר כמו עורקים שפוגעים במינימליזם הנקי ומעצימים את הצורך הפשוט במקור חיים.
בראמלי יושבת במרכז המערך הזה ופועלת בתוכו בעיקר בדיאלוג עם "שרוטי בוקס" (כלי נגינה הודי מוזר למדי שנראה כמו קופסת עץ שנפתחת ונסגרת, המייצר צלילים הרמוניים). הדיאלוג בין בראמלי לשרוטי נמשך לאורך כל המופע. קשה לדבר על המופע הזה במונחים של הצגת תיאטרון או קונצרט. במקום זאת, ארגון הבמה הסטטי, ההקפדה על הענקת תשומת הלב שפונה פנימה אל הלב ולא אל הקהל ותרבות של רצינות והעמקה משותפת שנוצרת בחלל המשותף, מציבות את היצירה במקום של תפילה.
בראמלי פותחת עם צלילים שבורים שנפתחים ומתפתחים לאורך השיר הראשון. הניגוד שבין השבירות הלא פשוטות של הצליל לבין הקול הצלול שנשלט במיומנות, כמו גם התאורה המעומעמת שלא מאפשרת הרבה מידע ויזואלי ברגעים הראשונים, מבססת בחלל מציאות של תפילה, ומחליפה את הפעולה במופע מצפייה להשתתפות. כשאני מתבונן ומאזין לבראמלי, נדמה כאילו כוחו של הציבור ניתן לה והיא סוחבת על גבה תפקיד של שליחת ציבור, היא זועקת את זעקתה שלה, ואת הזעקות של כולנו. המופע אינו בנוי כמו מופע תיאטרון ואינו מקיים יחסים תיאטרליים בין חלקיו, ניתן לומר שזהו מופע-אלבום של שירים שונים. המבנה האלבומי מאפשר הצגה של צורות חיים שונות על הבמה ללא צורך בנימוק מתמשך של כל הברה.
עם זאת, מכיוון שהמופע כן מקיים מהלך מוזיקלי-תפילתי, יש רגע אחד שטקסט מדובר פורץ אל תוך המופע ומוציא אותי מהצלילה, הניסיון לגוון את אופני המבע של המופע, הוא רגע שבו הצעקה מתרחקת מעט ומרגישה כמעט זרה. כשהרגע הזה חולף ואת מקומו של הטקסט לוקחת המוזיקה, שוב החלל מתמלא בצלילים רוטטים, חלקים, נשברים, ואני נזכר בתחושת עור הברווז שאפפה אותי כשהחזן של ימים נוראים מנגן את הניגונים שלפני תפילת כל נדרי ביום כיפור.
צוות טכני: אלינור צביק, הדר אסא פולנסקי, עפרי אפרת, נגה שורק, ורד דרמון
תאורה: הלל ויינשטיין
ליווי אמנותי: כנרת חיה מקס, נאוה פרנקל ושלי פלמון
גם אני Woke – יהלי נסים קובלינר
בכניסה אל אולם התיאטרון ניצבת דמות אנימה אנושית, מתקתקה, מאופרת להפליא ובעלת תנועה מובחנת ומוקפדת. בקדמת הבמה עומדות ארבע דמויות אנימה נוספות. בין היתר ארנב.ה עם גזר כתום ביד, אוזניים פרוותיות ואימוג'י לב ענקי. מאחור על הקיר, מוקפת בהילה של אור, ניצבת מלאכית עם כנפי פרווה מרחפת בחלל ללא תנועה. דמות המלאכית המרהיבה שנשארת על הקיר זמן רב מגדירה את החלל ומעניקה לו נשגבות שעומדת בניגוד לדמויות האנימה המשעשעות מעט.
פתיחת המופע גרנדיוזית, מדוייקת ואפית. התנועה של הדמויות בחלל מתבצעת בטיימינג קומי מושלם והחלל מקבל קצב שנגזר משילוב בין עולמות הקומיקס לרשתות חברתיות, השינויים מתרחשים בתכיפות גבוהה ויכולת ההסתגלות עולה יחד איתם.
במרכז המופע סיפור קומיקס שבוחן כל העת שאלה שמטרידה את העולם המערבי: מי ניצח – הסטרייטים או הגייז? המהלך מורכב ומשתנה תכופות, אך אם יש צורך לזקק רגע אחד ממנו, אז החובה היא לזקק את הרגע שבו דמותו של איירון מן שמייצג את ה״סטרייטיות״ ו"בן 0.1", דמות גבר שרירי שנוצר על ידי בינה מלאכותית, הופכים לבובות במשחק ילדים ומדגישים את ההשפעות של חינוך על התפתחותו של שיח.
עיצוב הדמויות מאתגר את החשיבה המגדרית לכל אורך המופע. לדוגמה דמות לבושת חליפת שרירים המוצגת כאמור כ"בן 0.1", על איזור החלציים שלה מודבק עלה גראס גדול עשוי נייר. דמות אחרת, "בן 0.2", מנסה לבצע את הפרפורמנס של גבר בעל מראה דומה עם שרירים אמיתיים ומתאהבת בו. התבלבלתם? ובכן, מדובר ביצירה שמתרחשים בה כל כך הרבה מהלכים מפתיעים ומשונים, עם כל כך הרבה פרטים בעלי חשיבות, שהדרך היחידה להבין אותם היא באמצעות צפייה במופע. כשמערכת היחסים הזאת גוועת, הדמות בעלת חליפת השרירים מסירה אותה ולובשת תחתיה חליפת שדיים, ומהפטמות משתלשלות שערות ארוכות.
היצירה מאתגרת את ההגדרה המגדרית של התיאטרון גם בהתייחס לליהוק הפרפורמרים והפרפורמריות, שכן הקאסט מורכב מפרפורמרים/יות שאינם/ן מתאימות/ים באופן קלאסי לתפקיד. הזמרת מזייפת ביודעין, השחקן המרכזי בעל השרירים לא תמיד בקצב, ועדיין, המופע, כמו מרקם החיים האנושי, מחזיק את הקצב הפנימי שלו ומאפשר מקום לצורות מחיה שונות.
העיסוק במאבק של שיח דרך נקודת המבט הייחודית הזו, שופך אור על השבריריות של התפיסות הרווחות לגבי ערכים אלו ואחרים, ועל המהירות שבה דעת הקהל משתנה. המופע מציג את הוויכוח בדרכים משכנעות שסוחפות את הקהל ומעבירות אותו חוויה דרמטית של מאבק. בסיום המאבק מופיע יהלי נסים קובלינר כחד קרן עם קרניים שיוצאים מהשדיים ומהראש, לגופו פרווה בצבעי גאווה, ומטיל במרכז הבמה ביצה שפותחת את הסיפור כולו מחדש ומצביעה על כך שהסיפור הזה לא נגמר לעולם.
פרפורמריות/ים: עדן כהן, ליה אשל, בניה מלמוד, סופיה גלדקיה, זיו בר דוד ורון, תילתן סולוטורבסקי, דנה זהבי, רוזה סעיד, אלינור צביק, יהלי נסים קובלינר
הפקה: נועה יריב, עמוס בריל
תאורה: ריאן שעאבן, ענת זוסמן
סאונד: עמוס בריל
ארט ותלבושות: איתמר לוי, תומר היבש, תמנה רוזנברג, עמוס בריל
תלבושת הארנב המאחר: שחר אור
איפור: סופיה גלדקיה, שירי אופיר, רוזה סעיד, מוחמד אבו סארה, הדר אמיתי
צילום תמונה: תמנה רוזנברג
ליווי אמנותי: נאוה פרנקל
לרוץ עד קצה האופק – הילה ונציה
הוילון בחלל הסטודיו מוסט, ומעבר לו, בתי העיר הישנים. בקומה השלישית על מרפסת סגורה קטנה, עומדת אישה ומתבוננת על הכביש. היא לא יודעת שאני צופה בה, היא לא יודעת שהיא עומדת על במה ענקית שמתכנסת לחדר. בחדר אישה אחת שמנגנת על צ'לו, עץ שבנוי ממוטות מתכת מעוקמים ובמרכזו לב קטן עשוי חוטים סרוגים, בצד החדר עומדת אישה אחרת וקופצת. אישה אחת מתבוננת על הרחוב ואישה שניה קופצת בלי הפסקה. יחד הן עומדות לכדי כוריאוגרפיה של תלאות החיים.
הנגינה מפסיקה והקפיצות נמשכות, הזמן איננו נוכח ביצירה זו, ונציה פועלת על הבמה ללא הפסקה, היא נלחמת על הבמה הזו ומצליחה להחזיק אותה בכוחה. אינני יודע על מה נאבקת האישה הקופצת, רצה, מתקפלת, אך את הבמה שלה היא מרוויחה בכל רגע. המאבק הוא אמיתי והיא מתרגמת אותו למניע דרמטי פנימי שמצליח לספר סיפור בעודו נרקם. האישה שבחלון עדיין מתבוננת על הרחוב, השמש יורדת מעט והאישה שעל הבמה מצליחה ונכשלת ונופלת וקמה ומבצעת פרפורמנס שלא צריך להסביר או להצדיק.
הויתור על הפוזה מיתרגם לשמיטה של הנשגב ואחיזה של המציאות, המבט בעיניים מלא חיים, והתנועה היא תנועה של מציאת החיים ומחויבות גדולה להמשיכם, ואכן הם נמשכים ונמשכים, והאישה שבחלון כבר לא מתבוננת והשמש קופחת על אנשים אחרים שמתעוררים למאבק בצד אחר של העולם. האישה שעל הבמה עושה טריק קטן שבו היא מושכת את הלב הסרוג בחוט ובמקום להתקדם אליה הוא נפרם ונפרם עד שאין הוא שום דבר מלבד חוט. מחר היא תופיע שוב, אני בטוח.
הפקה: יעל לסובוי
מוזיקה: נועה סלומונס
ליווי אמנותי: מאיה לוי
אבשלום – מאיה רחל שיף
שני צעירים ערבים יושבים ומעשנים נרגילה. מאחוריהם, אוהל בגווני אדום וחפצי מטיילים. התמונה מטופלת היטב, כך שניתן להבחין בערביותם של הערבים ללא שום ספק. יש להם נרגילה גדולה, שקית שרשומות עליה מילים בערבית, כובעים של "ערבים", הם מפחידים, ובעיקר, קולם לא נשמע לאורך כל ההצגה. מתוך האוהל נשמע קולם של זוג שמנסה להתפייס לאחר ששני בני הזוג שכחו להביא מים לטיול. כשהם מגלים את ה"ערבים" הם פוחדים אך מצטרפים אליהם, משיגים מהם מים בתחבולות ובעיקר מביכים.
בעוד הדמויות ה״מפחידות״ מתנהגות באופן מכבד ופתוח, הייצוג הבימתי שלהם מנכיח את הפחד מפני הזרים, שיף מעצבת כל תנועה, כל מבט וכל מילה בקפידה. כל פעולה הכי קטנה מלאה בהבעה ומקיימת תפקיד דיאלקטי במופע. הצופה מוכנס אל תוכו של הסכסוך, וחווה את הסיטואציה באופן משכנע. "אבשלום" מביא אל הבמה מבוכה, פחד וניסיון לגשר על המרחק שבינינו לבין הערבים. בסופו של דבר, הדמויות ה"מפוחדות" מייצגות אותנו, הן מנסות להיות נחמדות עד שלבסוף אנחנו מבינים שאנחנו מתעסקים רק בעצמנו.
המינימליזם שמבחין את הפעולות בחלקו הראשון של המופע ממשיך לכל האורך ומתפתח לקו פסיכדלי של יופי גדול, שבסופו הבית בוער, השחקנים שוכחים את השפה שלהם וההקשרים נשכחים. התאורה, המוזיקה, והקרנות התרגום מדוייקות, כמו גם משחקם של השחקנים, אך מעל הכל עומד העיסוק בפרפורמנס של הסכסוך הישראלי-פלסטיני והנכחת האופן בו אנו מעצבות ומעצבים במבטנו את ה"אחר".
שחקנים: מוחמד אבו סארה, ניב לוי וטל גלאון
מפיקה: דנה זהבי
עיצוב תאורה: רותם לוי
עיצוב סאונד: ניב לוי
צוות טכני: דנה גבריאלי ועלמה בר ציון
ייעוץ אמנותי: נעמי שלו, ניר שאולוף ומאיה לוי
Clonely – מעין לבינגר
מדי פעם מופעים חורגים מהתחשבות במבנה או בדרמטורגיה כלשהי. הדרך הטובה ביותר לחרוג ממחשבה על מבנה היא להתעלם ממנו. התעלמות ממחשבה על מבנה יכולה להיות הרת אסון, או מבריקה. הרת אסון כשהמופע אקראי כל כך עד שאין כל דרך לפענח אותו, או מבריקה כמו במקרה של Clonely – שהוא מופע שההתקדמות בציר הזמן שלו מקיימת חיים פעילים כל העת.
החוט המקשר את המופע של לבינגר, אינו מצוי בכתיבתו, אלא בנפשה של המבצעת, וביכולות הביצוע הגבוהות שהיא מביאה לבמה. זו יצירה שקשה מאוד לכתוב אותה עבור אדם אחר, האסוציאטיביות של המעברים מחייבת קבלת החלטות ביצועיות תכופות, והסכמה מתמשכת לפעול בכנות במצבים הפרפורמטיביים שלבינגר מעמידה על הבמה.
המופע נפתח עם גבר שמנגן על פסנתר, מעין זיכרון עמום למופע אחר, לבינגר מתיישבת עליו, מפעילה את האצבעות שעל הפסנתר. כשהגבר מתרומם והולך היא נשארת לבדה ומשם נפתחת מערכת וירטואוזית של מעברים בין דמויות. הדמויות שמוצגות על הבמה לקוחות ממקום אחר ומתקופה אחרת. הן עוסקות במלחמות אחרות ושרות שירים מפעם על בחורים מפעם שהופכים לחיילים מפעם שהופכים לקברים ועליהם צומחים שוב הפרחים. הביצוע המדויק של הדמויות, השירה, הנגינה והחזקת המערך כולו, הופך את הימים הרחוקים לעכשוויים ומאפשר הרהור כואב אך באופן מוזר מהנה ביותר על המלחמה.
כמו שניתן לראות יופי בתמונות מלחמה, אפשר לראות יופי בתיאטרון המלחמה, ואם מסתכלים אל תוך היופי הזה אפשר לראות ביקורת על המערכת הגברית שמנהלת את המלחמה וגוררת אותנו לעוד מלחמה ועוד מלחמה. אחד הדימויים היפים והעקיפים במופע הוא מעין גיטרה חשמלית שבנויה מאת חפירה שעליו מתוחים מיתרים. בצעד אסוציאטיבי אחד קדימה זה נראה כמו פיתוח של הנבואה "וכיתתו חרביהם לאיתים וחניתותיהם למזמרות"
משתתפים: עדן יהודה כהן ומעין לבינגר
הפקה: ענת זוסמן
עיצוב תאורה: עדן דולב טל גלאון ונועה יריב
סאונד והפקה טכנית: אביב סוטר ומורדי קליין
צוות טכני: נועה רמון
ליווי אמנותי: ניר שאולוף ועמית דרורי
Larval Moments – נבו רביבו
הכניסה לאולם בו מתקיים המופע מזכירה לי טיול בפריז. אני הולך ברחוב מלא בחנויות מעצבים קטנות ובין כל החנויות היתה חנות אחת שהכל בה היה מוזר, כל כך מוזר שאף אחת מהמוכרות לא רצתה למכור לי כלום, רק להסתכל עלי מתהלך בחנות ומודד את הבגדים שיכלו להילבש רק בתוך המרחב המעוצב ההוא. לו הייתי קונה בגד, הייתי צריך להישאר בחנות הזו לנצח. המופע הזה דומה מאוד לחנות ההיא, כל מהלך שמתקיים בו מרגיש טבעי אך ורק בגבולותיו, והוא, המהלך הזה מגדיר את גבולותיו. בעומק הבמה, פרוש בד לבן, מהתקרה עד לרצפה. במרכז הבמה ישנו עץ מת שנתון בתוך ריבוע אדמה חשוף ובאחד הצדדים פרושה כילת יתושים עגולה.
הדמויות במחזה האבסורד של רביבו נעות בקצב משלהן, בתנועה שבין תרדמת עמוקה לביצוע פעולה מינימליסטית שמשרתת את המהלך בלבד. אפיון הדמויות אינו משחקי, הדמויות אינן מורכבות ולא מייצרות הזדהות כשלעצמן, הרגשות המינוריים אך העמוקים, נוצרים כפועל יוצא מסכימה של מספר פעולות. ניתן לומר שהבימוי של רביבו מזכיר יותר תכנות של מופע מאשר בימוי. אף על פי כן, כלל הפרפורמריות, מבצעות את תפקידן בדיוק מקסימלי, הווי אומר, שהוראות הבימוי ביצירה והמוטיבציות של רביבו ברורות להן, והן מתמסרות לניסוי הבימתי הזה.
בתוך סביבה חיוורת להפליא ומוזרה אפילו בנוף בית הספר לתיאטרון חזותי, רביבו חושף בפני הקהל את המנגנונים הבימתיים שהוא משתמש בהם ומאפשר להם כניסה אל מה שנראה כמו איזור נידח של תודעה שמתקיים בעולם. לרגעים רבים חשתי כאילו אני צולל אל החלק הנסתר ביותר של יוטיוב.
הדמויות ביצירה מתעוררות לצלילים מפתיעים, טובלות יד או רגל בעציץ ומוציאות אותן כשהן לבנות מסיד, מכניסות חיית פרווה לשקית וואקום ושואבות אותה ולאחר מכן מטפלות בה, כל אלו פעולות שנעשות אחת כל פעם ומייצרות שלם מורכב ויוצא דופן. אחד המוטיבים המעניינים שחוזרים על עצמם במהלך היצירה הוא השימוש בשואב אבק ובמפוח עלים ככלי בעל שני כיוונים שמקיים מטאפורה להיותו של המופע מופע מתוכנת. הן מייצגות ערות ושינה, נשימה ונשיפה, התקדמות וחזרה.
בתוך קצב הלב המהורהר של המופע רביבו מציג מהלכים ספקטקולריים גדולים. ראויות לציון שתי פעולות עיצוביות שמתרחשות לקראת סיום המופע. באחת, התאורה מאחורי הבד הלבן שפרוש לכל רוחב הבמה משתנה והבד הופך מבד שק לבן לבד ציור מחורץ ומתקלף, במרכזו מעין תחריט של יונה בקנה מידה גדול מאוד. ובשניה, מפוח עלים מוכנס אל אותו הבד שפרוש על הרצפה ומנפח אותו, ובתוכו נוצר חלל אליו נכנסות הפרפורמריות. המופע של רביבו מדגים כיצד ניתן ללמוד טכניקות בימוי, ולהשתמש בהן ביעילות מבלי לוותר על הסגנון האישי.
משתתפות: דניאלה לילה, תלתן סולוטורבסקי, שני קגן, אביב סוטר, שירה סופר
ליווי אמנותי: עמית דרורי, נאוה פרנקל
נשמות שלי יהיה בסדר, פשוט דו חיים – עדן יהודה כהן
שני פסנתרים נמצאים על הבמה, האחד מונח על הרצפה, מאחוריו יושב עדן כהן ומנגן, האחר, בצדה השני של הבמה, תלוי הפוך מהתקרה. על ספסל ארוך באחורי הבמה יושבות מספר דמויות.
כהן מתאר את המופע כ"מופע-אלבום קברטי, בו מתקיימים רגעים מופעיים שונים, נאמברים המבוצעים בפשטות ובדרמטיות על ידי דמויות שונות". התיאור הזה אכן מציג את המופע בצורה טובה. המוטיב החוזר במרבית השירים של האלבום הבימתי הזה הוא התמודדות של אנשים פשוטים עם הפער שבין החלומות למציאות. הדמויות מגיעות כל אחת בתורה ומשמשות גם כשעון חול שמסמן את התקדמות המהלך. עובד ניקיון נכנס לבמה ולפתע פותח בשירה קברטית גדולה שבסיומה נחשפים בגדי מופע מנצנצים מתחת לסרבל העבודה ומספרים על התשוקה האמיתית שלו. או הנרקומנית הנוגעת ללב שמגלמת ברגישות מאיה שיף, החולצת שד ומניקה בובת תינוק. עיצוב הדמות והתאורה מאפשרים לעליבות להיות נוכחת, כמו גם לתקווה ולרגעי השמחה הקטנים.
אדם מובטל שמחפש עבודה ומוכן לעבוד בכל דבר שיתנו לו. הטקסט של נבו המובטל שמגיע אחרי הקטעים האחרים מציג עבודת כתיבה וורסטילית מאוד. הוא כתוב טוב ומבוצע באופן משכנע, ובדומה למופע סטנד אפ, הוא אומר בקול את מה שכולם חושבים בשקט.
חניך הצופים שר, גם כאן בטקסט מושחז שמקליל את האווירה ובעל פזמון קליט, את התשוקות הגדולות של בני הנוער, סקס, מעמד וניצול הזדמנויות. הדמות של נערת האולפנה שמנענעת עגלה, פוסעת בעזרתה ומנהלת מערכת יחסים מחולית איתה, מייצגת את החלום שלה לעבר קריירה, החלום שנגנז בעקבות הלחץ החברתי, סותם את הגולל על התשוקה הזו.
בניגוד לשאר הקטעים שמבוססים על מוזיקה ומשחק עליהם מנצח כהן בצורה יוצאת דופן, הבחירות המחוליות פשטניות למדי, ואינן עומדות בשורה אחת עם רמת המורכבות של היצירה. זוהי אפיזודה זרה ביחס למופע כולו למרות שמדובר במופע אלבום, שלכאורה מאפשר צורות שונות.
כהן עצמו מנגן על הפסנתר ועובר בקלילות בין התפקידים של שחקן ומוזיקאי, ולסיום המופע באופן שמאזכר את הפעולה של כהן ביצירתה שמעיין לבינגר שהזכרנו לעיל, נערת האולפנה מתיישבת על כתפיו של כהן, הוא מתרומם מן הפסנתר המונח אל הפסנתר התלוי, נערת האולפנה מותחת את ידיה אך לא מצליחה להגיע אל הקלידים. על מנת להדגיש שוב את המוטיב החוזר ביצירה, כשהאור יורד נופל הפסנתר התלוי אל הרצפה ומתגלה כפסנתר מזויף מקרטון.
מופיעים ויוצרים שותפים: מאיה רחל שיף, עמית זרצקי, איתמר לוי, נבו רביבו, יהלי נעם ברודי, עדן כהן
הפקה: רוזה סעיד
עיצוב תאורה: עדן דולב
עיצוב חלל ואובייקטים: עדן כהן
מוזיקה מקורית וטקסטים: עדן כהן
עיצוב סאונד: דור בן לולו
הפעלת סאונד נוספת: ערן צמית
הפקה טכנית: גאיה ברקת
עין חיצונית: תמיר פרידריך, הלל קדם
ליווי אומנותי: ניר שאולוף, מיכל אופנהיים, אמיר פרג׳ון, נאוה פרנקל, מאיה לוי, הילה כהן שניידרמן, גלעד רטמן, ליאור פינסקי
משקה באמריקה – תום גורנברג ירקוני
הקהל נכנס לחלל נקי ובו שולחן אחד מרוחק, מספר אביזרים משווים לשולחן מראה יוקרתי למדי, ספק ביתי ספק משרדי. אל השולחן יושבת תום גורנברג ירקוני, ולפניה מחשב נייד, ומתוך עמדת המחשב הזו היא מנהלת את כל ההצגה. השימוש במחשב אינו משמש כתפאורה אלא ככלי בעל יישומים שונים שמתורגמים לפעולות בימתיות שונות שמופיעות על המסך גדול. שתי הבמות, הבמה שבמציאות וההשתקפות שלה על המסך, מוצגות זו לצד זו. צורה כזו של הצבה שמה כבסיס לכל המופע את הסוגיה המרכזית שגורנברג ירקוני מציפה, והיא הצורך של נשים לאורך כל הדורות לקיים פרפורמנס של "הכל בסדר" ולהמשיך הלאה על מנת לשרוד. מעבר לכך, השימוש ביישומים שונים של המחשב ככלי תקשורת מעלה דיון על ההשפעה של המדיה על דרכי התקשורת, ועל הפרפורמנס הוירטואלי שלנו בעת הזאת.
כשהמופע מתחיל, על המסך פתוחה שיחת אימייל ישנה בין תום לבעלים של אתר סקס, בשיחה תום מציעה את עצמה לעבודה של כתיבת סיפורי סקס ואף מצרפת דוגמת כתיבה אותה היא מסתירה מהקהל. בהמשך, גורנברג ירקוני מספרת וכורכת גורלות של נשים לאורך הדורות. היא מייצרת חיבור כמעט בלתי מובחן בין סיפור היסטורי על נשים יהודיות מפולין שנאלצו לעבוד בזנות לבין סיפורה שלה כמוכרת תכשירי קוסמטיקה לגברים עשירים שעוברת פגיעה מינית וצריכה לנגב את הדמעות ולהמשיך כאילו דבר לא קרה.
גורנברג ירקוני מספרת את הסיפור באופן קולח, ומשתמשת באפשרויות הפרפורמטיביות שהמחשב והמסך מספקים כדי להציף דיון, היא לא מציעה פתרונות או מביעה דעה נחרצת, היא הופכת את הקהל שלה לקהל שחושב על מה שתמיד מדחיקים. היא משתמשת במצלמה כמסגרת שמסתירה מה שהיא רוצה להסתיר אבל בה בעת מציגה את אחורי הקלעים על אותה במה, כאילו אומרת, אלו ואלו עולמות של שקר, אלו ואלו פרפורמנס, ועוד היא אומרת, לנשים שהיא מספרת עליהן, לסבתא רבתא שלה שעלתה מפולין, את לא לבד, הקול שלך נשמע, הקול שלנו נשמע.
הפקה: הדר אמיתי
דרמטורגיה: הלל ויינשטיין
ליווי אמנותי: כנרת חיה מקס, אמיר פרג׳ון, נאוה פרנקל, שלי פלמון, הילה כהן-שניידרמן, ניר שאולוף, מיכל אופנהיים
Angels tongues: all aboard – רותם לוי
היצירה מתחילה עם משחק תאורה מעניין, בקדמת הבמה יש פלורסנט ארוך שתלוי מהתקרה מעל שקפים ירוקים. כשאני עוקב אחרי החוט שמחזיק אותו, אני רואה שהוא הולך לאורך כל התקרה עד הקיר, ובקצהו תלויה אבן כבדה. לוי נכנסת אל הבמה ובידיה שקית שקופה מלאה בכדורי טניס אותה היא תולה בקצה החוט. מרגע שהכדורים נתלים על החוט מתחיל תהליך איטי מאוד בו הפלורסנט מתרומם לאורך דקות ארוכות. בזמן שהפלורסנט מתרומם לוי מבצעת את "Trio a", ריקוד שנוצר על ידי הכוראוגרפית איבון ריינר בניו יורק ב1966 וכולל סט של תנועות שאינן חוזרות על עצמן. ההתרחקות האיטית של הפלורסנט מהרצפה כמעט שאינה מורגשת, אך מייצרת אפקט משמעותי.
לוי מבצעת את trio a באופן אחיד, כמעט ללא הבעה, הריקוד מבוצע בסטטיות חסרת דרמה ומאפשר את הסטת הקשב אל ומהתאורה שמשנה כל הזמן ומרגישה כמו המנוע האמיתי ליצירה. שינוי התאורה האיטי שחודר אל הקשב בפתאומיות מדמה עבורי את התחושה שאני חווה כשאני מבחין ברגע אחד שעברו מספר שנים מהחיים שלי. באופן מעניין, שינוי מהסוג הזה מתרחש גם בביצועים המקוריים של איבון ריינר, שמבצעת את "Trio a" לאורך השנים. בשיטוטי בין ביצועים ליצירה במרשתת בעקבות היצירה של לוי, מצאתי כי ככל שהביצוע של ריינר מאוחר יותר, כך הוא הולך ומתמלא בהבעה.
בהמשך היצירה, לוי מפרקת את הריקוד ומוסיפה אל הבמה רקדניות נוספות שמכניסות איתן שקיות נוספות שמלאות בכדורי טניס. הן הולכות על הבמה ופועלות בדרכים שונות כשפניהן, למעט אפיזודה אחת, חסרות הבעה.
הכניסה של הרקדניות תורמת ליצירה ומגבירה את הקצב, בניצוחה של לוי הן פועלות ומנערות את האבק מעל שברי ההיסטוריה של אישה אחת שעשתה פעולות יוצאות דופן לזמנן, אי שם בניו יורק של שנות השישים, והיוותה אבן יסוד שמשפיעה על עשרות שנים של יצירה תנועתית.
משתתפות: טליה דהן, תימאא חאלד, ריאן שעאבאן, ניצן שפרן
הפקה: בר ודעי
הפקה טכנית: גאיה ברקת
תאורה: רותם לוי, עדן דולב, זיו בר דוד ורון
סאונד: עדן כהן, אייל נחתומי
ליווי אמנותי: עמית דרורי, אמיר פרג׳ון, ערן שני, נאוה פרנקל, שלי פלמון
בעזרתם הנדיבה של: תלתן סולוטורבסקי, נועה רמון
קיום מרחב יצירה סטודנטיאלי פורה בעת מלחמה אינו דבר של מה בכך, מלחמות נוטות לשחוק את הנפש ומעמיסות על הקשב הקולקטיבי והאישי. ובכל זאת בבית הספר לתיאטרון חזותי, ביטויי המלחמה נכחו בפנים היצירה ולא פגעו באיכותה כהוא זה, להיפך, זהו אחד מאירועי הפינאלה המקצועיים והמגוונים ביותר שצפיתי בהם מאז סיימתי את חוק לימודיי.
יחד עם כולם, אני מייחל לימים טובים יותר ולשלום שיבוא על כולנו ולהחזרת החטופים כולם בבריאות איתנה. מי ייתן ובשנה הבאה נוכל לצפות בפינאלה בעלת אסתטיקה של רוגע ושלום.
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 