מאת: אירית ראב
יום שישי בבוקר. הדרכים מתמלאות חיות לקראת סוף השבוע המתעתד לבוא, האוטובוסים לא גדושים בפנים מיואשות של אלו הממהרים לעוד יום עבודה, אלא בפנים מחייכות ומלאות תקווה של אלו המבקשים להתחיל את הסופ"ש בצורה פרודוקטיבית. על קו 74 הקפוא מנשוא – מזג האוויר לא חם ממש, אבל נראה שנהג האוטובוס החליט לנקום בנוסעים על כך שנאלץ לקום מן המיטה החמה בגינם. אני יורדת בתחנה שליד החנות הבריטית הקטנה שעל אבן גבירול בואכה שדרות שאול המלך, קופצת אל תחנת הלחם לקנות קפה ומאפה. פניה היפות של הבריסטה מתפלאות על מילות הנימוס שלי, אבל מוארות מהתודה והבבקשה והמילה הטובה שאמרתי לה. זה מדהים עד כמה מילה טובה, קטנה ובלתי נראית, יכולה לשנות עולמות ולהכניס שביב של חום גם בלב הקר ביותר.
הלאה, אל תיאטרון הקאמרי, המתעורר לעוד בוקר חיוני של הצגות בשלל קומות הבניין. הפעם, רגליי הולכות אל "מלאכים באמריקה, חלק ב'", שעולה באולם הקטן, הקאמרי 3. אולם שאכלס בעבר את "המלט" של עמרי ניצן, הפך לכדי אולם קברטי ואינטימי להצגות שבועטות חזק בקישקס. הוא מהווה דיסוננס מרתק לאולם הגדול בו עולה החלק הראשון של ההצגה, אבל באופן מעניין, הכניסה אליו מהווה כמעין מוזיאון גדוש תמונות של הדמויות והשחקנים, טיוטות של התלבושות ומקטים של במת ההצגה. וכבר בשביל הכניסה, הצופים נכנסים אל הקרביים של יצירת ההפקה אותה הם עומדים לראות.
הבמה היא במת זירה, שבה הצופים יושבים בשלושת צדי הבמה. אך המיתאר של מקומות הצופים מאתגר מאוד את תנועות הרגליים והצוואר, בייחוד אם רואות את ההצגה מהמושב הקיצוני ביותר של השורה הרביעית. אך, מאחר שהשחקנים נכנסים ויוצאים אל הבמה דרך הקהל, ולידי ולצד חברי הטוב, שבא לראות איתי את ההצגה, ניצב לו באון סולם הממלא תפקיד חשוב בהמשך, הכאב בצוואר לא היה נורא כל כך, ונשכח במהרה.
עלילת ההצגה מגוללת את המשך קורותיהם של פריור המתייסר במחלתו ומתמודד עם נטישת בן זוגו; של הרפר הסובלת מלב שבור בגלל בעלה שנטש אותה כדי למצוא את לבו; של לואיס המגלה את ג'ו המורמוני האבוד, ומגלה לו את החושים האמיתיים של הגוף, של חנה, אמו של המורמוני, שמגיעה לעיר בכדי להציל את בנה, ובסופו של דבר, מצילה את עצמה; של רוי כהן המתייסר בבית החולים ומייסר את כל מי שהוא נוגע בו; של בליז האח והחבר הטוב; וכמובן, ההצגה מגוללת את קורותיהם של המלאכים, ובעיקר המלאכית הזועמת, המגולמת היטב על ידי מיה לנדסמן. כל זאת, מלווה במוסיקה חיה וטובה של תזמורת המהפכה, בניצוחו הנהדר של רועי אופנהיים.
שלל הביקורות שנכתבו עד כה על ההצגה הזו, היללו את הפאר שניכר בהצגה, את העובדה שהיא מרשימה מאוד. ובהחלט, מבחינה וויזואלית, גלעד קמחי הבמאי וערן עצמון מעצב התפאורה, יצרו במה טובה, מודולרית, שהופכת באחת מדירה מבולגנת, לא מלוכלכת, כדבריו של לואיס, בניו יורק, לגן העדן, מעוזם של המלאכים המחכים לאלוהים שעזב אותם, ומנסים ככל שביכולתם שהכמיהה האנושית שדברים ישתנו ויתקדמו – תפסיק באחת. שדברים יפסיקו להשתנות.
אבל, בכנות, באמת היה צורך דרמטי חירומי בשימוש במים אמיתיים לסצינות שונות בהצגה? האם הצופים לא יוכלו להבין שיורד גשם בחלק מהסצינות, ללא גשם אמיתי שיורד לאורך גבולות הבמה? האם זה לא יהיה מובן שהשחקן מתרחץ, אם לא ישתמשו במים אמיתיים? תנו ליכולות הדמיון של הצופים טיפה יותר קרדיט. פרט לאטרקציה בפוטנציה של הירטבות היושבים בשורה הראשונה, להם חילקו עליוניות מניילון בכדי שלא יירטבו יתר על המידה, כאילו היו ברכבת מים ביורו-דיסני, והאדרנלין עלה בכל פעם שהמים גלשו מתקרת הבמה, המים הללו לא מימשו כזה הכרח דרמטי-חוויתי.
ועם זאת, הדבר שהכי הרשים אותי בהצגה הזו היה המשחק המצוין של כלל השחקנים בקאסט, היסוד הבלתי נראה הזה שבלעדיו אין הצגה טובה. מבין שחקני ההצגה, תפסו את לבי חמישה במיוחד – הרפר, שגולמה על ידי אביגיל הררי; חנה שגולמה על ידי עירית קפלן; בליז, שגולם על ידי מתן און ימי; רוי כהן, שגולם על ידי יואב לוי; ואת'ל רוזנברג, שגולמה על ידי דודו ניב.
אביגיל הררי מצליחה לגלם באופן מדויק ומכמיר לב את הרפר, הבחורה שמושיטה ידיה בחוסר אונים לעבר הגבר שנטש אותה, ומתנחמת עם בקבוק כדורי הוואליום. בעוד בחלק הראשון הרפר הלכה לאיבוד, בחלק השני, היא מצליחה למצוא את עצמה ואת עוצמתה, ומשחקה של הררי מצליח להמחיש את הטרנספורמציה הזו מבלי להציג את דמותה של הרפר כפתטית או תלושה, אלא כבחורה מהדלת ממול, שאת מתה להביא לה דיסק של "יציאת חירום" ולהגיד לה – הוא לא שווה את הבכי שלך. חנה, אמו של ג'ו וחמותה של הרפר, קיבלה חיים חדשים ומרתקים על ידי משחקה המשובח של עירית קפלן, שהפכה אותה מאמא מורמונית אדוקה אך עם לב במקום הנכון, לכדי שילוב של יידישע מאמא ודתייה שלא שופטת אנשים לפיה נטיית הלב או האדם שלצדו שוכבים במיטה.
בליז, החבר הטוב של פריור, מגולם בצורה נפלאה על ידי מתן און ימי. און ימי, שהרשים אותי כבר בהצגות אחרות שהשתתף בהן, כמו "המלך נוטה למות" המצוינת והרלוונטית עד כאב, מגלם את בליז באופן מרתק ומהנה לצפייה, ונותן פייט מכובד מאוד, למגוון השחקנים שגילמו את בליז בעבר. יכולותיו המעולות כזמר ורקדן של און ימי, מתועלות היטב לגילום הדמות, והופכות כל תנועה וג'סטה שלו להכי בליזיות שיש.
רוי כהן, נחשב לאחת הדמויות הכי קשות לעיכול ביצירה הזו, שכן המוניטין שלו כתפלץ נשאר עד היום, 38 שנים לאחר מותו. מאוד קשה, ולעיתים אפילו בלתי אפשרי, לשחקן לגרום לצופים לחוש הזדהות, סימפטיה כלשהי, עם הדמות הזו. אבל יואב לוי, המגלם את כהן בהצגה, מצליח בכך בענק. לוי מפגין בהצגה הזו יכולות משחק נהדרות, וכהן שלו הופך מבלתי נסבל, למישהו שאפשר לחוש כלפיו סוג של אהדה, ולבסוף, לכדי מישהו שהלב באמת נשבר כשהוא מת. לצדו, לידו ומעליו, ניצבת רוחה של את'ל רוזנברג, אותה רוזנברג שריגלה לטובת ברית המועצות וכהן הנהיג את התביעה כנגדה, שהובילה לבסוף להוצאתה להורג.
רוזנברג מגולמת בצורה מבריקה, אין מילה אחרת לתאר זאת, על ידי דודו ניב. את'ל שלו כל כך מדויקת, עד כי אפילו החיוך שלו הופך במיידית לשלה, ואין בכלל שאלה בנוגע לכך, שזה החיוך שלה. אחת הסצינות המפעימות ביותר בהצגה, שאישית גרמה לי לבכות, היא הסצינה בה לואיס בא למיטתו של רוי, בעידודו של בליז, בכדי להגיד עליו קדיש. אבל לואיס לא יודע מה להגיד, כי מעולם לא נתקל בסיטואציה בה נדרש להגיד את זה. בעזרתה של את'ל, האומרת לו את המילים, הוא מצליח להגיד קדיש על כהן. כך, משני צידו של אדם נוראי בחייו, את'ל מצד אחד, ולואיס מצד שני, בליז ברקע, השלושה מצליחים להעניק מנוחה מכובדת לנשמתו של כהן. כך, במעשה אחד של טוב-לב, נשמתו יכולה ללכת לעולמה, ואולי, אולי, לתקן את דרכה.
למרות שמדובר בהצגה בת שלוש שעות תמימות, דבר שדורש ישיבה ממושכת ומכאיבה, היא מעניקה חוויה מרתקת, חשובה, מפעימה וקתרטית. יותר מכך, ההצגה מצליחה ליצור עבור הצופים קפסולת זמן ומקום, המנתקת אותם מהמציאות הקשה שבחוץ, ולאפשר להם, בקטנה, אולי, להשלים עם חוסר השלמות האנושית, כפי שנאמר על הבמה.
מלאכים באמריקה, חלק ב'
תיאטרון הקאמרי
מאת טוני קושנר
תרגום: אלי ביז'אווי
בימוי: גלעד קמחי
משתתפים: נדב נייטס, אביגיל הררי, יואב לוי, אלעד אטרקצ'י, שהם שיינר, עירית קפלן, מיה לנדסמן, דודו ניב, מתן און ימי.
בהשתתפות תזמורת המהפכה, בניצוחו של רועי אופנהיים
מוזיקה מקורית ופזמונים: אמיר לקנר
תפאורה: ערן עצמון
תלבושות: אורנה סמורגונסקי
תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)
עיצוב סאונד: ישי חממי
עוזרת במאי: קרן חובב
מועדים נוספים:
26/6/24 19:00
28/6/24 19:30
29/6/24 17:00
2/7/24 19:30
28/7/24 19:00
29/7/24 19:00
30/7/24 19:00
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 