"ביבר הזכוכית": בשברי הזיכרון

מאת: אירית ראב

שלישי בערב, רחובות תל אביב מתכוננים לעוד לילה, גדושים פירות פיקוס שנפלו על המדרכות ומטנפים את נעלי ההולכים והשבים, הברים מכינים עצמם לעוד לילה אסקפיסטי של משחקי היורו, משחקים ב"נדמה לי" של שגרת הקיץ. קו 74 עוצר ליד החנות הבריטית הקטנה בואכה בית ציוני אמריקה. תוך כדי שאני מפלסת את דרכי בין פירות הפיקוס המעוכים, אל תוך האולם הממוזג, אל עבר מקומי באמצע השורה העשירית, בחורה עתירת תלתלים אדומים נכנסה אל האולם. היא חייכה אל הבמה, חייכה אל עבר מקומה, כאילו אישרה אותו לעצמה, והתיישבה בשורה שלפני. רעמת תלתליה מילאה את שדה הראייה, ולא היה ניתן לראות דבר פרט לתלתל ג'ינג'י כזה או אחר. כאשר האור ירד והשחקנים נכנסו אל הבמה, היא אספה את שיערה, כאילו ביקשה שתלתליה הסוררים לא יסתירו ליושבים מאחוריה, ובבת אחת – שדה הראייה נפתח. היתה זו פתיחה ראויה והולמת, על אף שבלתי מתוכננת בעליל, להצגה "ביבר הזכוכית" של תיאטרון החאן, בה שדה הראייה של הגיבורים מצומצם לטווח הבית והמשפחה, ואינו מאפשר לראות את האופק.

ההפקה של "ביבר הזכוכית", בבימויו של אריאל נ. וולף, זוכה לעיבוד מרתק, חדשני וראוי. נראה שהיצירה הזו נכללת במסגרת פנתאון היצירות החרושות, שתיאטראות אוהבים להעלות כל שנה או שנתיים, על בסיס אמתלת הקלאסיקה. אבל היצירה של "החאן", אשר תורגמה על ידי עידו ריקלין, מקבלת ניחוחות חדשים ומצוינים, וגורמת לה להישאר אקטואלית במיוחד, גם היום –  80 שנים אחרי שטנסי וויליאמס הגה אותה לראשונה.

העלילה מגוללת את סיפורה של משפחה ממוצעת מהמעמד הבינוני, שגרה בשיכוני רכבת של שכונה שכוחת אל, בה האימא אמנדה, סוכנת מכירות טלפוניות, שולטת על חייהם של ילדיה – הבן טום עובד במחסן בימים, ובלילות בורח אל הקולנוע, והבת, לורה, מעדיפה להישאר בביתה, ולפתח את אוסף חיות הזכוכית שלה. האב ברח מזמן ונטש את משפחתו לגורלה. למרות שהילדים הם גדולים, הם אינם מסוגלים לצאת מהבית ולהקים בית משלהם, במידה רבה בגלל שהם כבולים בכבלים בלתי נראים אל אמם, של אשמה, בושה וחרדה. בעיבוד הנוכחי, טום חוזר אל הבית בשברי הזיכרון, בהווה הבדיוני הוא במאי דוקומנטרי שעושה סרט על בית ילדותו, וחוזר לימים האחרונים שעוד היה בבית, כאשר ביקש להביא בחור לאחותו, שיוכל להיות במקומו בתור "הגבר של הבית".

בעצם היות טום במאי סרטים, וולף עושה שימוש מבריק בוידאו ארט. כל מה שהצלם של טום מצלם על הבמה, מוקרן על רקע הבית בעומק הבמה. יותר מכך, ישנם חלקים בהם מה שמוקרן, הוא לא באמת מה שקורה, ובחלקים אחרים, הצילום חושף סצינות שקורות בתוך הבית פנימה, מעבר לנקודת המבט של הצופים. בכך, וולף מעביר שלב אחד קדימה את שילוב הווידאו ארט בתיאטרון, שנעשה נוף מוכר מאוד, לעיתים מוכר מדי, בבמה הישראלית של היום. יש בזה משהו מדויק כל כך, שיצירה שעוסקת בזיכרון, ומציגה ניסיון לתעד את זכרונות העבר, משלבת סרטוני ווידאו ארט שאינם בדיוק הולמים את מה שקורה על הבמה, ובכך, למעשה, מוכיחים בלייב את משחקי התעתוע של הזיכרון.

מעבר לווידאו ארט משובח, ההצגה הזו מצוינת גם בזכות הבימוי המהודק והמדויק של וולף, שהוציא תחת ידיו הצגה מעולה, עם העמדות סצנריות מבריקות, חלק מהן אפילו מפעימות. כמו בסצינה בה החשמל בבית נכבה, ועל הבמה שוררת עלטה. לורה וג'ים בגינת הבית, מנסים לפלרטט זה עם זו, ובשלב מסוים, מתחילים לשיר. זה הגיוני בדיונית, כי שניהם הכירו לראשונה במקהלת בית הספר, אך דרמטית זה יכול להיות מוזר, כי איך הגיוני לשיר באמצע יצירה כה ריאליסטית כמו זו? אך עדיין, וולף והשחקנים הפכו את הסצינה ללא פחות מקסומה – במה חשוכה, גינה מרובבת נצנוצי אור מחיות הזכוכית, ושני צעירים שרים זה לזו, כאילו היו ב"סיפור הפרברים". פשוט נפלא.

ההצגה מצוינת גם בזכות משחקם הנהדר של ארבעת השחקנים על הבמה. איתי שור הנפלא מגלם את טום בצורה מעוררת הזדהות ומעוררת כעס במקביל. אנה פוגטש מגלמת את לורה בצורה מכמירה וטובה, במשחקה היא מצליחה לבטא בצורה אמינה למדי מהי חרדה חברתית ועד כמה אין מדובר בעוד פינוק היסטרי של בנות המאה העשרים, אלא בבעיה שמאפיינת רבים ורבות, בייחוד במציאות המאתגרת של היום, שגורמת לפעולות הפשוטות ביותר, כמו ללכת למכולת, להרגיש כאילו את/ה עומד/ת להשתתף בתצוגת אופנה נחשבת בפריז, על גשר גבוה מעל נהר הסן, בעירום. זוהי הצגתה הראשונה של פוגטש בתיאטרון החאן, מסקרן מאוד לראות באילו תפקידים נוספים בתיאטרון הירושלמי היא תפגין את כישרונה.

גל זק מגלם את הצלם של טום, ולאחר מכן, מגלם את ג'ים. בתור הצלם הוא מגלם את תפקידו בצורה שהיא סבבה לגמרי, כלומר לא פחות ולא יותר ממה שהוא צריך לעשות. בתור ג'ים הוא מתחיל להראות את כישרונו, ובהחלט יש כישרון. ג'ים שלו צ'רמר בצורה מעצבנת במיוחד, מה שמעיד על יכולתו של זק לגלם את הדמות בצורה מדויקת, אעז להגיד – כפי שוויליאמס הגה.

לצד אלו, בלטה במיוחד עירית פשטן, שגילמה את האמא, אמנדה. בפני עצמה אמנדה, שעוצבה במקור על בסיס אמו האמיתית של וויליאמס, היא דמות שיכולה לעורר רגשות כעס ותסכול, אפילו שאט נפש, מעצם היותה אמא שתלטנית, שלא משחררת את ילדיה, מקנאת לבתה, נמשכת לבנה, חיה בעבר בצורה אובססיבית, ואינה יכולה להתקדם מהנקודה בה בעלה נטש אותה לחיי החופש. אבל פשטן מגלמת אותה בצורה סלחנית יותר, מה שמאפשר לצופים לראות יותר רבדים אימהיים ונשיים בדמות. בכך, פשטן מצליחה להסיר את השריון הדוחה של הדמות ולהציג אותה בצורה מכמירה ומקרבת יותר. מעבר לכך, בהצגה הזו, פשטן מפגינה יכולות משחק נפלאות, שלא ראיתי קודם לכן. לא שבהצגות אחרות בהן היא משחקת, כמו "נוף לים" או "נתן החכם", היא משחקת פחות טוב, חלילה! אלא שהיא נטמעת בתוך האנסמבל המצוין של "החאן" ולכן כישרונה הבאמת משובח קצת נדחק לאחור. איך אפשר לשנות זאת? פשוט תנו לה יותר תפקידים ראשיים.

על אף המצוין לעיל, היו מספר אלמנטים תיאטרליים ביצירה שוולף יכול היה ללכת איתם טיפה יותר רחוק. כמו לדוגמה הגראנג' הנפלא שאפף את ההצגה, והתבטא בתלבושות של טום ולורה, וזהו. למה לא בעוד מקומות? או כמו הקוויריות של טום, דבר שמתבטא בצילומיו כדראג או המשיכה הסמויה שלו לג'ים, מה שלא מתבטא בצורה מובהקת ביצירה המקורית – למה לא לפתח את זה עוד יותר?

או עצם כך שלורה משחקת בחיות מזכוכית, עשויות שברי בקבוקי זכוכית (ולא פסלי זכוכית עדינים ומלוטשים כמו בהפקות אחרות), והיא בחורה עדינה במיוחד, חרדתית להחריד, שהולכת עם חולצת פלנל עם שרוול ארוך גם בימי הקיץ, למה לא ללכת יותר רחוק עם פוטנציאל החיתוך של הזכוכית איתה היא משחקת, כמאפיין מעניין של הדמות? בנוסף לכך, צרם לי במקצת השימוש בכיסאות ושולחן "כתר", אלמנט ישראלי מובהק, בתוך עולם בדיוני שאינו מרפרר בכלל למשהו ישראלי. זה גורם לתחושה של "רגל פה, רגל שם", מבלי באמת להגיד משהו לכאן או לכאן.

אבל, וזה אבל עצום, פרט לכל הדברים הללו, מדובר ביצירה נפלאה, המשלבת בין ווידאו ארט מבריק לבין בימוי מהודק ומשחק מעולה. כל אלו, הופכים את "ביבר הזכוכית" של החאן ליצירה אקטואלית, מרתקת ומיוחדת.  

ביבר הזכוכית

תיאטרון החאן

מאת: טנסי וויליאמס

נוסח עברי: עידו ריקלין

במאי: אריאל נ. וולף

משתתפים: איתי שור, גל זק, עירית פשטן, אנה פוגטש

תפאורה: נגה פתר גל

תלבושות: הילה נבט, נטע קייזמן

מוזיקה: איתמר גרוס

תאורה: רוני כהן

עיצוב וידאו: נמרוד צין, יונתן שחוח

עוזרת במאי: אירה אורלוב

מנהלת הפקה: קרן אור גדון

מועדים נוספים:

2/9/24              20:30               תיאטרון החאן

3/9/24              20:30               תיאטרון החאן

4/9/24              20:30               תיאטרון החאן