מאת: ישראל ארלנגר
אם תשאלו אנשים ברחוב, במה הישראלים ממש טובים? ייתכן שתשמעו תשובות כמו עגבניות שרי, מערכות הגנה ופלאפל. האדם הממוצע ברחוב לא מעלה על דעתו שישראל היא מעצמה בתחום הג'אגלינג. בישראל חיים כיום כמה מהלהטוטניות והלהטוטנים הטובים בעולם. בתחרויות הג'אגלינג באירופה תוכלו למצוא פעמים רבות להטוטנית או להטוטן מישראל במעמדי הגמר. פעמים רבות התחרויות האלו הסתיימו בניצחון ישראלי מתוק. כמו כן, ג'אגלינג נלמד בתכניות העשרה בבתי ספר רבים, ובתי הספר לקרקס באירופה מלאים באמניות ואמנים מישראל בשיעור שאינו פרופורציונאלי לגודל האוכלוסיה של ישראלים בעולם. עבורי, ג'אגלינג הוא הרבה יותר ממספר תרגילים עם חפצים. ג'אגלינג הוא שפה שאפשר לדבר אותה עם כל להטוטן ולהטוטנית בעולם. הג'אגלינג זה הדרך שלי לעשות מדיטציה, ספורט, והכי חשוב, הוא מייצר עבורי קהילה. המשמעות של קהילה מתבטאת במפגשים, כנסים ואפילו בעובדה שבכל מקום שאגיע אליו בעולם, יהיה לי מקום לישון אצל אנשים שמעולם לא פגשתי.
איך עם קטן כל כך הפך למעצמה דווקא בתחום הזה? זו כבר שאלה מעניינת למחקר רחב היקף בפני עצמו, אבל מה שכן ידוע זה שכנס הלהטוטים הישראלי (IJC) הוא השני בגודלו בעולם, סגנו של כנס הלהטוטים האירופאי (EJC). בכל שנה, כנס הלהטוטים הישראלי מתקיים בחול המועד פסח בגן השלושה, ע"ע הסחנה, ומושך אליו להטוטניות ולהטוטנים מהשורה הראשונה, מכל רחבי העולם. מבין האורחים והאורחות, בולטים אמניות ואמני מופע הגאלה, לרוב אלו להטוטניות ולהטוטנים ממש טובים, או כאלו שהג'אגלינג שלהם נושא בכנפיו בשורה. לאורך השנים התארחו במופע הגאלה אגדות ג'אגלינג כמו תומאס דיץ (Thomas Dietz) מגרמניה, האחים וובה ואולגה גלצ'נקו (Vova and Olga Galchenko) מרוסיה, ווס פידן (Wes Peden) מארצות הברית, וגיום קרפוביץ (Guillaume Karpowicz) מצרפת.
באופן אישי, כלהטוטן, מופע הגאלה השנתי הוא הדבר החשוב ביותר בלוח השנה. הוא הרגע שבו אני, וצופים רבים אחרים, מקצועיים וחובבים, זוכים לראות את הלהטוטניות והלהטוטנים הכי טובים בעולם. התבוננות רחבה יותר במופעי ה'גאלה', לאורך השנים, משמשת בקהילת הג'אגלינג כבסיס לשיח על התפתחות הג'אגלינג בישראל ובעולם. לדוגמה, אם במופעי הגאלה הראשונים שראיתי היה אפשר לראות הרבה יותר יצירות שיושבות במדויק על הקצב לאורך של שיר אחד, עם תנועות מסוגננות ומיותרות, היום אפשר לראות מערכים תנועתיים הרבה יותר מורכבים שמעידים על כך שלהטוטנים רבים רוכשים לעצמם הכשרה רחבה בתחום התנועה.
מופע הגאלה של הכנס ה-29, מתקיים בצל האירועים הביטחוניים שפוקדים את ישראל מאז השבעה לאוקטובר, כאשר מצבה הביטחוני והמדיני של ישראל בשפל המדרגה. גיוס אמנים בינלאומיים מהשורה הראשונה לכל מופע אינה מובנת מאליה, על אחת כמה וכמה בזמן הזה. ואכן, כמות האמניות והאמנים במופע היתה מצומצמת בשל ביטולים.
המופע מורכב מאוסף של קטעים קצרים שביניהם מעברונים. לבחירת המנחים יש השפעה גדולה מאד עבור המופע, והיא מעצבת את האופן בו המופע ייזכר. את מופע הגאלה של הכנס ה-29, הנחו חברי הצמד "קרקס השאגה" – (Roar Circus) מארק פרוידנברג (Marc Freudenberg) מגרמניה וסימון מורו (Simon Moreau) הצרפתי, אך פועל כיום ללא לאות בגרמניה. מיד בפתיחת המופע, מארק וסימון מסתמנים כמנחים מעולים, הרושם הראשוני הזה לא אכזב ונשאר לאורך כל המופע. אחרי שראיתי כיצד הם מנהלים את הערב, יכולתי להבין מדוע בשפה האנגלית הכינוי למנחים הוא Hosts, כלומר, מארחים. לאורך כל המופע מארק וסימון מובילים את הקהל בין הקטעים. הם מצחיקים, קלילים ומדוייקים מאד. המעברים בין הקטעים מורכבים ממערכונים וקטעי שיתוף קהל. מערכוני ההנחיה בנויים באופן מתמטי משהו, הם מייצרים סדרות של פעולות שברגע שהקהל מפענח אותן הן נשברות או מובילות לכיוון בלתי צפוי. האמצעים שמובילים את המערכונים פשוטים מאד, להבה של מצית ש'נזרקת' מיד ליד, או רצף תרגילי ג'אגלינג שלא מצליח וחוזר באופן רפיטטיבי. בקטעי שיתוף הקהל, מארק וסימון משתמשים במוסכמות מוזיקליות גם בשביל להכניס את הצופים לפעולה, וגם כדי לקחת את המושכות בחזרה ולעבור למופע פרונטלי.
אם מסתכלים על כל מרכיב ביצירתם של מארק וסימון בנפרד, ניתן לחשוב שמדובר בעוד אחד מאותם שכפולים גנריים שמציפים את במות הקרקס. המערכונים הקטנים וקטעי שיתוף הקהל, מבוססים על קלישאות קומיות מוכרות מעולם הקרקס והליצנות, והבחירות המוזיקליות שלהם סטריאוטיפיות מאד ומשרתות אפקט ברור אחד בכל פעם. (לדוגמה, קטע שיתוף קהל בו מחלקים את הקהל לשתי קבוצות ומייצרים תחרות שבה כל קבוצה, כל צד באולם, מנסה לצעוק יותר חזק). אבל כשמסתכלים על התמונה השלמה, ל"קרקס השאגה" יש את כל החבילה. הם מצליחים להרגיש את הרגע ולבנות את זה שלאחריו בטבעיות. הם מבצעים במדויק ובתזמון קומי מושלם, וההומור הגס שלהם מרומז מספיק כדי להתאים לכל המשפחה. מעל הכל, ב"קרקס השאגה" פשוט יש כימיה טובה. שני הכלים העיקריים שמאפשרים להם להשיג ייחוד, הם בניה של היגיון מוזיקלי קולקטיבי שמוביל את קטעי שיתוף הקהל, ושימוש חכם ב'קלישאה' כחומר. ההתמצאות הגדולה שלהם בתוך מרחב הקלישאה והיכולת לפענח את האפקט המדוייק של כל מרכיב על הקהל יוצרים מהלכים מבריקים שסוחפים את הקהל למחוזות של הנאה וקסם חסרי מאמץ.
מלבד המנחים הופיעו בגאלה חמישה אמניות ואמנים עם קטעי סולו.
אמלי דגרנדה (Amélie Degrande), צרפת
הנאמבר הפותח של המופע הוא של אמלי דגרנדה, שמופיעה עם עבודת הסיום שלה מבית הספר הגבוה לקרקס – קראק (Centre Régional des Arts de Cirque). אמלי נכנסת אל הבמה בהיסוס מכוון, לבושה בשמלה ורודה כששתי ידיה תחובות לכיסים ענקיים שבולטים מהשמלה. כבר במבט הראשון ניתן לשער שלכיסים יש תפקיד מיוחד, אין אלו כיסים רגילים, הם נתפרו במיוחד עבור המופע הזה. אמלי עומדת בדממה זמן ממושך ובונה אצל הקהל מבוכה מדודה ששומרת על הסקרנות. לפתע נופל כדור מתחתית הכיס, היא רוכנת ומרימה את הכדור שאותו גילתה זה עתה ומחזירה אותו למקומו. מכאן מתחיל מערך מורכב בו הכדורים עוברים בקומבינציות שונות דרך מספר תחנות. הם נופלים מתחתית הכיס, מקפצים מחלקו העליון, נזרקים ונתפסים בעזרת הידיים והרגליים, ומתגלגלים בין הזרועות לגוף.
הבחירה לפתוח את ערב הגאלה עם המופע של אמלי מתגלה כהחלטה מוצלחת, מכיוון שהנאמבר של אמלי דורש קשב רב, הוא חישובי מאד ומרבית התרגילים מתרחשים מהר מאד וכתוצאה מכך מייצרם תבניות קטנות מאד. הג'אגלינג שלה הזכיר במובן מסוים תחרויות סיף, בהן רצפים מורכבים מתרחשים במהירות רבה לפרקי זמן קצרים, ואחריהם משתררת מעין מנוחה, וחוזר חלילה. התנועה של הכדורים היתה קפיצית במיוחד, הזריקות וההקפצות של הכדורים לגובה נמוך אפשרו לה תנועה קטנה וזריזה שיצרה ניגוד מעניין עם התנועה במרחב. מבחינת ג'אגלינג, אמלי השתמשה בכל הנשקים שברשותה בתצוגת תכלית של יכולותיה המגוונות, ועברה ביניהם לאורך היצירה.
אין ספק שמדובר בלהטוטנית מעולה, עם זאת, הקטע דורש עדיין ליטוש. הבחירה להניח כל כך הרבה סוגים של תרגילים בנאמבר קצר של מספר דקות, מטשטש את המבנה ולרגעים מעביר אל הצופה את קבלת ההחלטות. בנוסף, ישנם רגעים בהם אמלי נבלעת בבמה הפתוחה והגדולה. הבחירה בבמה עם תאורה פתוחה מאד, שיצרה במה גדולה מאד. וההתמקמות במרחק גדול מהקהל בחלקים נרחבים מהיצירה, מנעו מהיצירה להגיע למלוא הפוטנציאל שלה, אותו יכלה להשיג בבמה סגורה ואינטימית יותר.
כריסטוף קוסטרה (Krzysztof Kostera), פולין
כריסטוף קוסטרה הוא מקצוען. הוא עושה על הסולם ככל העולה על רוחו, וההופעה שלו נראית כמו עוד יום במשרד. מבחינה סגנונית מדובר בקרקס קלאסי מהסוג המשובח, בביצוע ברמות הגבוהות ביותר. הקטע של כריסטוף הוא הרגע היחיד בכל ערב הגאלה שהצית בי את הדימוי "לברוח עם הקרקס". סולם חופשי הוא כלי קרקס שמצית את הדמיון וגורם לצופה בו לחוש תחושת סכנה ואדרנלין. בניגוד להליכה על חבל או היתלות על טרפז, סולם הוא מכשיר שנמצא כמעט בכל בית. הצופה שמתבונן באמן המבצע את התעלולים המורכבים, מדמיין את עצמו עושה אותם כך שתחושת הסכנה מושלכת מהבמה אל הצופה וההצלחה מתורגמת לקתרזיס שממלא באושר. הקטע של כריסטוף בז לכל ההתחכמויות העכשוויות, זהו קרקס טהור. הופעת הסולם מתארגנת סביב סיפור רקע חסר משמעות שבמסגרתו כריסטוף מתאהב בסולם. למרות הניסיון ליצור תחושה של אהבה לחפץ, אין זה קטע שנוטף רומנטיקה, למעשה, הדימויים היחידים שעוברים בו הם, קרקס, קרקס, ועוד פעם קרקס. אלמנט מרענן נוסף בנאמבר של כריסטוף, הוא שעיקר התנועה הוורטיקלית בערב כולו, מתרחשת בקטע סולם שאינו קטע ג'אגלינג. בערב גאלה של כנס ג'אגלינג, שבפני עצמה מדובר על אמנות המושתתת על זריקה לגובה, מצביע על מגמה שהולכת וגוברת בתקופה האחרונה, לפיה אמנות הג'אגלינג בצורתה הגולמית, גם אם היא ברמה גבוהה מאוד, הולכת ונדחקת מהבמות החשובות בכנסי הג'אגלינג.
היסאשי וואטנבה (Hisashi Watanbe), יפן
הג'אגלינג של היסאשי השאיר אותי פעור פה. האופן בו הוא פועל על הבמה שונה כל כך מכל מה שאי פעם ראיתי. נדמה כאילו הג'אגלינג שלו התפתח בציוויליזציה רחוקה, שהצליחה אף היא לאלף את הכדורים שהוא זורק, בדרכה שלה. היסאשי אינו מופיע בדרך המקובלת בהופעות קרקס, הוא מתקיים על הבמה, ומתנהל בגבולותיה כמו יצור מיתולוגי שפועל בסביבתו הטבעית. ואילו אנו, בני התמותה, זוכים להתבונן בגופו החשוף, השרירי והגמיש מתעוות למנחים בלתי אפשריים ומוציא זריקות שלא יאמנו. הכדורים שנזרקו נתפסים על ידי כל חלקי גופו הזריז במיקומים המופרכים ביותר שניתן לשער. בשל רמת הקושי של התרגילים, זריקות ותפיסות מהסוג שהיסאשי מבצע, לרוב מתבצעות בכובד ראש, בעמידה במקום אחד. היסאשי אינו מתייחס אל התרגילים כאל תרגילים נפרדים, הוא מכניס אותם לאיזור המחיה שלו ושורף את הבמה. כשמסתכלים על הפעולות שלו מקבלים חוויה מציצנית, חוויה של צפיה במשהו אסור . היסאשי מצידו מבין את זה והוא אינו מתאמץ לבדר את הקהל, ובכל זאת, אין ספק שמדובר במופע. בפעמים הבודדות שהוא מביט החוצה אל הקהל, הקיר הרביעי נשבר באופן מספק ועוצמתי מאד, המבט שלו נעים ומשרה נחת.
היצירה של היסאשי היא אימפרוביזציה מוחלטת, וכמו בטבע, גם כאן לתנאי הסביבה יש השפעה עמוקה על היצירה. התאורה המעולה שעיצב ירון לוין מאפשרת להיסאשי חופש פעולה גדול ומגבירה את התחושה שהגמישות שלו היא אינסופית. מדובר ביצירה פורצת דרך בעולם הג'אגלינג, בכל קנה מידה. הצבת היצירה שלו בערב אחד עם עבודתו של מריו בראגן (בקהילת הג'אלינג, בראגן מפורסם יותר מגילה אלמגור, לשם השוואה. י.א). שגם הוא מתייחס לג'אגלינג מפרספקטיבה מחולית, מעוררת סקרנות רבה לגבי התפיסה המחולית העכשווית של ג'אגלינג.
מריו בראגן (Mario Barragan), צרפת, במקור ממקסיקו
מריו בראגן נכנס מהדלת האחורית. באולם של יותר מ900 מושבים יש לכך אפקט והוא מנצל זאת היטב. הוא פולש לתוך המרחב ולא נשמע למוסכמות. הצעדים, והפרצופים המשונים קוראים תיגר על מוסכמות ההתנהגות המקובלות. שינוי המוסכמות על במה מתקבל על פי רוב באדישות, אולם המהלך של מריו שעובר קרוב מאד לאנשים מעורר חוסר נוחות מעניין ומחשבה על התיאטרון כמרחב ציבורי. האקט של מריו אינו כוס התה של כל אחד, זו יצירה שפולשת למרחב ומחייבת אותו להשתנות, מריו פוסע מכניסת הקהל, בין שורות המושבים, צועק ועושה קולות משונים, כשהוא קצת קרוב מדי לקהל. בנוסף, גודל האולם מייצר תחושה של מרכז ופריפריה, כך שעבור חלק מהקהל הפעולה מתקיימת בתוך המרחב הקרוב ואילו אחרים יוכלו להתבונן בה ממרחק ואף להתעלם. בסופו של דבר, לאחר קפיצות, העוויות צעקות ותנועות משונות, מריו מגיע אל הבמה, שגם במקרה שלו מקבלת תאורה מצויינת. היא מכניסה את הפרפורמר שעליה למרחב אורבני ומחברת את הנעשה על הבמה לפעולת הפלישה שקדמה לה. מריו הוא רקדן הרבה לפני שהוא להטוטן, וזה מתבטא בג'אגלינג שהוא מציג בשתי דרכים עיקריות. ראשית, כלל התרגילים שלו מכוונים מרחב וכיוון, וכך הוא זונח את ההיררכיות המקובלות שעוסקות בדרגות קושי. שנית, הוא שם דגש רב על הכניסה לתרגיל ועל היציאה ממנו, ומתייחס אליהם כאל רקמת החיבור בין תרגילים ותנועות. למרות התחושה התמהונית שהוא מייצר בעזרת הפרצופים, המופע שלו מאורגן היטב והמרחבים בו מאורגנים בקפידה. מרגע שמריו נמצא על הבמה, התנועה שלו מתארגנת סביב נקודת אמצע, שמגבירה את הניגוד בין הארגון לפעולות המעין בלבול של מריו. עבורו אין הבדל היררכי בין צעד, הרמת גבה וזריקת קלאב (אלת קרקס, י.א), כולם חלק במארג היצירה ומשרתים את האווירה הכללית שנוצרת. התבוננות על יצירה מהסוג הזה כעל קטע ג'אגלינג יכולה לעורר חילוקי דעות. את אותה פלישה מרחבית שמריו עושה לתוך המרחב הפיזי של הקהל, הוא עושה באופן מטאפורי לעולם הג'אגלינג. כך או כך, קשה מאד להתעלם ממריו בראגן.
יושי יאהאטה (Yushi Yahata), יפן
יושי יאהטה עושה ג'אגלינג עם כובעים. זהו תחום נישתי שנפוץ בעולם אך אינו נרחב כמו תחומים אחרים. ההופעה של יושי שמרנית מעט, ומתבססת על זריקות סיבוביות, גלגולים הנחות וסיבובים של הגוף שמסתיימים לרוב בתפיסה של הכובע. התרגילים של יושי מחולקים לשתי קבוצות עיקריות של תרגילים, תרגילים שבהם הכובע מסתובב אל עבר הגוף, ותרגילים שבהם הגוף מסתובב לעבר הכובע.
על מנת לחבר בין התרגילים, יושי מבצע בעיקר תנועות ארוכות או תנועות סיבוביות בגדלים משתנים. בניגוד לאמנים שהופיעו לפניו, תפיסת התנועה של יושי חיצונית לג'אגלינג. היצירה יושבת על רצועת מוזיקה איטית ומתמשכת, שהתנועה והג'אגלינג מולבשים עליה. התרגילים של יושי מורכבים ומעניינים, אך לעיתים המרדף אחרי רצועת המוזיקה שמתקדמת, פוגע בביצוע ומטשטש את הגאונות הלהטוטנית של הפרפורמר.
מופע הגאלה של הכנס הלהטוטים הישראלי ה-29 היה מרהיב, עכשווי ומהודק היטב ברוב חלקיו. הוא הציג על הבמה הרבה תנועות קצרות, זריקות נמוכות ומקצבים מגוונים. ולמרות שלטעמי היה מעט מדי ג'אגלינג, אין ספק שזה היה מופע משובח מאד. למרות שאמנים מרתקים בחרו לבטל את הגעתם לאחר המתקפה האיראנית על ישראל, כנס הג'אגלינג הוכיח את עצמו כמוסד חזק מאד שמסוגל למשוך אמנים גם בתקופות המורכבות ביותר. מי שהגיע למופע הגאלה הבינלאומי, יכול היה לחשוב שמצבה המדיני של ישראל מעולם לא היה טוב יותר.
מופע הגאלה של כנס הלהטוטים הישראלי, ה-29
הנחיה: קרקס השאגה, ברלין – מארק פרוידנברג וסימון מורו
אמנים על פי סדר ההופעה: אמלי דגרנדה, כריסטוף קוסטרה, היסאשי וואטנבה, מריו בראגן, יושי יאהאטה
בימוי וניהול המופע: ערן לביא
תאורה: ירון לוין
סאונד: מתן ביטון
עוזרי במה: ירדן איטח ואופיר ריימונד
אוצרות וניהול קשרים בינלאומיים: שי בן יוסף
סייעו באוצרות: איתמר חי, סתיו פינטו וענבל בן חיים
אירוח והסעת אמנים: דניאל ברקת
הסדרי טיסות לאמנים: סקוט סלצר
לוגיסטיקה: שי בן יוסף
ניהול כנס הלהטוטים הישראלי: דקל אזולאי
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 