שיחה לעת ערב, על קפה, עוגה ולאה גולדברג

ראיון עם יוצר ושחקני ההצגה "מותר לאהוב?"

יום שישי אחר הצהריים, ההמולה האורבנית של גבעתיים, הסידורים הקטנים של סוף השבוע, נאלמים כולם לתוך השקט המבורך של בין הערביים. עושה את דרכי בקו 63, אל מאחורי תחנת האוטובוס, בתוך סבך האופניים והקורקינטים, אל עבר הכניסה השנייה של בניין עורפי בלב כצנלסון. בדירה חמודה וקומפקטית להרשים, אני נפגשת עם אור ענבר, יוצר "מותר לאהוב?" וארבעת השחקנים, כדי להבין עוד על דרך היצירה, על המסלול המקצועי שעברו, על להיות גיי בימינו, וכמובן, איך אפשר שלא – על לאה גולדברג, הרוח הטובה האופפת את ההצגה.

אשמח אם כל אחד מכם ומכן יספר לי קצת על הרקע שלו/שלה. נתחיל איתך, אור, יוצר ובמאי ההצגה.

אור: "מאז שאני זוכר את עצמי אני עושה הצגות להורים בסלון. תמיד עסקתי בכתיבה ובמשחק. תמיד היה לי ברור שאני אלך בכיוון הזה. עוד לפני שהתחלתי את הלימודים בסמינר הקיבוצים, כתבתי וביימתי סרט עצמאי עם חבר טוב. לקחנו מצלמה, לקחנו שחקנים ופשוט הלכנו על זה. חוצפה שיש לך רק בגיל 22. זה היה כיף. זה הוקרן ביס פלאנט ובעוד כמה מקומות.

אחרי העשייה של הקולנוע, דווקא הבנתי שיותר מעניין אותי לעבוד בתיאטרון, לעבוד עם שחקנים. פחות התעניינתי בתנועת המצלמה. הלכתי ללמוד את המסלול המלא לבימוי בסמינר הקיבוצים, אחרי זה הייתי רכז מגמת תיאטרון בתיכון באשקלון. במקביל, התחלתי לביים בפסטיבל קטן בתיאטרון החנות, עשיתי מיצג בפסטיבל פסלים חיים, בפסטיבל שייקספיר בתיאטרון רחוב בפלורנטין. והבוסט המשמעותי זה קורס המחזאות של רועי מליח רשף.  אחד מהמחזות שכתבנו בסדנא היה הגרסה הראשונה של "מותר לאהוב". העלנו את זה בפסטיבל סיום של הסדנא, שנקרא "חדש מהניילון" בהבימה4.

מאוד התרגשתי להעלות את המחזה שלי. היה לי ברור שזה לא ייעצר שם. חיפשתי מה עושים. ונזכרתי שיש לי עוד מחזה קצר שכתבתי בתקופת הסדנה, ואמרתי שיכול להיות מעניין לשלב את שני המחזות ולהפוך אותם ליצירה אחת, שתדבר על נושא אחד. מהחיבור הזה נולדה ההצגה "מותר לאהוב". במקביל, אני עובד על כתיבת ספר, רומן התבגרות להט"בי לנוער, כעת הוא בשלב השליחה להוצאות לאור."

נדב: אני נדב בלומנברג, מגלם את גל, מאז שאני זוכר את עצמי, אני אוהב לעשות הצגות למשפחה ולחברים, עשיתי הרבה סדנאות תיאטרון ומשחק לנוער, תמיד הרגשתי משיכה לתחום. גדלתי בפתח תקווה, ועשיתי כל מה שיכול להיות בעיר שקשור לתחום. חיכיתי להגיע למגמת התיאטרון בתיכון, וללמוד את זה בצורה יותר "מקצועית". למדתי בתיכון "אחד העם", והמגמה שם מיצבה את תפיסת העולם שלי על תיאטרון בחיי הבוגרים. השקעתי את רוב האנרגיות שלי באותה תקופה שם, במגמת התיאטרון. התגייסתי לצבא, ובגלל נתונים גבוהים, גייסו אותי להיות לוחם בהגנה אווירית והייתי צריך לעשות איזה פאוז לשלוש שנים. כל שבועיים-שלושה שהגעתי הביתה, חיפשתי איזו הצגה לראות, לעשות איזה שיעור פיתוח קול למרות שאף  פעם לא השתפרתי כי ההפסקות בין שיעור לשיעור היו יותר מדי גדולות. אחרי שהשתחררתי מהצבא, בגיל 21, הגעתי למכינה למשחק בסמינר הקיבוצים, התקבלתי, והמשכתי למסלול התלת-שנתי. סיימתי את בית הספר לפני שנתיים. עשיתי שנה הפסקה ועכשיו אני במסלול שחקנים ללימודי הוראה. חוץ מב"מותר לאהוב?" אני משחק בהצגה "להיות שם" ובתיאטרון הקיבוץ, וגם מורה באותה מגמת תיאטרון שגדלתי בה."

אוהו. זה מעניין, אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו. אבל מה איתך, יואב צרפתי?

יואב: "אז אני יואב ואני החדש בקאסט. אני מגלם את יותם. מבחינת משחק, סיימתי את יורם לווינשטיין לפני שנה, בשנת 2023. לפני זה עשיתי תואר במוסיקה, באוניברסיטת תל אביב, כלי הקשה. כבר מגיל צעיר אני הבנתי שזו הדרך הכי טובה לספר סיפור, בפני קהל. אבל חונכתי בגיל מאוד צעיר לצעוד במסלול המוסיקה, אמרו לנו – "אתם מנגנים". בגיל כזה צעיר, כשילד מנגן, זו לרוב יוזמה של ההורים. ההורים שלי לא מוסיקאים, אבל המוסיקה היתה בבית. ניגנתי צ'לו בגיל חמש, בגיל 13 עברתי לתופף, למדתי בבית הספר לאמנויות, במגמת תיאטרון, במקביל ללימודים מחוץ לבית הספר, לימודי המוסיקה. במעבר לתיכון, החלטתי שאני רוצה להתמקד במוסיקה, ועזבתי את התיאטרון. תוך כדי השירות הצבאי עשיתי תואר. החיידק של התיאטרון דעך בתיכון ובצבא, אבל כשהבנתי איזה עתיד יכול להיות לי בתור מוסיקאי, פתאום החיידק הזה פרץ שוב."

מה זה אומר? מה ראית שצופן העתיד שלך כמוסיקאי, שגרם לך להסב את המבט חזרה לתיאטרון?

יואב: "תראי, אני מוסיקאי קלאסי, ויש לי כמה אופציות שאני יכול לעשות – או שאני מלחין ואני יוצר מוסיקה לעצמי, או שאני נגן תזמורת, או שאני יוצר מוסיקה קאמרית. אבל ראיתי לאן אני הולך אם אני נשאר במסלול של המוסיקה, שזה בעיקר להיות נגן תזמורת. פתאום הסתכלתי על זה בצורה אחרת. בשורה התחתונה, היה לי ברור שאיך שאני משתחרר מהצבא ומסיים את התואר, שאני חוזר למשחק. הרגשתי ששם נמצא החופש שלי. האמת היא שניסיתי להתקבל לבתי ספר בלונדון, עשיתי שלושה אודישנים ובדיוק התחילה הקורונה, ב-2020, וחודש אחרי זה הכל נסגר. הבנתי שלונדון זה לא יהיה. אז החלטתי ללמוד ביורם לווינשטיין.

כרגע נכנסתי לשלוש הצגות בתיאטרון אורנה פורת, שזה סופר נחמד. במקביל, אני ממשיך לנגן בכמה תזמורות. יש עוד כמה פרויקטים שעומדים להיות, שזה סופר מרגש. ועוד מעט אני עומד לנגן ב"מלאכים באמריקה", עם תזמורת המהפכה." הגעתי להצגה בדרך הכי קונבנציונלית שיש, עשיתי אודישן, אור חיפש שחקנים שמתאימים לטייפ. והנה אני פה. מאוד אהבתי את הקולאז' של ההצגה, השפה הפיוטית שלה. בין טקסט דרמטי לשירה, אם אני יכול להגיד, וגם בגלל התוכן, זיהיתי שיש פה פוטנציאל והזדמנות מרגשת."

מה איתכן, גברות הקאסט, מה הוביל אתכן לנקודה הזו?

יובל: "אני יובל מונק, אני מגלמת את מרסל. למדתי משחק כל חיי, בביה״ס לאומנויות הבוסתן בנתניה, ובגיל 23 למדתי בניסן נתיב בתל אביב."

ענבל: "אני ענבל ארז, מגלמת בהצגה את לאה גולדברג. אני שחקנית-יוצרת, בוגרת בית הספר למשחק "סמינר הקיבוצים". זוכת פרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים. השתתפתי במהלך השנים בכמה וכמה הצגות, כמו "ילדים של אף אחד", "שמעתי אותך בוכה", "מה זאת אהבה" ו-"ביצת הפתעה"."

אם נחזור דקה לאותה נקודה ששמנו בצד, נדב, כשלמדת במגמת תיאטרון בתיכון, היה לך מורה שפתח לך את הדלת לתחום?

נדב: "במגמה הרגשתי שזה היה לי מאוד חשוב להיות שם. השקעתי הרבה, וזה הורגש. בהפקת גמר שלי, עשינו את "חמישה קילו סוכר" של גור קורן, וזה היה ממש חמוד. הייתי על זה. כולם הריעו לי, וזו היתה הרגשה נעימה. כאילו, זה מתאים לי. כשבאתי הביתה באותו ערב של הבכורה, ההורים שלי היו מאוד גאים בי. יש עוד משהו, שגם זה מה שתפס אותי במחזה – הקשר בין האחים. יש לי אח גדול, שלוש שנים, הוא התחתן ממש עכשיו. אנחנו קרובים אבל שונים. בתור אח קטן, שנינו בנים, תמיד השוו בינינו. זו היתה פעם ראשונה שהרגשתי שיש משהו שהוא שלי, ואני טוב בו. ואני עושה אותו בזכות עצמי, בלי צל של מישהו אחר."

ועכשיו, עשר שנים אחרי, אתה מורה במגמה. אתה חושב על הילד שהיית? יש את הריקוד הזה בין העבר להווה?

נדב: "הרבה, לטוב ולרע. אני עובד עם אנשים קטנים, שהייתי במקום שלהם לפני עשר שנים. ואני כזה – ככה זה היה אז? ככה אני הייתי? אני מלמד עכשיו עם המורה שלי לשעבר. הקולגה שלי כיום, היא המורה שלי. זה מבחינתי היה הזוי. אני לומד תוך כדי להתמודד עם זה. זה עוד חדש לי. אני עוד מנסה למצוא את עצמי בתוך המערכת הזו."

אור: "לי היתה חוויה אחרת במגמה בתיכון. אני התחלתי ללמוד במגמה, ולא הרשו לי להמשיך. הייתי ביישן, לא היו לי הרבה חברים, וזה הוביל לחוסר ביטחון. לא יכולתי לבטא את עצמי. ופשוט העדיפו לוותר עלי שם. זה היה מאוד טראומטי. זה לא השפיע על הנחישות שלי להמשיך ללמוד תיאטרון. הרמתי הפקה עצמאית עם חברים אחרי הצהריים. זה לימד אותי שלמרות שלא רוצים אותך, אתה בסופו של דבר תמצא את הדרך. כמו נדב, גם אני מצאתי את הדרך ללמד במגמת תיאטרון. זה לימד אותי שגם אלו שאומרים שתי מילים על הבמה וזהו, זה ההישג שלהם. אני גם מלמד במגמה וגם מורה ללשון. אני רואה את המשך החיים שלי בשילוב בין חינוך ליצירה. אני מלמד מקצוע שהוא לא רק תיאטרון – נותן עוד נקודת מבט. שנה הבאה אני גם מורה לספרות, זה מאפשר לעסוק בשפה וטקסטים."

יואב, למדת ביורם לווינשטיין, היה פרויקט או הפקה שהרגשת שחזרת למקום שלך?

"בתחרויות, לגמרי. התחרויות הן פלטפורמה נהדרת בבית הספר – נותנים לך נושא מסוים ודווקא שם הרגשתי הרבה פעמים שאני on it. העבודה לבד נתנה לי הרבה חופש, אפשרה לי לשחק בלי ביקורת. בארבע תחרויות לפחות ירדתי מהבמה והרגשתי שזה פשוט זה. התחרויות האלה הן פלטפורמה נהדרת, לחיפוש ועבודה, וחשיפה לאנשי מקצוע. זה מעניין כי רוב התפקיד שלי בהצגה "מותר לאהוב?" זה סוג של מונודרמה. מהבחינה הזו, אני חושב שיש מקום לעבור דרך עם עצמי, ועם הקהל, זו חוויה שמאוד מסקרנת אותי, לראות איך זה יעבוד עם הקהל."

סליחה על השאלה, אבל מישהו מכם, השחקנים, חי את האמת הבדיונית של הדמות? במילים אחרות, מישהו פה מהקהילה?

נדב: "יצאתי מהארון כביסקסואל לפני הרבה שנים, אבל אני חי בזוגיות עם בן זוג שלי כבר ארבע שנים. אז אפשר לקרוא לזה שאני גיי."

אני מתייחסת לגיי כאל אדם להט"ב, לא בהכרח לאדם שהוא הומוסקסואל. אז אם זה בסדר, אפנה אליך את השאלה הזו – להערכתך יוצר גיי צריך בהכרח לגלם דמויות או ליצור יצירות להט"ביות?

נדב: "לא. אני ארחיב – אני מדבר על הצד המשחקי. אם יש שחקן שההכשרה שלו היא גילום דמויות, אז הוא פתוח לכל דמות שהיא, לאו דווקא להט"בית. היה את הדיבור הזה לפני כמה זמן, על זה ששחקנים סטרייטים מגלמים דמויות להט"ביות. אני חושב שאם שחקן בא ועושה את הדמות כמו שצריך, המיניות בחייו של האדם לא משחקת תפקיד. אולי יש הזדהות עם הדמות, אבל אני לא חושב שזה באמת רלוונטי."

אם נרחיב את המבט על זה, אתם חושבים שחייבת להיות התאמה בין מאפייני השחקן לבין מאפייני הדמות? הרי משחק זה משחק, אז האם המאפיינים שלך כאינדיבידואל באמת משנים?

יואב: "יש המון גישות ותיאוריות בזה. כל מה שקשור לגזע, לדוגמה, אז היום זה ממש לא פוליטיקלי קורקט. אבל נגיד בעניין של משיכה, אני חושב שלכל סוג של משיכה או מערכת יחסים, יש את הניואנסים שלה. אני חושב שזה נאיבי להגיד שמה שזוגות סטרייטים חווים, זה בדיוק מה שזוגות להט"בים חווים. כי אני חושב שבניואנסים, ובהשלכות שהדבר הזה מביא איתו – זה מביא איזשהו מטען שונה. זה תלוי תקופה, מקום, אוכלוסייה, עם מי אתה מסתובב. אני חושב שצריך לראות מה המקום של הזוגיות הגאה בקונטקסט הספציפי במחזה הספציפי, ואז נגיד שגם שחקן סטרייט יוכל לשחק את הדמות. נגיד ב"מותר לאהוב?", מערכת היחסים הגאה היא סוג של אהבה לא מקובלת או מסוכנת, אז גם סטרייטים יוכלו למצוא בה דברים שאפשר להזדהות איתם."

אני חושב שזה גם עניין של ליהוק. בקולנוע יש פחות פער בין המאפיינים של השחקן למאפיינים של הדמות. תמיד מלהקים את הדבר הקרוב ביותר לדמות. בתיאטרון יש יותר טרנזישן, המוסכמה התיאטרלית מאפשרת להתרחק מהדברים כהוויתם. אם בסרט תגלם סיסג'נדרית אישה טרנסית זה יהיה טיפה צורם בגרון. למרות שבעניין הטרנס אני חושב שאין מה להגיד שמי שחווה את זה על בשרו, יודע לגלם את המורכבות של הדבר."

נדב: "בכל זאת, זה תיאטרון. זה חיקוי של המציאות, לא המציאות עצמה."

אור: "אני חושב שבסופו של דבר, זה עניין פוליטי. יש לזה השלכות לא רק לאמנות עצמה. אם ניקח את מסורת ה"blackface", זו מסורת פוגענית שבה השחקנים התאפרו כשחורים כדי ללעוג להם, הם הציגו אותם בצורה מגוחכת."

נדב: "או בתקופה האליזבתנית שבה נשים לא יכלו לעלות על הבמה, אז שחקנים גילמו את דמויות הנשים."

אור: "ההתנגדות למוסכמה של הblackface וזה שזה נחשב כיום טאבו, נובעת מההקשר הגזעני. מעבר לזה, יש את שאלת הייצוג. אפשר להגיד שיש כל כך הרבה שחקנים כהי עור שלא מקבלים תפקידים, אז למה לתת את התפקיד לאדם לבן? אותו הדבר בהתייחס ללהט"בים. יש הרבה להט"בים שרוצים תפקידים, ויש יותר תפקידים לסטרייטים מאשר ללהט"בים, אז למה לתת תפקיד של להט"ב לסטרייט? וזו שאלה.

אני לא מציג את התשובה לזה, אבל אין ספק שזה מציף שאלות של ייצוג. לטרנסים יש מורכבות נוספת – מה אתה מגלם? אישה? גבר? מישהו במעבר? האם אתה מלהק שחקן שהוא גבר סיסג'נדר כדי לשחק אישה טרנסג'נדרית? טרנס זה עניין מאוד סבוך, זה ייצוג מאוד ספציפי שרק אישה או גבר טרנסג'נדרים יכולים לגלם אותו. לגבי הומואים – זה קצת אחרת. ולכן גם לי אישית לא היתה איזו חשיבות ללהק ספציפית אנשים להט"בים. את נדב ראיתי בהצגה שהוא שיחק בה, אפילו בלי שידעתי שהוא להט"ב. יואב, גם התאים למה שחיפשתי. להיות גיי לא חייב להתבטא בצורה חיצונית או פיזית, ולכן הקשת של האנשים שיכולה לשחק את זה היא מאוד רחבה. אפשר לבחור מישהו שהוא מאוד strait acting, בסופו של דבר זה האיכויות של השחקן, לא המאפיינים של הדמות."

נדב: "אור ראה אותי בהצגה שבה שיחקתי סטרייט."

אתם חושבים שהיום, בשנת 2024, להיות גיי זה עדיין אישיו?

אור: "אני חושב שזה אישיו, לא בהכרח במובן השלילי. אני חושב שזו זהות שיש מקום לדבר על החוויות שלה, שהיא ייחודית. גם במקום של חברה ליברלית שבה זה לא טאבו לצאת מהארון, עדיין יש את הסיפור שלנו, ויש לנו סיפור מעניין. זה עדיין אישיו כי יש לנו מה להגיד."

נדב: "אור צודק, זה אישיו, אבל יש עוד הרבה דברים להשיג ויש עוד לאן להתקדם. יש הרבה חלקים במדינה שלנו שהם ליברלים, אבל עדיין, לצערי, יש עוד הרבה להשיג."

יובל: "אנחנו נמצאים במצב הרבה יותר טוב מבחינת הקהילה הלהט"בית היום, ברור שיש התקדמות ולאנשים קל יותר לצאת מהארון ולקבל את עצמם כמו שהם כי הסביבה מקבלת את זה יותר. יחד עם זה, ברור שאנחנו לא במקום אידיאלי עדיין, יש הבדל בין תל אביב לבין ערים אחרות, יש עדיין סטיגמות ואני בטוחה שהקושי לצאת מהארון עדיין קיים. מה גם שגם אחרי היציאה מהארון וגם למי שכן מקבל את עצמו והסביבה שלו מקבלת אותו, עדיין קשה מבחינת זכויות כמו האפשרות להתחתן בארץ, לקבל זכויות של זוג נשוי וכו'.

גדלתי ברעננה ותל מונד, ועברתי לנתניה לפני הצבא שם המשפחה שלי גרה עד היום. יש לי שלושה אחים בנים, שאנחנו חברים סופר טובים, ביניהם שני אחים תאומים ששניהם גייז כמו בהצגה. בשבילי זה אף פעם לא היה אישיו, בשונה ממרסל הדמות שאני מגלמת, אפילו ההיפך. אבל זה כן עזר לי להבין מורכבויות שקיימות בהצגה אצל גל ויותם."

ענבל: ב-2024 זה אמנם פחות עניין משהיה בעבר, אבל מפתיע אותי כמה שזה עדיין לא מובן מאליו והדרך עוד ארוכה. אמנם אני לא חלק מהקהילה אבל מרגישה קרובה אליה מאוד – כואב לי לראות את התלאות שזוגות חד מיניים בישראל עוברים כדי להיות הורים, כדי להתחתן וגם לצערנו כדי להיות מוכרים כאלמני ואלמנות צה"ל. הדברים האלה הם רק הצעד הראשון כדי להתחיל בכלל לדבר על שוויון אמיתי."

אור: "אני חושב שתמיד נהיה מיעוט, סטטיסטית. לטוב ולרע. אבל אני מאוד גאה בייחודיות שלי. אני רואה את זה כמקור כוח."

אוקיי. בואו נדבר על לאה גולדברג. לאה גולדברג היתה אייקון, מפורסמת בחייה ובמותה. אבל בסופו של דבר, בסופו של יום, היא הלכה לביתה בו היא גרה עם אמה, היא עישנה סיגריה, ושמה אותה במאפרה, ושמה כותונת, והלכה לישון לבד. היא לא היתה בזוגיות. הפער הזה בין מה שרואים לבין מה שקורה באמת, נוכח היטב בהצגה הזו. תוכלו לדבר על זה קצת?

אור: "אני הבאתי אותה כדמות שמנכיחה את הפער בין היש לאין. רוב אנשי התרבות שאנחנו שומעים עליהם, היו בזוגיות. לאה גולדברג היתה ידועה בזה שלא היה לה מימוש זוגי, כמעט בכלל. הבאתי אותה כדי לדבר על האנשים האלה שלא מצליחים לקיים זוגיות בחיים שלהם. יש כל מיני סיבות לזה, אבל בסוף יש את חיי הזוהר, בייחוד אם אתה דמות ציבורית, שבסוף חוזר הביתה לבד.

לי זה מתחבר לבדידות בקהילה הגאה. אני חושב שבדידות יש בכל מקום, אבל יש משהו בעולם הדייטינג ההומואי בתל אביב, שמביא הרבה בדידות. זה פער בין תחושת הקבלה, בין כל ה"מותר לאהוב", מצעד הגאווה והכל, לבין זה שאתה לבד, שאין לך עם מי ללכת למצעד הגאווה. גולדברג מייצגת בעיני את הפער הזה. כשמדברים על יוצרים הומואים, מדברים גם על בני זוגם. ידוע שמשורר זה היה הומוסקסואל וחי בזוגיות עם כך ןכך, אבל מה עם אלה שלא חיו בזוגיות? לא כל כך מדברים על זה. אם אתה הומו – זה אומר שאתה צריך להיות עם בן זוג, תהיה עם גבר. אבל מה אם לא מצאת את הגבר?"

נדב: "אני חושב שעצם זה שגולדברג היתה משוררת סטרייטית, המחזה לקח את זה לקונטקסט מסוים, אבל הוא מדבר בכללי על אנשים בודדים. בגלל זה הוא יותר אוניברסלי. כל אחד בחיים שלו מרגיש בודד או לא רצוי. אני חושב שיש משהו בלאה, שמרגיש מאוד אוניברסלי, אני קורא דברים שלה, ואני מוצא תקווה."

אור: "לאה גולדברג היא כמו המקהלה היוונית. יש את הסיפור הספציפי של בדידות בקהילה, ולאה גולדברג מביאה את זה בהקשר הכללי."

ענבל, איך התכוננת לדמות של לאה גולדברג?

ענבל: "ראיתי ביוטיוב כל סרטון של לאה גולדברג, למדתי את שפת הגוף שלה, איך היא מחזיקה סיגריה, איך היא זזה, כל דבר שאפשר לדלות. בגלל שאין הרבה סרטונים, בעיקר האזנתי להקלטות ישנות שלה, למדתי את הדיבור שלה והמבטא. הקשבתי לפודקאסטים ותחקירים עליה, וכמובן קראתי משיריה הרבים כדי לנסות לתפוס את המהות שלה ולקחת השראה. הרעיון היה לא להציג אותה בצורה "דוקומנטרית" אלא לשאוב השראה מהמהות, הפיזיות והאישיות שלה ולעשות לה אדפטציה בימתית."

מה היית אומרת ללאה גולדברג, אם היית פוגשת אותה היום?

ענבל: "דבר ראשון – הייתי נותנת לה חיבוק ומזמינה אותה להצגה. אחר כך הייתי יושבת איתה בקפה "כסית" ורושמת את ההערות שלה. חוץ מזה, הייתי אומרת לה שאני מבינה אותה ומזדהה איתה מאוד. יש לה את היכולת לנסח את כאב הבדידות הקיומית והכמיהה הקיומית לאהבה, כל סוגי האהבה, בצורה מפעימה, כנה ומרגשת. ובלי שתכננתי היא הפכה לדמות מאוד משמעותית בחיים שלי."

מה איתך, יובל? איך התכוננת לדמות?

יובל: "הפעם הראשונה שבה שיחקתי את הדמות הייתה בהקראה שהוזמנתי אליה בקורס כתיבה של אור והיא נוצרה ממש באינסטינקט. בהקראה הראשונה היא נשמעה כמעט כמו שהיא נשמעת עכשיו. עבדתי על הדמות הרבה מבחוץ, משפת הגוף שלה, האינטונציה, המניירות, הבפנים הגיע תוך כדי והיה לי פשוט ברור.

מרסל ואני די שונות. היא קלילה, נחרצת, ולא לוקחת את החיים ואת עצמה ברצינות מדי. יש לה דעות שיכולות להישמע מיושנות ושמרניות והן אכן כאלה, אבל בסופו של דבר, היא אוהבת אנשים, ואת החיים, ורוצה לשמוח, ולא חושבת ששווה להיתקע בשביל עקרונות. מרגיש לי שהיא מונעת מתוך איזה ניסיון חיים שלי עדיין אין אבל איכשהו יוצא לי כשאני משחקת אותה."

אם נרחיק מבט אל העתיד – מה החלומות שלכם?

ענבל: "לשחק בסרט של אלמודובר! וגם לדובב בסרט של דיסני. "הקול בראש 3" – אני פנויה."

יובל: "יש לי הרבה חלומות מבחינה מקצועית. הייתי רוצה לכתוב הצגה שעוסקת בנושאים שמעניינים אותי כיובל, ולשחק בה. יש לי כל כך הרבה תפקידי חלומות בתיאטרון שקשה לצמצם את זה לתפקיד אחד – אני בעיקר רוצה לשחק תפקידים מורכבים ומעניינים, אני אוהבת גם דמויות קומיות גרוטסקיות וגם דמויות דרמטיות וקלאסיות, העיקר שהן כתובות טוב ויש מה לחפור בהן ולהוציא מהן. אני מרגישה שיש מלא חלומות עוד לפני."

יואב: "לעבוד כמה שיותר, בכמה שיותר אפיקים, לעבוד ולהכיר אנשים ולהכיר את עצמי. יש את החלומות הגדולים, אבל אני כרגע פחות חושב עליהם. לתת לזרם להביא אותי למקום שהוא נכון. יש כל מיני מחזות שהייתי מת לשחק בהם או יוצרים שהייתי מת לעבוד איתם."

נדב: לעבוד ולעשות, כמה שיותר. לשחק, ללמד, לביים. להיות בעולם הזה. העולם הזה (התיאטרון. א.ר), זה לאנשים שאין להם ברירה. כשזה האוויר לנשימה, אז לשבת מול מחשב עשר שעות ולתקתק – זה לא מה שיביא לי אוויר לנשימה."

יש עוד משהו שתרצו להגיד לפני סיום?

אור: "כן, יש לנו אנסמבל שאני מאוד גאה בו. כל אחד מהשחקנים בהצגה מביא את האיכותיות שלו. אני מרגיש ממש חדווה בנוגע לעבודה המשותפת שלנו על המחזה הזה. זה מחזה שמורכב משני קווי עלילה. אחד, מבוסס על חוויות הנעורים שלי – על זה שמותר לך לאהוב, להיות הומו. השני, מבוסס על החיים הבוגרים – אתה חי בחברה ליברלית שבה מותר לך, אבל בסופו של דבר אתה לא מוצא מישהו להיות איתו. זה הריקוד בין שתי החוויות האלו."

נדב: "יש משפט יפה של לאה – 'זה שמותר, לא אומר שזה יקרה'. זה מציאותי, אך כואב. אולי מבחינת הקהילה, היה איסור על האהבה הזו, וחשבו שברגע שיהיה מותר – אז תהיה אהבה. מותר – אבל אתה לבד."

וכך, כמו שהתחלנו את שיחת בין הערביים עם ציטוט של לאה גולדברג, כך נסיים אותו. יצאתי מהבית אל עבר הרחוב הראשי של גבעתיים, האוטובוסים כבר סיימו את תפקידם וחזרו אל המסופים כדי לישון, בבתים, כולם יושבים ליד שולחנות השבת המבהיקים, פורסים חלה ושותים יין או סודה צוננת, ובין אלו, לא נותר אלא להודות על הקיים, ולתהות – האם אחרי כל הדרך שעשינו בקהילה, וכל המשוכות שעברנו, וכל ההישגים שהשגנו, האם עכשיו באמת מותר לאהוב, כי פשוטים הדברים, או שבשורה התחתונה, אחרי הכל – את תלכי לבדך בשדה?

---

ההצגה עולה בקפה תיאטרון הקאמרי, ב-26/11/24, 20:30