"העולם של אתמול": פחד, שיגעון ומלחמה

מאת: מוריה להמן

מעשה בלילי וגנר, אישה צעירה ממעמד גבוה בוינה הבורגנית של תחילת המאה העשרים. לילי היא אישה מודרנית, המעדיפה ללבוש מכנסיים על פני שמלות, אך נשואה לאדם המצטייר כשמרן ממנה. ללילי יש סוד – המאהב שלה, אדוארד. בכל פעם שהיא נפגשת איתו, היא מסיימת את המפגש בפחד שסודה האסור יתגלה. ואכן, יום אחד לילי נתקלת באופן לא צפוי בבת הזוג החוקית של המאהב שלה. האישה הזו סוחטת את לילי, מאיימת עליה, והפחד להתגלות ולהתפרסם כנואפת, בחברה הבורגנית-שמרנית, מהלך על לילי אימים באופן שאט אט מדרדר אותה לשיגעון, ולבסוף – לבחירה בפיתרון הקיצוני מכל. זוהי פחות או יותר עלילת הנובלה "פחד" של הסופר היהודי-אוסטרי סטפן צוויג.

בהצגה של תיאטרון מיקרו, "העולם של אתמול", עובדה הנובלה ליצירה בימתית המתמקדת בעולמה של לילי, זה שנחלק בין החיים הגלויים והנסתרים שלה. שטח הבמה מחולק באופן אלכסוני לחלק קדמי וחלק אחורי, שמופרדים זה מזה באמצעות בד לבן שנדמה כאטום. באופן זה, עם כניסת הקהל, הבמה נראית קטנה למדי, כי אנו רואים רק את חלקה הקדמי המצומצם. בחלק הקדמי של הבמה לילי נפגשת עם המאהב שלה, וכן עם האישה הסחטנית. במה קדמית זו היא "קופסה שחורה" ריקה מתפאורה ויכולה להיראות גם כרחוב או כבית, ואולי משקפת את המקום בו לילי חופשיה מכל סממן המאפיין את עולמה הבורגני.

עם חילופי התאורה, הבד החוסם הופך לשקוף, ומאחוריו מתגלה ביתה/סלונה של לילי, בית בורגני עם ריהוט קלאסי, ושם מתנהלים חילופי הדברים בינה לבין בעלה. בחלק שמאחורי המחיצה החצי-שקופה לילי חיה את החיים שבהם היא נדרשת להסתיר, להסתתר ולשקר, ואכן בשל הפרגוד אנו רואים אותה כמו מאחורי מסך, באופן מטושטש. ואילו בחלק הקדמי לילי חיה את החיים החשופים אך האסורים. עיצוב הבמה הופך את המטאפורה של האסור מול המותר, הגלוי מול הנסתר, לנוכחות פיזית ממשית. 

התאורה הנה אלמנט מאוד מרכזי בהצגה. גם הרגעים שבהם ניצתת אש על הבמה (סיגריה, נר) הם רגעים חזקים המודגשים על ידי התאורה. הצבעים המרכזיים על הבמה הם שחור ולבן, ורק האישה האחרת על הבמה (החברה הנבגדת שמאיימת על לילי) לובשת צבעים נוספים, החל בחום דהוי ועד לשמלה אדומה וצעקנית, מה שמראה את ההתקדמות הכלכלית והאישית שלה בניגוד לדעיכה של לילי. עוד אלמנט מרכזי ביצירה הנו תיאטרון הצלליות, אותו לילי מפעילה כאשר היא יושבת בסלון ביתה לבדה. כל אחת מדמויות הסיפור זוכה לייצוג בצורה של בובה גזורה מנייר שמופיעה כצללית על מסך לבן בעזרת אור שלילי מפעילה.

ייצוג הסיפור על הבמה הוא מאוד אפקטיבי, בעיקר בזכות המשחק של אלמוג גוריאל, המגלמת את לילי, שמדגימה את התמוטטותה ההדרגתית של הגיבורה והפיכתה מאישה חזקה ובטוחה בעצמה לאדם מעורער. במקביל לסיפורה של לילי מהנובלה "פחד", ההצגה מעבדת גם את הרומן "העולם של אתמול" של סטפן צוויג (וגם נקראת בשם זה). את הרומן "העולם של אתמול", כתב צוויג בעיצומה של מלחמת העולם השניה בעודו גולה מאירופה, ותיאר בו את אירופה הקלאסית של לפני מלחמת העולם הראשונה, היבשת התרבותית והיפה שאליה הוא מתגעגע, וכבר איננה. "העולם של אתמול" נוכח על הבמה באמצעות דמות של מספר, המוצג בתור הסופר סטפן צוויג עצמו. המספר ניצב רוב הזמן בחלק הקדמי של הבמה, מלווה את ההתרחשויות מבחוץ. לפעמים הוא צופה, לפעמים צועד פנימה, משמיע משפטים קודרים על החברה הווינאית בכלל ועל המלחמה הקרבה.

הבעיה הדרמטורגית העיקרית בהצגה היא ששני הסיפורים לא באמת מתחברים. לא הצלחתי לקבל ערך או משמעות נוספת משילוב שני הטקסטים של צוויג, או מנוכחותו של המספר בעלילה. דמותו של המספר נותרת חיצונית לסיפור של לילי ובן הזוג שלה, לכל אורך הדרך. רק בסצינה האחרונה נפגשות הדמויות באופן ממשי. דמות נוספת מסוג זה היא דמות המאהב של לילי. מלבד תפקידו העלילתי, הוא גם מתופף במערכת תופים היוצר מוסיקה חיה על הבמה. נראה כי המוסיקה או מילות השירים שלו אמורים לשמש כרובד נוסף של מספר חיצוני, אך משמעותו של רובד זה נותרה לא ברורה.

יצאתי מההצגה עם התרשמות מהאסתטיקה המפעימה של הבמה, כמו גם מהמשחק המצוין של אלמוג גוריאל וחבריה לקאסט, אך עם בלבול באשר לאמירה הכללית של ההצגה. תגובות דומות של תמיהה שמעתי מהקהל שסביבי. נראה כי דווקא התמקדות בסיפור פרטי אחד היתה עשויה להיות לטובת ההצגה ולהעניק לקהל לצאת בתחושה של חוויה משמעותית יותר.

העולם של אתמול

תיאטרון מיקרו

עיבוד ובימוי: אירנה גורליק

תרגום: יפים ריננברג

בהשתתפות: אלמוג גוריאל, אורן חבוט, רן כהן, לילך כנען ויוסף אלבלק

מועדים נוספים:

7/2/24              20:00

8/2/24              20:00