מאת: ישראל ארלנגר
יצירות אימרסיביות שכוללות פרפורמנס במסיבות ריקודים הן מחזה נפוץ במחוזותינו בעת האחרונה. הן מאפשרות תיאטרון שבסיום שלו לא נזרקים באחת אל הרחוב הקר ואל כאבי העולם הזה, תיאטרון שמזמין את הצופה לפרספקטיבה פחות אנליסטית.
כל יצירה שהיא, אימרסיבית או לא, מעניקה נקודת פתיחה של צפייה, הנשאבת מהמערך שלה ומכווינה את השאלות שהקהל שואל את עצמו, בנוגע ליצירה עצמה ובנוגע לקונטקסט שלה. במקרים בהם המערך מוכר, אני בוחן בעיקר את מה שבתוכו, ואילו ביצירות שמתקיימות בפורמט לא שגרתי, אני, כצופה, מתבונן ומתעניין גם בארגון המערכים המרחביים והפרפורמטיביים.
לכן, כשמרתה הזמינה אותי לכתוב על ההצגה "צללים", ואחרי שסיפרתי לכל מי שאני מכיר על ההזמנה הייחודית, מבחינתי בחינת המערך של היצירה, והחוויה שלה, התחילה כבר באותו הרגע. בעבורי ובטח עבור עוד אנשים שלא הולכים למועדונים, מדובר באירוע פחות שגרתי. כדי לעשות עוד קצת הייפ לחיים האפורים שלי קראתי את הפרסום באתר מכירת הכרטיסים והוא נפתח כך – "היכנסו לעולם הצללים ותתמסרו לחיבור ייחודי בין תיאטרון לחיי הלילה. קחו חלק ביצירה אימרסיבית שמטשטשת את הגבולות שבין המציאות לפנטזיה, באדפטציה חדשה ל"דרקולה". המופע מתרחש במקביל ב-7 חדרים שונים ו2000 מ"ר של חוויה משכרת חושים."
כשהגענו, זוגתי ואני, אל מועדון הקולאבו בשישי בלילה ברחוב בן צבי, הסביבה הרגישה מחוספסת ומעט הרפתקנית. לא היה סימן מובהק למועדון, זה היה בנין תעשייה ישן, עם דלת שחורה אטומה. קיוויתי שזו הדלת הנכונה והקשתי עליה. הדלת נפתחה ומאחוריה היה בחור צעיר שאמר שמכניסים רק משעה 21:00.

אני יכול ללכת רק לשירותים? שאלתי, ונעניתי בשלילה. קצת התבאסתי אבל היה בזה משהו מגניב, חיי הלילה הקשוחים של תל אביב נגלו לפניי. בליינים אמיתיים מתאפקים. החניה הריקה התחילה להתמלא במכוניות שעליהן נשענו צעירות וצעירים, כמו אסיפת חירום של גיבורי על, כולם חזקים, יפים, שקטים וחסרי פגמים. זה היה דימוי יפה להיות בתוכו. זה היה דימוי שנוצר מהבטחה שכולם רוצים שתתממש, המועדון רוצה שיהיה מגניב, הבליינים רוצים שיהיה מגניב וכולם עושים הכל בשביל לשמור את ההבטחה הזו.
אחרי שהשער נפתח, נגלתה לפנינו חצר עם עמדות הרשמה שבהם חתמו לנו על היד, ושמו מדבקות על מצלמות הטלפונים על מנת שאף אחד לא יצלם בזמן האירוע. הקהל נדחס בחצר למשך כרבע שעה של ציפייה, שבה דחקו בכולם להתקדם פנימה ולהצטופף. מדי פעם נפתחה הדלת הפנימית לרגע מתוכה בקע אור אולטרה סגול שנתן אווירה פסיכדלית, מישהו הציץ ולחש משהו על אוזנו של מישהו והשער נסגר שוב. לבסוף, נפתח השער, הסבירו שאפשר להסתובב איפה שרוצים ולפתוח את הדלתות ושמאחוריהן יהיו דברים מופלאים, נכנסנו פנימה והלכנו מהר לשירותים.
ליד השירותים הוצבה עבודת וידאו נהדרת בצבעי אדום שחור ולבן. זו היתה עבודה טובה, מהסוג שמרתק אליה את הצופה למשך זמן רב. לא היה בה סיפור, היתה בה מוזיקליות נפלאה, היא בנתה את האווירה ה"מועדונית אך אמנותית", והכניסה מהר לעניינים. הוידאו עבד מעולה עם המוזיקה ולא ניסה להתחכם ולספר סיפור שאינו נחוץ. עבודת הוידאו הזו היתה כמו חומר מקשר בין מדיומים שונים.
השוטטות הראשונית במרחבי המועדון היתה מסקרנת, הקהל לא ידע מה לעשות, ולא ידע לאן ללכת, כולם חיפשו רמזים. זה היה מהלך מחוכם, כמו חדר בריחה גדול, אם הפרסום שהבטיח שבעה חדרים ו-2000 מטרים של שיכרון חושים היה באמת מתבטא בשטח, היה אפשר למשוך את שלב השוטטות לזמן ארוך מאד. בפועל, ההבטחה הזו היתה רחוקה מהמציאות, ומלבד רחבת הריקודים, השירותים ואולם המבואה שליד השירותים, כל החדרים שניסיתי לפתוח היו נעולים (בהמשך נפתח עוד חדר קטן), ומרבית הקהל התרכז ברחבת הריקודים שם חולקו בנדיבות משקאות שכלולים בכרטיס הכניסה. חלוקת המשקאות היתה מתוכננת היטב ונתנה תחושה של אירוח, לא נדרשת להציג כרטיסים או שוברים וכדומה, היה אפשר להתארח ופשוט לקבל משקה.

המופע עצמו, נפתח בכניסה מהסרטים שמבצע עמנואל דמידוב, הוא זז מעולה עם הקצב וסידר סביבו מעגל גדול. הכניסה לוותה ברקדניות ורקדנים, מכונות עשן ומוזיקה קצבית שציפיתי שתישאר לאורך כל המונולוג. מנקודה זו ואילך, התרחשו בשטח המועדון, ובמרחב היצירה כולה, מספר אירועים במקביל – משפיענית רשת הסתובבה וצילמה את עצמה, תוך דיבור אל העוקבים שלה; רקדנים ורקדניות שנעו סביב הבר והמועדון; מספר סצנות אהבה בשירותים. ותוך כך, הקהל נע ביניהן בשיטת חבר מביא חבר, כולם שואלים את כולם לאן ללכת. בלט מעל הכל המשחק של אלון גצוביץ שהגיע לרמות טירוף גבוהות, ריתק את הקהל בכל מקום שאליו הלך והיה בכאן ועכשיו לאורך כל הערב. דווקא מכיוון שהדמות שהוא שיחק היתה דמות של חולה נפש, שנמצא בשולי החברה ולא כבול לכללים, הוא הצליח באמת לשבור את הקיר הרביעי.
עבודות הריקוד ששובצו בין המונולוגים, היו לעיתים מכוארגרפות באופן מהודק ולרגעים אחרים מהודקות פחות עם מקום לפרשנות של הרקדניות והרקדנים. המוזיקה שליוותה את המופע היתה מעולה אם כי היתה יכולה להיות נוכחת הרבה יותר, להקיף את הקהל ולסחוף אותו עמוק יותר אל תוך הטריפ. אם המוזיקה היתה יכולה להשאיר אותי כל הזמן בתוך המסיבה ולאפשר לי להתבונן במונולוגים כבליין ולא כמבקר תיאטרון, המופע הזה יוכל לקחת כמה וכמה צעדים קדימה ולהקפיץ את החוויה שכל המוכשרות והמוכשרים שעבדו עליו ביקשו להגשים. התאורה היתה מוצלחת ונתנה למועדון את הקסם, הבדיחות הקטנות של התאורה שמאירה על שחקנים שנמצאים שם כאילו במקרה, היתה מדהימה.
על אף ההערות הללו, ועל אף שדרקולה לא כל כך הפציע בעיבוד התיאטרלי-מועדוני שעשו לו, החוויה במופע "צללים" במועדון הקולאבו היא מגניבה, חיובית ונעימה. גם כשנגמר המופע, רציתי להישאר עוד ולבלות. התארגנות של כל כך הרבה אנשים ונשים, צעירים וצעירות, ליצירת מופע בפורמט מורכב כזה היא משימה חשובה עבור התרבות הישראלית שזקוקה לעצמאות והעצמה. כיף להגיע למופע בשישי בערב, באמצע מלחמה, ולהרגיש לפחות לרגע, פחות כואבים, וקצת יותר מגניבים.
צללים – Shadows
מועדון הקולאבו
בימוי: אורי (מאנקי) גולעד
משתתפים: אסתר באשר, איתמר ברוך, אלון גצוביץ, עמנואל דמידוב, שרון ולבסקי, ניר זליחובסקי, עוז סלוק, עלמה קלי, גבריאלה שטרנפלד
מפיקה: חנה כצנלסון
מעצבת תלבושות: לני פראן בלאו
עיצוב פסקול ודי.ג'יי: (רינה) שנצר אסף
פרוג'קשן מאפינג: פיליפ בלאו/ליילה ויינרמן
מעצב גרפי: פיליפ בלאו
מעצב תאורה: יאייסון גולדשטיין רודריגז
כוריאוגרפיה: מיטל פאר
עוזר במאי: יונתן חי סיגל
מועדים נוספים:
11/7/24 21:00
18/7/24 21:00
25/7/24 21:00
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
