מאת: ישראל ארלנגר
בסצנת הפתיחה של "שפירא", העולה על במת תיאטרון "מלנקי", אישה בעלת שיער שיבה יושבת על כיסא, תבונתה ותלאות החיים ניכרים בה היטב. חייל אמריקאי ניגש אליה בהתלהבות ובפיו בשורה, הוא מספר לה כי בידו מידע חדש שיכול לשנות את האופן בו היא תפסה את אביה במשך כל חייה. הוא משוכנע כי סגירת מעגל פשוטה של הסיפור תפתור קשר נפשי עמוק וסבוך בין אב לבתו. האישה, הסופרת מרים הרי, בתו של מוזס שפירא, מסרבת להשתתף במופע ההתלהבות של החייל הצעיר, ומעדיפה להכחיש את הקשר אל אותו מוזס שפירא.
פתיחת ההצגה בפיתרון קסם שאילו רק היה מתקבל הכל היה אחרת, מותירה ברקע את העיסוק בהתפתחות ההיסטורית של העלילה, אך ממקדת את המבט במנגנונים הפסיכולוגיים שמובילים את האדם אל פתחה של הטרגדיה. לדיאלוג הפתיחה בין החייל האמריקאי לבתו של שפירא יש תפקיד נוסף, הוא טווה את הסיפור בהדרגה ובחכמה רבה. החייל מספק למרים ולצופים מעין דיווח חדשותי של כל הפרטים היבשים החשובים להבנת העלילה. בכך, הוא מיישר קו בין אלו שבקיאים בפיסת היסטוריה זו, לאלו שנתקלים בה בפעם הראשונה.
כאשר סיפור המחזה נתון מראש, עבודתו של הבמאי מיכאל טפליצקי חשופה יותר ועשויה לאפשר הצצה ללבם של העוסקים במלאכה. בניגוד לדמויות ביצירה שנאחזות בתקוות שווא ומפספסות כל הזדמנות, הבמאי עט על המציאה כמוצא שלל רב. טפליצקי אינו מסתיר דבר, הוא מניח את נפשו על הבמה הקטנה וכורת בריתות עם הקהל שמקבל חוויה אינטלקטואלית עשירה ותחושת הבנה ומעורבות של התהליכים הבימתיים.
דוגמה אחת לכך היא דמות הנוכל של שפירא שמגלם דודו ניב שעוררה בי התפעלות רבה. אני מתבונן באדם, ויודע שגורלו נקבע, והוא צועד אל עברי פי פחת, ובאותה הנשימה אני נמצא במחיצתו ממש, בסלון ביתו ובדומה לבני משפחתו, גם אותי הוא מצליח לשכנע בחלקלקות לשונו, לאהוב אותו ולהאמין לו. הפרשנות הבימתית המוצלחת למחזה, שמאפשרת התבוננות בדמויות במבט רטרוספקטיבי, טלוויזיוני, לא גורעת כהוא זה מהיותו תיאטרון תקופתי משובח, המאפשר בריחה מחיי היום יום אל עולם שאינו עוד.
"שפירא" של מלנקי היא טרגדיה שעומדת כל העת כפסע מהניצחון המוחלט, אך בסיכומו של יום הגיבורים יוצאים בידיים ריקות. כל הדמויות שמקיפות את מוזס שפירא, הן דמויות שמעוררות הזדהות. כמו הקהל שכבר מכיר את המוניטין המפוקפק של שפירא, שמכר זיופים למוזיאון בברלין, גם הן מאוהבות בשפירא מעל הראש. בניסיון למנוע את השפלתו ומפלתו ובעקבות כך את מפלתם שלהם, הם יעשו הכל על מנת להניא אותו מלהתעקש על המחיר המופרז אותו הוא מבקש על המגילות – מיליון ליש"ט. אשתו הגרמניה, בנותיו, מרים וחנה, וידידו הטוב הפרופסור דוד גינזבורג, יודעים שהם מביטים אל פטה מורגנה, חזיון לא מציאותי, ואינם יכולים לו.
נטליה גנטמן הנהדרת, שמשחקת את אשתו של שפירא, עושה הכל על הבמה. היא עוברת בין מצבים בטבעיות רבה, ונדמה שאין תפקיד שאינה יכולה לגלם. על מנת להציל את שפירא ואת עצמה היא מזכירה לו את העבר, מזהירה אותו, ומיד מתאהבת בו באהבת נעורים הוליוודית מהסוג המשובח שמרעיד כל נים ונים בגוף. היא מתקיימת כגיבורה טראגית בפני עצמה ומעוצבת כדמות יציבה בהרבה משפירא, שהולך ומידרדר ככל שהעלילה מתקדמת. לעומתה, דימה רוס שמשחק את דמותו של הפרופסור, משמש כאיש הבשורות. הוא נכנס ברוח סערה, לבוש תמיד בחליפה משובצת, מגבעת קטנה ועגולה, ומטריה משובצת אף היא וזורק לחלל האוויר דבר מה. באופן שמרפרר לתקופתינו אנו, החדשות שהפרופסור מביא, אף פעם לא טובות, הן רק הולכות ונעשות קשות יותר, עד שמגיעה החדשה הקשה ביותר, הפרופסור מספר לשפירא שגם הוא, נאלץ לוותר עליו ומשאיר אותו בודד.
רוס מגלם את הפרופסור באופן המדוייק ביותר שניתן להעלות על הדעת. העבודה הפיזית שהוא עושה ב"שפירא" היא מהמשובחות ביותר, וניכר שמדובר בשחקן יוצא דופן. כמות האינפורמציה שרוס מצליח להעביר במבט אחד קטן, מדגימה איך שחקן גדול לוקח תפקיד משני והופך אותו לבלתי נשכח.
לקראת סוף ההצגה מתווסף חלק נוסף שנראה תלוש מהעלילה כולה – המתמקד בחנה, בתו של שפירא, שבעקבות מפלתו של אביה, שבין היתר מוצג כנוכל יהודי רודף בצע, מתנתקת מעברה היהודי וחיה אורח חיים גרמני לגמרי. כשמתחילה השואה, היא אף מצדדת בגרמנים ומסרבת לחשוב שיראו בה יהודיה. גם כשהכל סוגר עליה והיא מגיעה אל מחנות ההשמדה היא משוכנעת שבסופו של דבר יכירו בטעות.
המונולוג של הדס אייל, שמשחקת את חנה, הוא מעין הצגת יחיד מצויינת בתוך ההצגה. כמו שאר החלקים בהצגה, הוא מבוצע היטב ומשכנע. אייל משחקת בסגנון שונה מעט משאר השחקנים, והניסוח של המונולוג שלה זר לשפה הכללית של ההצגה. המונולוג מציג תוכן מורכב שעטוף בסגנון הדרמטי מרענן וקליל. במונולוג של אייל חוזרת התמה של היהודי שמנסה להסתיר את יהדותו אך הסביבה מזכירה לו אותה שוב ושוב. מעבר לעובדה שהקטע כתוב היטב ומבוצע נהדר, הוא מייצר כפילות שניתן היה למנוע, בייחוד מאחר שבחלקים אחרים בהצגה אותו מסר עבר בדרך מורכבת הרבה יותר.
בחירה מעניינת נוספת היא הבחירה באורי לבנון לגילום דמותו של החוקר הצרפתי קלרמון גנו. גנו מוצג כדמות הנבל בהצגה, מכיוון שהוא זה שמכריז על מגילותיו של שפירא כזיופים. לבנון מגלם גם את דמותו של החייל האמריקאי שמשוכנע שמגילות שפירא אינן מזוייפות ומבשר על כך בהתלהבות לבתו של שפירא, לבנון עובר בין התפקידים בכישרון רב ומראה את יכולותיו המגוונות תוך שהוא שומר על הקשר העדין בין הדמויות המנוגדות שהוא מגלם.
בכדי שהצגה תהפוך ליצירה משובחת, יש ליצור שיתוף פעולה מעולה בין כל אנשי צוות התיאטרון. "שפירא" של תיאטרון מלנקי מדגימה שיתוף פעולה זה בצורה העמוקה ביותר. כלל השותפים ליצירה מעלים אותה לדרגת מוקפדות מנומקת היטב. האלמנטים השונים תומכים זה בזה, ומתקפים מכל הכיוונים את התמות המרכזיות של ההצגה.
עיצוב הבמה המודרניסטי של אלכסנדר ליסיאנסקי, משרת היטב את עבודת הבימוי של טפליצקי. בסיוע של עבודת התאורה המוצלחת של מישה צ'רניאבסקי ואינה מלקין, הם מעניקים למחזה פרשנות טלוויזיונית שמאפשרת מציצנות מהנה מאד לנבכי הנפש של הדמויות. בפינת החדר בעומק הבמה, ניצב מונומנט עשוי מצולעים שקופים בגדלים שונים שבמרכזם מצולע המהווה מעין חלון גדול ושקוף שעשוי אף הוא מאותו חומר כמו יתר המצולעים, ויחד הם מייצרים צורה נפלאה. כשהתאורה מאירה על החלון השקוף ומישהו עומד מאחוריו, הוא הופך לזיכרון בהינף פנס. לאורך הקיר הימני של הבמה, בצמוד לתקרה, נפרש כרכוב מעוטר (קרניז) שבאמצעות מראה נמשך עד לאינסוף. מהכרכוב יורדים מושבים לבנים בעיצוב מודרניסטי נקי, ומולם – זוג מושבים זהים בצבע שחור. האביזרים שמופיעים במרכז הבמה, מעוצבים כפריטים שנאמנים לתקופתם ומאפשרים מבט של 'כאן ועכשיו'.
על מנת ליצור את המבט הדואלי המיוחד ב"שפירא" – התבוננות לאחור מחד והתרחשויות של כאן ועכשיו מאידך – טפליצקי מתעל את התפאורה בחכמה רבה. פעמים רבות מתרחשת סצנה במרכז הבמה, בזמן שבשני הצדדים יושבות על הספסל דמויות נוספות ומתבוננות. אין מדובר בהצבה אופנתית נבובה של שחקניות ושחקנים על הבמה, הדמויות שיושבות על הספסל ב"שפירא" מתבוננות מן העתיד, יחד עם הקהל, בגורל אכזרי ובלתי נמנע.
התאורה עובדת יד ביד עם עיצוב החלל ושופכת אור על הכוונה שמאחורי הבחירות העיצוביות. בהתכתבות עם הבימוי החשוף של "שפירא", גם התאורה מאפשרת רגעים בהם הקהל מקבל הזדמנות להתבונן בשינוי האור והחושך, בחלוף העבר, לעומת ההווה, לעומת הבזקי הזיכרון. גם כאן, שיתוף הקהל נעשה במידה ואינו מסיח את הצופה ממהלך ההצגה.
עיצוב התלבושות של סשה חחן, מצביע על הקשבה וכבוד הדדי בין הנוגעים בדבר. התלבושות נראות נעימות וטבעיות לשחקניות ולשחקנים על הבמה, מחמיאות להלך הרוח של הדמויות ומסייעות במלאכת המשחק. ראויות לציון התלבושות שנוצרו עבור דמותה של מרים הרי ופרופסור גינזבורג. גנטמן שמגלמת את מרים, לבושה בשמלה שכל משא העולם נכרך אחריה, ובה בעת, מאפשרת לה להיות הילדה הקטנה של אביה שאוהב אותה יותר מכל. מאידך, רוס שמגלם את הפרופסור, לבוש בחליפה, מגבעת ומטריה אשר קווי המתאר שלהן לבדם יש בהם כדי להצית את הדמיון ולקחת את הצופה לארץ רחוקה.
בכל פרמטר, "שפירא" היא הצגה טובה מאוד, תיאטרון מלנקי מציג הפקה קולחת ומתואמת, ומעל הכל, זוהי יצירת מופת, העולה על במת תיאטרון שמתייחס לכל חלקיו כמערכת אקולוגית שכל מרכיביה מזינים אלו את אלו.
"שפירא"
תיאטרון מלנקי
מחזה: קרול סידון
תרגום: פאר פרידמן
בימוי: מיכאל טפליצקי
משתתפים: הלנה ירלובה, דודו ניב, נטליה גנטמן, הדס אייל, אורי לבנון, דימה רוס
עיצוב תפאורה: אלכסנדר ליסיאנסקי
מוסיקה: יבגני לויטאס
עיצוב תלבושות: סשה חחן
עיצוב תאורה: מישה צ'רניאבסקי, אינה מלקין
מועדים נוספים:
4/6/24 20:00
5/6/24 20:00
6/6/24 20:00
7/6/24 20:00
8/6/24 20:00
מרתה יודעת 