מאת: גלעד עמנואל גורדון
לפני קרוב לארבעה חודשים, חטפנו כולנו סטירה מצלצלת ששלחה אותנו לסחרור של אימה, זעם, כאב ואובדן. מסחרור שכזה, כל אדם יוצא אחרת. כמדומני, אין לומר כי אנו עצמנו יצאנו מהסחרור, אבל אני חושב שכבר ניתן להבחין בסוגים שונים של סיבובים שחווינו. אנשים מסוימים יצאו לסיבוב של 360 מעלות ומצאו את עצמם באותו המקום בו התחילו. אחרים חטפו סטירות קלות יותר, או שהם פשוט איתנים יותר בדעתם, ועל כן זזו פחות. באופן אישי, אני חושב שהכאב הגדול ביתר ניבט מעניהם של אלו שנעצרו על סיבוב של 180 מעלות. אך בינינו ישנם גם חברים, משפחות ואוהבים שהזמן כמו קפא לו באותו היום הנורא, לבם שבוי, נלחם, נפצע או נהרג שם, מעבר לגדר. ולבם של כולנו, איתם.
כן, עד לפני ארבעה חודשים, כשהלב עוד דפק כרגיל, בדיוק חזרתי מעכו עם תוכניות לכתוב ולסכם את היומיים המשמעותיים שהיו, את ההצגות הנפלאות שראיתי, הטובות יותר או הפחות. ובכנות, רוב הביקורת כבר נכתבה, חלק עוד באותו היום וחלק בסוף השבוע שהתחיל למחרת. אך אבוי, איזה מין סוף שבוע זה היה…
אני עצמי נכנסתי לספירלה של מנגנוני הגנה מוכרים והרסניים. בריחה מהחרדה בעזרת קצת דיכאון, תאמינו לי, זו לא הייתה תקופה שיגעון. הנחמה היחידה הייתה אחייניתי הקטנה. בזמן שכל משפחתי רצה למילואים, לסדיר או להתמחות בבית החולים, רק אני ואמי היקרה נשארנו לטפל בילדונת מתוקה (כבר בת שנתיים בקרוב!). עשינו ממש קייטנה, רק כל כולה לילדה אחת קטנה. קשה לי להאמין שהייתי מצליח לשרוד את החוויה הזו אותו הדבר בלעדיה. בבית ניסינו לשמור על בועה מוגנת, שקטה ורחוקה מכל רעשי המלחמה. אך גם האנשים האטומים ביותר, לא יכלו למנוע מהמציאות לחדור. גם אמני הבריחה הטובים ביותר, יכלו להתחמק מגודל הזוועה, אבל גם למה שיצליחו? אני מאמין שזו משימה שאפילו הודיני היה נכשל בה.
וכך, ככל שהתבהרו ממדי הזוועה, וככל שהחדשות המשיכו להגיע מצדה השני של הגדר, הנשימה הלכה ונעתקה, ואיתה כולנו. וכשנגמר מרחב הנשימה, כשבית החזה מתפוצץ מכאב וייסורים, כאב ממעשים שעשו בני אדם, בני אדם כמוני וכמוכם, ממש כמונו, עם ידיים, עיניים ופה, בני אדם שבדיוק כמונו, אם יוכו, יזובו דם. ובכל זאת, הם חצו את הקו, ועשו מעשים שהנפש קטנה מלהכיל. אז אחרי זוועות כאלה, כיצד ניתן עוד להאמין בבני האדם? כיצד, ניתן להיות הומניסט כשמבינים שגם הזוועה הנוראה הזו מגיעה מידיהם של בני אדם, בני אדם של ממש, כמוני וכמוכם?
היצירה המופלאה עליה אכתוב כאן, עוסקת בדיוק בתחושות הקשות הללו, ומנסה לתת נקודת מבט חדשה-ישנה. בחיבור מפליא ומדויק, יגאל עזרתי, מנהלו האגדי של התיאטרון הערבי-עברי ביפו, לקח שתי יצירות העוסקות במלחמות ישראל-עזה ואפשר לנו, לרגע אחת, לחזור ולהרגיש את רוח האדם הנושבת גם מחוץ ללבנו. אמנם מתוך חוויות חיים אחרות, אך לתחושתי, מנקודות מבט דומות, נכתבו שני המחזות הנוגעים הללו, בידי שתי נשים מבריקות. ונאגדו כאן לכדי ערב אחד הדוק, מחניק, מרגש – ואולי אף קתרטי – אחד בניצוחם של חבורת יוצרים מהמעלה הראשונה.
היצירה הראשונה, "7 ילדות יהודיות" מאת קאריל צ'רצ'יל, נכתבה ב-2009 בעקבות מה שצ'רצ'יל ואחרים מכנים כ"מלחמת עזה השלישית", מה שבארץ מוכר יותר כמבצע "עופרת יצוקה" או כל שם מיליטנטי גנרי אחר, וכמובן ששמו מרמז על תוכנו. במחזה, הכתוב בצורה ישירה אך פיוטית – ויש לומר גם מאוד מתעתעת – מציגה צ'רצ'יל נקודת מבט של אם המנסה להבין כיצד להסביר ולתווך לילדיה את המציאות המתרחשת סביבם. ניתן להניח, לפי שם המחזה ולפי הכרות עם עמדותיה של צ'רצ'יל עצמה כי ההטיה הפוליטית פה חד ממדית למדי, ובהחלט, בזכות בחירתם המדויקת כל כך של מנהל התיאטרון יגאל עזרתי והבמאי דורי אנג'ל לתת לשתי השחקניות האדירות, סמירה סרייה ואסתי זקהיים, כל אחת והמוצא הפרסונלי איתו היא מגיעה, אפשרה לתמונה להתרחב ולנקודת המבט להיפתח יחד איתה. שתי השחקניות אפשרו לפתוח צוהר, ולהתבונן בכנות בשני צדי המטבע, וכך השיפוט האמיתי נשאר כולו לנו הצופים. למען גילוי נאות, עם אסתי המופלאה אני עובד בהצגה הוותיקה של אנסמבל אספמיה "מהפכניות", אך כל המחמאות שאוכל להציע כלפי הביצוע הנוגע של סמירה ושל אסתי לא יצליחו לתאר את עוצמת הרגש שחלפה בקהל.
בעיקר למקטע הראשון של הערב קצת קשה להתייחס כהצגה. אמנם היה ממד וויזואלי מובהק למופע שהתקיים, בצורת תמונות חדשותיות אמיתיות שהוקרנו על הקיר מאחורי המבצעות, על מנת להבהיר את הקונטקסט של הטקסט המופשט, הבחירה להציבן על כיסא שחור, בבגדים שחורים, זו לצד זו, ועוד יותר מכך הבחירה להקריא את הטקסט ישירות מהדף, הביאו איתן יותר תחושה של קריאה מבויימת מאשר של הצגה של ממש. אבל, אוי, איזו קריאה זו הייתה. השתיים עשו זאת בצורה ישירה, חיה ומדויקת. על אף שאסתי וסמירה הקריאו מדף, היו רגעים שנראה כאילו הטקסט עצמו מתבלבל ומאבד צורה בפיהן, אך לפי רוח הדברים, הורגש מאוד שבדיוק לשם הטקסט מכוון. וגם אם לא, וזו הוכחה לכוחן של שחקניות גדולות, הכל הרגיש מדויק, חי ומלא כוונה.
על צ'רצ'יל, כותבת המחזה, אינני בטוח שיש מה לכתוב. הלא הומניזם זה אהבת האדם באשר הוא אדם, ואישה ששונאת אותי מתוקף היותי יהודי, אינה יכולה להיות הומניסטית באמת. לא כי ניתן לערער על כוחה של צ'רצ'יל ככותבת, כאמור, יוצרת חיה ובועטת עם דעות נחרצות, אך עצם חברותה בארגון הBDS, סירובה לאפשר למחזותיה לעלות בארץ ("7 ילדות יהודיות" לצורך העניין, הוא היוצא מהכלל המעיד על הכלל), וכפי שסיפרה המחזאית המופלאה הנוספת, בה אעסוק בהמשך, מאיה ערד-יסעור, בשיחה שהתקיימה איתה לאחר המופע – צ'רצ'יל, מעמודי התווך של התיאטרון הרויאל קורט הלונדוני בפרט ושל התיאטרון הבריטי בכלל, חוסמת את האפשרות ליוצרים ישראלים להיכנס לעולם התיאטרון באי הבריטי. לצורך העניין, אפילו כאשר הרויאל קורט הביעו עניין באחד ממחזותיה של יסעור, לאחר זמן מה התקבל מהם הרושם כי צ'רצ'יל היא החוסמת באופן ישיר את כניסתה של יסעור לכדי יצירה פעילה בתיאטרון.
על כן, אעבור לדבר על ההצגה הרלוונטית ואקטואלית עד כאב, "איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים" מאת מאיה ערד-יסעור, בבימוי ספיר הלר. על הבמה, שולחן המוצב בזווית לקהל. לידו כיסא אחד ומאחוריו מסך טלוויזיה קטן ומיושן. לאט לאט נחשפות ההפרעות הוויזואליות. ראשית, הגיבורה, מיכל ויינברג הנפלאה, שוכבת מתחת לשולחן בזווית שנראית כמעט בלתי אפשרית. גם כשהטקסט כבר מצטרף לחוויה הוויזואלית, הוא נכנס יחד עם וידאו שנלקח ישירות משידורי הטבע החיים בנשיונל ג'אוגרפיק (כרישים וחיות טרף במאבק). גם הטקסט עצמו לא יוצא מפיה של השחקנית. על אף שניכר כי הקול הבוקע מהרמקולים הוא קולה של וויינברג עצמה (ועל כך בהמשך), עדיין חווית הניתוק בולטת לעין ולאוזן.
הטקסט מתחיל בשני פרולוגים, על אם בזמן הזעקות, אם שתוגדר על ידי חובבי המושג כ"אם טובה דיה", גם כאשר שכנתה זועקת לעזרה ומבקשת שיפתחו לה את הדלת, דמות האם לא תקום, לא תזוז מההגנה על ילדיה הקטנים. בשלב הבא, ורגע לפני שמתחיל המהלך עצמו. לאחר שהשחקנית מתיישבת ליד השולחן, כל הבסיס הנוח (שולחן וכיסא) נמשך לה מתחת לרגליים ומשאיר אותה להישאר על אדמה רעועה ושמוטה. כך, צעד אחר צעד, קולה של האם (שנשאר מוקלט עד סוף ההצגה) והשחקנית עצמה בתרגיל יציבה שמהצד נראה מאתגר במיוחד, עוברים את המסע שרבים מאיתנו, לפחות אלו שקיבלו על עצמם את התפיסה ההומניסטית, עוברים לאחר הטבח האיום שהתחיל ב7/10.
מכיבוי הטלוויזיה וערוצי התקשורת, דרך התעדכנות ולמידה באמת הקיימת, פעילות גופנית או הימנעות משיחה עם "הומניסטים אירופאים" שרק מדכאים, מעבירות אותנו שלוש היוצרות המבריקות (מחזאית, במאית ומבצעת/שחקנית) בתוך מסע במעמקי הנפש, דרך המערה האפלטונית ועיכול הזוועות ניצבים כולנו מול השאלה האם כלל ניתן להמשיך להאמין בטוב לבם של בני האדם כשכל אמונותינו עומדות למבחן מחדש. ומה הצעתה של ערד-יסעור? היא טמונה במשפט המפתח החוזר במחזה שוב ושוב, "זכרי שישנן אימהות גם בצד השני של הגדר".
כמו שניסח זאת במדויק, בשיחה שלאחר המופע, פרופסור יוסי יזרעאלי, שאמר "אלו לא מחזות פוליטיים אלא מחזות פיוטיים. התכנסנו לחוות אנושיות, לחמול על המין האנושי. זו לא טענה פוליטית אלא קריאה לתקומה. ואכן, כשהפיוט הוא פיוט, המשחק הוא משחק. הלא התיאטרון הוא פיוט בשר ודם". ובהחלט, מדובר על חווייה תיאטרלית עוצמתית, מטלטלת שמציעה לרגע נקודת מבט וזיכוך כמעט קתרטי לכל מי שמבקש להישאר. גם זו, עצמה מילת מפתח לעניין, הומניסט במהלך התקופה המאתגרת שכולנו חווים.
אז למה אני שם דגש על המילה להישאר? דליה שימקו, עוד יוצרת נהדרת שאיתה אני עובד בימים אלה (בהצגה "מהפכניות" שכבר הוזכרה אך גם ב"פנקס הקטן" היקרה היורדת בקרוב) ואותה פגשתי שלא במתכוון בהצגה הזו, שאלה במהלך השיח של אחרי ההצגה שאלה חשובה בהחלט. אנסחה במילותי שלי: האם זו הצגה שאפשר להוציא מחוץ לגבולות בועת התיאטרון התל אביבית? האם זו הצגה שיכולה להדהד אל מעבר לאנשים שממילא מהדהדים את מסריה? ועל כן נכון לומר, ואף אמרה זו המחזאית באופן כה מדויק, המחזה מיועד למי שמחפשים להישאר הומניסטים. מי שלא רצה גם בעבר, כנראה שלא ימצא לזה גם טעם בהווה.
בכנות, החבר שהגיע לראות איתי את ההצגה – אחד מאלו שעברו את ההיפוך של 180 המעלות (ואולי אני מגזים וזה אפילו לא 30 מעלות, ונשארה בו אהבת אדם רבה ואמונה בטוב האנושי, וצר לי לומר, בניגוד אלי) – התעצבן מעט מכל הסיטואציה. ההצגה תפסה גם אותו בנקודות כואבות, אך מהשיחה עלה מעט ניחוח מתנשא, או כמו שהוא אמר "נראה שהם תופסים את עצמם כסוג של מגדל שן, אבל בסופו של דבר, רוב התושבים כאן, בין הים לנהר, הם אוהבי אדם, אנשים רבים מאוד רוצים שלום. הבעיה היא שהאמונה בכך שהוא יכול להגיע, הלכה ונעלמה" (יסלח לי רועי היקר שציטטתי אותו באופן חופשי מאוד).
נקודה נוספת שעלתה בשיחה עם ערד-יסעור היא כי ההצגה בוימה במקביל על ידי הלר גם בארץ, בעברית, אך גם בגרמניה, בגרמנית. אותה ההצגה, אותו הטקסט, שחקניות שונות ושפה אחרת, וההצגה רצה כיום במקביל, בשתי הארצות. מה שמתאפשר בזכות בחירתה המבריקה של הלר לייצר אפקט פרפורמטיבי המטשטש את הגבול הדק בין שחקנית לפרסונה והולך, כמו שאמר יזרעאלי, למחוזות הפיוט, כניגוד לאפשרות ללכת לכיוון העלילתי והקונקרטי.
אך כך, צעד אחר צעד, כשהמבט לקרקע השמוטה ותחושות התלישות, הכאב והכעס הרודפות – תחושות המתבטאות גם באופן כה עוצמתי, בעמידתה האיתנה של וויינברג, אשר גילמה גם את דמות האם במצוקה אך גם תרמה את קולה בהגשת טקסט נוגעת לאין-שיעור, אל מול תרגיל הישיבה המאתגר אותו היא מחזיקה במשך כ20 דק' לאורך כל ההצגה – האם עוד ניתן להאמין בטוב לבם של בני אדם בימים כאלה? האם בכלל יש בכך עוד טעם? על אף העובדה כי היצירות הללו ניסו להציע תשובות, עצם העובדה כי אני עצמי, עוד נשארתי עם השאלות כבדות המשקל הללו, כבר שבוע לאחר תום הצפייה, מצביעה בדיוק על העוצמה של היצירות ויוצריהן.
לסיכום, אם גם אתם בתקופה הזו מחפשים אפשרות להתבונן אל מעבר לכאב והפחד הנוכחים בכל, אני ממליץ מאוד ללכת לערב המופלא הזה. בין אם בתיאטרון יפו או בהצגות החוץ – נשמו עמוק ולכו לראות. זה יצירה ראויה, נכונה והכרחית בתקופה זו. ולא בשם צד פוליטי זה או אחר, אלא רק הזמנה לשבת יחד לצד השבר הארור, כמו שכתבה המשוררת סמדר וינשטוק: "אם תפגוש אדם שבור/שב אתו/על סף השבר הארור/אל תנסה לתקן/אל תרצה שום דבר/ביראה ובאהבת הזולת/שב אתו/שלא יהיה שם לבד"
אסיים בברכה לימים, וקריאה, אנא רק תנו שיחזרו שוב לביתם, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים
תיאטרון יפו
"שבע ילדות יהודיות"
מאת: קאריל צ'רצ'יל
תרגום: שמעון לוי
עיבוד ובימוי: דורי אנגל
משחק: סמירה סרייה ואסתי זקהיים
"איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים"
מאת: מאיה ערד-יסעור
בימוי: ספיר הלר
משחק: מיכל ויינברג
מועדים נוספים:
19/2/24 18:00 | 20:30
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 