"ילד": הבטחות צריך לקיים

מאת: אירית ראב

שישי בצהריים, אחרי עשרה ימים של גשם בלתי פוסק, ספונה במעיל דובון כחול, עושה פעמיי אל תיאטרון תמונע. מזג האוויר מתעתע, הגוף והנפש מתכוננים לגשם, לרוח קרה, והשמש יוצאת לה שוב ושוב מבעד לעננים, מכריחה את העוברים ושבים להוריד את השכבות ששמו על עצמם, ואז כשהיא מתחבאת שוב מבעד לענן תורן – להצטנף במעיל ולאחוז חזק במטריה, שלא תתהפך מכוחה של הרוח.

נכנסת לאולם המודולורי והאפלולי של תמונע, ובמעלה המדרגות, אל אחד מהאולמות המאתגרים ביותר בתיאטרון. זה לא בגלל התכנים, אלא יותר בגלל הקונסטרוקציה החדה של אמפי כיסאות הקהל, שגורמת לבעלי פחד גבהים, שכותבת זו אחת מהם, לחוש כאילו הם נופלים, אך הם לא. ועדיין, פעם אחר פעם, האולם הזה מקים לתחייה עולמות מרתקים, ויצירות נהדרות, שפותחות את הראש ומרחיבות את הלב. "ילד", בבימוי טלי הכט וניר פרנקל, היא בהחלט אחת מהן. זוהי ההצגה השנייה שהשניים מביימים ביחד, לאחר "די כבר עם השקרים שלך" המצוינת, עיבוד בימתי לספרו המסקרן (שאני מודה שטרם קראתי) של עמרי חורש, הנושאת את אותו השם.

היצירה מגוללת את סיפורו של אב, שחי במקום כלשהו בארץ, המתמודד עם חזרתו הפתאומית של בנו בן ה-18, לאחר שנעלם במפתיע. כמו שהפציע כעת, כך הפציע לפני 18 שנים, כיש מאין, ושינה בבת אחת את חייו של האב הטרי. אין זה ברור באופן מוחלט אם הילד הוא אמיתי, ופשוט נעלם מחיי האב מסיבה כלשהי, או שמדובר בפרי דמיונו. המשחק המעניין הזה בין יש לאין, בין אמיתי לבדיון, מוצג בצורה יפה בהצגה הזו, מאחר שהבמאים לא לגמרי מציגים תשובה קונקרטית לעובדת אמיתותו של הילד. כך או כך, הבית כולו, והחיים עצמם, מאורגנים כך שהילד, ולימים הנער, הוא חלק אינטגראלי בבית – החל במיטת הנוער הניצבת במרכז הבמה, עטויית מצעי דובי פנדה, דרך חוקי הבית, התלויים על אחד הקירות ומהווים תשתית למשמעת הביתית, וכלה בצעצועי החוף, בכדור בו הילד משחק, בגיטרה, בגביעים ובתעודות שקיבל במהלך חייו, המוכיחים את כישוריו הרבים.

ההצגה נשענת על ארבעה אלמנטים תיאטרליים, שבלעדיהם הצגה טובה לא יכולה להתקיים – טקסט טוב, בימוי מהודק, משחק מרשים ונוגע, ותפאורה יפה ומדויקת. נתחיל בעיבוד ובבימוי. קשה שלא להשוות לאחותה הגדולה של ההצגה הזו, ראו מעלה, אך מאחר שמדובר בהצגה השנייה שהשניים מביימים ביחד, קשה שלא לעשות זאת – והמסקנה המתבקשת היא – הכט ופרנקל יוצרים מאוד טוב ביחד. העיבוד הבימתי ליצירה הספרותית של חורש אמנם שינה במקצת את המקור, אבל בהחלט באופן שנתן עוד רובד ליצירה הספרותית, ולא רמס אותה. כך למשל, אם במקור האב הסתגר בביתו ולא רצה שהילד יצא החוצה לשחק, הוא עשה זאת בגלל הקורונה והשלכותיה. כעת, הסגר מרצון נעשה בגלל המלחמה שפרצה בשבעה באוקטובר, שהדיה מקבלים ביטוי בשידורי החדשות הבוקעים מבעד למקרן הטלוויזיה.

העיבוד הוא טוב גם בגלל שהדמויות לא שיחקו את הטקסט, לא הציגו את מה שהדמויות אומרות, אלא פשוט היו, נכחו, שיחקו את הדרמה מול עיני הצופים. הבימוי המדויק, הלירי משהו, של השניים, מתחיל ליצור איזושהי שפה מסוימת שמאפיינת את היצירות שלהם. ובאמצעות הנחייה טובה, השניים התוו את הדרך ליצירת אינטראקציות מרתקות על הבמה, אינטראקציות שגורות בכל בית ובית, ועם זאת, נדמה כי הן ייחודיות רק לבית הזה.

גם המשחק בהצגה הזו לא נופל מאחור. תומר נהיר פטלוק, המגלם את האב, עושה זאת בצורה נהדרת ומכמירת לב. הוא מנסה להיות הורה מפרגן, אוהב ללא תנאי, המעצים את הבן בכל צעד ושעל, ההיפך המוחלט מהוריו שלו. ובמקביל, מבקש לשמור בקשיחות שהילד יעמוד בחוקי הבית ויקיים את ההבטחות שלו. הוא, למעשה, מגלם את התמצית הטרגית של ההורות, כפי שעולה בדבריו שלו – "היה בינינו חוזה, אני נותן לך חיים, אתה מקיים את ההבטחות". זהו חוזה שאינו ניתן למימוש, מאחר שאף ילד, באף מקום, לא יכול לממש את מה שההורים שלו היו רוצים שהוא יהיה – שכן, מדובר ביצור אורגני אוטונומי, עם שאיפות משל עצמו. עוד אמת עצובה כל כך עולה בהצגה היפה הזו, שלהורה אין באמת כוח לעשות כלום, ואינו יכול באמת לשמור שהילד לא ייפגע ממה שיש בצד השני של דלת הבית, כל שהוא יכול לעשות זה לספור עד שלוש ולקוות לטוב. וזו אמת כל כך נוראית, בייחוד בימים עצובים וקשים אלו. נהיר פטלוק מצליח להעניק רובד נוסף לדמות של האב – מעין שילוב בין קומיות לרצינות תהומית, שובבות שניכרת בעיניו גם כשהוא אומר את השורה הכי קורעת לב שיש. ויותר מכל, הרצון האנושי כל כך שהוא מכניס לדמות – שהילד, או כל אדם אחר, לא ינטוש אותו.

הילד, מגולם על ידי אמיר בנאי, שחקן צעיר, שכבר צבר קילומטראז' טלוויזיוני, אך זוהי ההצגה השנייה שבה הוא משחק. קשה להתעלם מהמורשת התרבותית המכובדת ממנה בנאי הגיע, אך בדומה לדודיו ואמו, הוא מביא עמו תהומות של כישרון, שמובעים בכל רפליקה ורפליקה שהוא אומר. כמו כל ילד שהוא, גם הילד הזה מבקש שיאהבו אותו וילטפו אותו, ויחבקו אותו חזק-חזק, ויגידו שלא משנה לאן ילך, יש לו תמיד לאן לחזור, ובמקביל לכך, הוא דורש עצמאות, הוא כמה לפרוץ את הדלת ולצאת החוצה, ולבסוף נעלם כאילו לא היה מעולם. ולצד זאת, בנאי מצליח להפוך את דמותו של הילד למרתקת וייחודית במיוחד, מאחר שלא לגמרי מצליחים לפענח אותו, את רצונותיו, את עצם קיומו. אבל חוסר הפיענוח הזה לא אומר שהדמות לא שלמה, נהפוך הוא, זה אומר שהיא אנושית יותר, עמוסת סתירות ומורכבויות, שגורמת לצופה להמשיך לתהות על קנקנו של הצעיר, גם כאשר הוא לא בבית וההצגה הסתיימה.

כל זאת, מתרחש בתוך התפאורה הטובה של נאוה שטר. זוהי תפאורה מינימליסטית, המבוססת על פלטת צבעי שחור-לבן, וכוללת מיטה, דלת, קיר שעליו מתלים וחוקים, כונניות ושטיח, עליו העולם כולו. מצד אחד, התפאורה מדויקת, הולמת בדיוק את מה שהעולם הבדיוני צריך, ולא יותר מכך. מצד שני, היא מצליחה להעצים אותו ולהעניק לו רבדים וצבעים נוספים. כך, גם התלבושות של השניים משלימות זו את זו, של הגדול – פיג'מה כהה, של הקטן, גופיה ומכנסיים לבנים. אך הרבב הנגטיבי מצליח להופיע גם על הבגדים, בכתמי צבע בהירים על הפיג'מה של האב, ובלכלוך השחור שנדבק על גרביו הלבנות של הבן.

לאורך ההצגה, הכט ופרנקל מצליחים ליצור תמונות סצנריות טובות, חלק מהן לא פחות ממפעימות. למשל, כאשר הילד דורש מהאב לספר לו סיפור שיתמקד בו, בילד, האב יושב על מיטת הילד, זרקור עליו, ובצד, בשורה הראשונה של מושבי הצופים, הילד יושב ומנגן בגיטרה. תוך כך, בטלוויזיה מוצגות תמונות מחייו של הילד, ושל השחקן עצמו שמגלם אותו. השילוב הזה בין הבדיון לאמת, הכפול והמכופל, הן בגלל הסיפור הבדיוני והן בגלל המשחק בין הדמות לבין השחקן עצמו, והשילוב בין הנגינה לסיפור, יוצרים יחדיו תמונה עוצמתית, שגורמת ללב להחסיר פעימה.

הספציפיות הבדיונית הזו, מקבלת ביטוי גם בהקרנה של קטע מהסדרה "משפחה מודרנית", שאני אישית אוהבת במיוחד, בו קלייר דנפי מבקשת לביים את התמונה המושלמת, של המשפחה המושלמת, אך בסופו של דבר, הרצון שלה מוכתם בבוץ החיים עצמם. תוך כדי סצינה, בה האב מבקש בדיוק את זה, את הרצון שלו להיות אב מושלם, לבן מושלם – מוקרנת הסצינה הזו, והשילוב בין השתיים, הסצינה הטלוויזיונית לבין הסצינה הבימתית, הופך את הקטע בהצגה לעצום עוד יותר.

אבל, וזה אבל גדול, עלולה להיווצר בעיה מסוימת בשילוב הרפרור הזה – אם הצופים לא מכירים את הסצינה מהסדרה, אז הרפרנס הטלוויזיוני הזה הולך לאיבוד, וגורם לסצינה עצמה ליפול במקצת, אך עדיין להיוותר מעניינת. בנוסף, בחלק מהמקרים בהצגה יש ריבוי אלמנטים תיאטרליים, שמוצגים במקביל. דבר זה, יכול להיות מפעים ומרגש, אבל מאחר שאי אפשר להתייחס לכל האלמנטים באופן שווה, באופן ממוקד, בעת ובעונה אחת, חלק מהאלמנטים נותרים מאחור, ולא מקבלים את הפוקוס שמגיע להם. וכמו שהופיעו, כך נעלמו, עד להצגה הבאה. אבל, באותה נשימה, אפשר לתפוס את השילוב המאתגר הזה כדימוי להורות עצמה.  

השילוב הזה, כמו גם השילוב בין הטקסט החזק, הבימוי המדויק והעדין, המשחק המצוין והתפאורה הטובה, הופכים את ההצגה הזו לנהדרת, מרתקת וחודרת לנימי הלב. יותר מזה, היא מעוררת שאלות רבות, שממשיכות לנקר בראש הרבה אחרי שיוצאים מן אולם התיאטרון, אל יום שישי אחרי הצהריים, כשהאוויר נקי, והשמש מבצבצת מבעד לענן, עד לגשם הבא.

ילד

תיאטרון תמונע

עיבוד לספרו של עמרי חורש

עיבוד ובימוי: טלי הכט וניר פרנקל

משחק: תומר נהיר טפלוק, אמיר בנאי

תפאורה ותלבושות: נאוה שטר

מוסיקה מקורית ועיבודים: עידן-חיים דוד

תאורה: מתן פרמינגר

ע. בימוי ועריכת וידאו: נעם קובי

ייעוץ אמנותי: מרט פרחומבסקי

מועדים נוספים:

18/2/24                20:00

14/3/24               20:00

15/3/24               13:00

2/4/24                  20:00

16/4/24               20:00