מאת: עינב מילוא
"אחינועם ואני", בהפקת תיאטרון "האינקובטור", היא הצגת פרינג' כמו שאני מדמיינת הצגת פרינג'. היא מוזרה, נטולת סיפור כמעט לגמרי, מינימליסטית, אבל בעיקר, מבריקה.
אחינועם ותמיר הם שתי דמויות נטולות גיל המתנהגות כמו ילדים. כל קיומם מתנקז לחלל סגור אליו זורמים משחקים וצעצועים המוכרים לנו מאוד, אך לא מוכרים לדמויות על הבמה, כמו יו-יו או קפיץ או טמגוצ'י. יום אחד, מקבל הצמד מחשב עליו סמל התפוח המפורסם של חברת Apple, ומערכת היחסים שלהם משתנה לחלוטין.
לא ברור מה בדיוק מייצגים אחינועם ותמיר, ברובה המוחלט של ההצגה הם מתנהגים כמו ילדים אך לפרקים, בעיקר ביציאות קצרות מן העלילה, הם נוהגים כזוג מבוגרים. במרכז של הכול, עומדת מערכת היחסים שלהם. אחינועם מאוהב לחלוטין בתמיר. הוא אומר לה פעמים רבות שהוא אוהב אותה והיא עונה: "נכון." החזרתיות הזו מייצרת קטעים קומיים מצחיקים לאורך ההצגה ורק לקראת סופה, הצלחתי להבין שבעצם מדובר בעניין די טרגי של בחור צעיר עם אהבה נכזבת.
בכלל, ההצגה היא קומדיה פרועה וקורעת מצחוק. זה היה שילוב בין הומור אינטליגנטי לבין בדיחות ילדותיות, פרועות, כאלה שיוצאות במצב כפית עם החברים הקרובים ביותר שלך. כל אלה, בידיהם של שני שחקנים פנומנליים כמו יאלי וייס ואילון פרבר, הם מתכון בטוח לערב מהנה.
על אף שההצגה מהנה מאוד, חשוב לומר שההצגה לא מציעה עלילה. סיפור האהבה בין אחינועם לתמיר לא מעמיק מאוד ומשאיר את הקהל בעיקר עם אסופת דימויים מעולמות שונים שנועדו להעביר ביקורת על תחומים שונים בחיינו; מחשב האפל, למשל, היה דימוי מובהק לחטא הקדמון בו אכלה חווה מעץ הדעת. אחינועם ותמיר מציצים במחשב ואז נעשים נורא מודעים לבגדיהם, לאופנה, אחד לשנייה ולקונספט של בושה ומבוכה.
אחר כך, אותו מחשב מעסיק אותם ולא מאפשר להם לתקשר ביניהם, הדבר נאמר בפירוש בטקסט מה שמייצר אנלוגיה כל כך ברורה, שהיא הופכת לקומית. היאחזותו של אחינועם בתמיר הופכת ליותר ויותר קרובה ככל שהיא מתרחקת ממנו. היא נעלבת מכך שחשב לבד על איך לתקן את הטמגוצ'י שלו ולא חיכה לה עם פענוח המשחק כפי שנהגו לעשות. אחינועם מתעקש לפתור את זה ופונה למחשב בשאלה "איך מסדרים את זה?". אני לא מתיימרת לתווך מה הייתה כוונת הכותבים באנלוגיה הזו אבל זה בהחלט הריח כמו סאטירה על ההישענות האנושית, הטרגית בפני עצמה, על פתרונות טכנולוגיים.
מנקודה זו, עם הידרדרות היחסים בין אחינועם לתמיר, הופכים השחקנים לאנשים מבוגרים שרבים על הילדים שלהם, על הזמן שהם לא מצליחים להעביר יחד. לרגע, יש תחושה שאולי זה הטוויסט בעלילת ההצגה. אולי למעשה מדובר בזוג מתוסכל ועייף ובשלב הזה? לא אכחיש ששאלתי את עצמי – אולי בנקודה הזו נגמרה הקומדיה? האם עברנו לחיים אפורים ורגילים של זוג בורגני על הבמה?
שמחתי לגלות שהתשובה היא לא. אחינועם ותמיר חזרו להיות ילדים, או סתם ישויות שאוהבות לשחק ומבהירות זה לזו, ולקהל שאין להם בכלל ילדים. נראה שגם פה, היתה אנלוגיה מעניינת למשחק הקלאסי של "אמא ואבא" שילדים קטנים משחקים. בדרך כלל, ילדים משחקים אמא ואבא מאושרים. אבל אולי אחינועם ותמיר משחקים פשוט את מה שהם ראו, והדוגמה לאמא ואבא היא זוגיות עצובה ומלאה בשיחות מעייפות על טיב מערכת היחסים ועל כמה שניהם אומללים.
כך או כך, (הזהרת ספוילר…) – אחינועם ותמיר נפרדים. תמיר מסלקת אותו בעדינות מהחלל המשותף ועמוס הצעצועים שלהם ברגע עצוב ונוגע ללב. משם, יוצאים השניים לחיים בנפרד בחיי הרווקות ומנסים לזכות זה בזו וזו בזה בחזרה. כמובן, איך לא, תוך שימוש במחשבי האפל ובסמארטפונים כדי למצוא פתרון: "איך לזכות בה בחזרה?" או "איך לזכות מחדש בגבר שלך?".
האם זו ביקורת שחוקה? בהחלט. האם זה היה קורע מצחוק? בהחלט! בדיחות פשוטות ומצחיקות הצחיקו את הקהל, הצחיקו אותי ונתנו זויות שונות וחדשות לחלק מהדברים המגוחכים אליהם שעולים ברשת ובכלל, לטבע האדם, לטבעה של זוגיות.
במהלך ההצגה, הבמה היתה יפיפיה מרגע לרגע, ועוצבה בטוב טעם על ידי גל אמויאל. אבל, לא כל האלמנטים בה קיבלו התייחסות. המון צעצועים ומשחקים שונים ישבו על הבמה, חלקם נזרקו מן התקרה תוך כדי ההצגה וחלקם פשוט נחו שם. התאורה עשתה עבודה טובה בהחלפת אווירה בהתאם לשיגעון אליו לקחה העלילה, או היעדרה, אבל המוזיקה היתה דלה, יחסית לעושר הרקוויזיטיוני.
לקראת סוף ההצגה, ובגלל שהסיפור עצמו לא היה לגמרי ברור, ונשען ברובו על אלמנטים קומיים, נוצרה תחושה של אריכות יתר, שיכלה להיפתר באמצעות עריכה ועם יד יותר קלה על הסמן האדום של הדרמטורג/ית. על אף שהסוף עצמו היה מרגש, מצחיק וכנה, ניכר שרוב המערכה האחרונה הייתה קצת מרוחה. גם שם, ניתן היה לזהות שפע אנלוגיות לפרידות קולנועיות, להצגות אייקוניות בתרבות הישראלית ולטכנולוגיה. אבל אותה אנלוגיה תנ"כית יפה, שהופיעה במערכה הראשונה, ננטשה בדרך אל המערכה השלישית, והשאירה אותי עם קצת בלגן בראש. ואולי בכלל לא הייתה אף אנלוגיה לכלום בהצגה זו. אולי כל ההצגה היא אסופת בדיחות מצחיקות, שחקנים שבאו להתפרע, להצחיק וליהנות על הבמה?
כך או כך, ומעל הכול, בלט משחק מבריק ומחויב של שני שחקנים נהדרים, שזכאים למלוא ההערכה וכוכבי הזהב, אם היו למרתה כאלו. בהשתחוויה, עמדו השחקנים עייפים מעבודה קשה, מרוצים מקהל צוחק ומרותק, ואחד מהם קצת חבול מנפילה לא מתוכננת על הבמה, אבל בשביל מה אנחנו באים לתיאטרון אם לא בשביל רגעים כאלה?
בשורה התחתונה, זו הצגה מעולה, מומלצת בחום לאוהבי הקומדיה, הנונסנס והמשחקים. רוצו לראות, אבל אל תפלו בדרך.
"אחינועם ואני"
תיאטרון האינקובטור
יוצרים-מבצעים: אילון פרבר ויאלי ויס
לחנים: אילון פרבר
כוריאוגרפיה: יובל חייט
עיצוב תפאורה: גל אמויאל
עיצוב תאורה: רעי כגן
ליווי אמנותי: מיטל רז
ניהול הצגה: שרי עציץ, דשה ארוסוב
ליווי וניהול אמנותי: יפתח ליבוביץ
מפיק ראשי: עירן פיטוסי
ניהול טכני: דן יהודה
מועדים נוספים:
10/6/24 20:30 מזי"א, ירושלים
25/6/24 21:00 צוותא, תל אביב
22/7/24 21:00 צוותא, תל אביב
23/2/24 20:30 מזי"א, ירושלים
מרתה יודעת 