תיאטרון בזמן מלחמה

מאת: איתמר מועלם

כמעט חודשיים לאחר הטבח הנורא של ה-7.10, ששינה את ישראל והתחיל את מלחמת "חרבות ברזל". למרות שכל יום מביא עמו חדשות נוספות, ודמעות נוספות, למען חוסן נפשי ושמירה על הרוח, נדמה שאין ברירה אלא לחזור לסוג של שגרה, בצל המלחמה. חלק מהשגרה הזו, במיוחד בסביבה שלנו ב"מרתה יודעת", משמעותה תיאטראות שחוזרים לפעילות.

זוהי תקופה לא פשוטה, כשכל כך הרבה אנשים נמצאים בעיצומה של טרגדיה אישית נוראה, לצאת לראות סרט או הצגה, או אפילו סתם לבית קפה, זה משהו שנדמה לא קשור, אפילו נדמה שצריך להצניע. אבל ההיפך הוא הנכון – העובדה היא שבשבועיים שעברו מאז שהתיאטראות החלו להיפתח, הם מלאים עד אפס מקום. אנשים צמאים לתרבות, צמאים לנורמליות – וצמאים לנחמה. וזה מה שתיאטרון מביא.

רבות דובר על הניתוק של ההצגות מהמציאות. אני חושב שתיאטרון לעולם לא יכול להיות באמת מנותק – כי כשאתה יושב באולם עם מאות אנשים נוספים, אין אחד שלא עוברת לו המחשבה על המלחמה שמתחוללת מחוץ לאולם, והידיעה שהשחקנים שמולך מודעים לכך, גם אם הם מספרים לך סיפור על משפחת מלוכה דנית או על דיינר שוקק מלצריות באמריקה, עוזרת להכול להרגיש משמעותי יותר.

אבל תגובת התיאטרון למלחמה היא יותר רצינית מרק מודעות קולקטיבית בזמן הצגות ישנות. תיאטראות כמו "הקאמרי", "הבימה" ו-"גשר" כבר הודיעו על הפקות חדשות שיועלו כתגובה ישירה למלחמה. "ימים טובים פי אלף" של הקאמרי ו"שלום מלחמה" של גשר יהיו מעין מופעי שירים ומערכונים שמטרתם להביא נחמה ונחת אל הקהל. יש במופעים אלה מין משהו שמחזיר עטרה ליושנה. משהו מאוד פשוט, מאוד מחמם. מזכיר בהווייתו מופעים של הגשש החיוור משנות ה-60 וה-70.

במקביל, "סיפורי מקלט" של הבימה ו"אהבה ומלחמה" של הקאמרי יהיו הצגות יותר מסורתיות. כאלה שמורכבות ממספר סיפורים קצרים שמאוגדים לאחד. "סיפורי מקלט" תורכב מעשרה סיפורים קצרים שמתרחשים במקלטים ברחבי הארץ – כל סיפור נכתב על ידי מחזאי/ת אחר/ת. "אהבה ומלחמה" תורכב גם היא משלושה סיפורים קצרים, אך כולם ייכתבו על ידי דנה מודן, זו שכתבה גם את "אהבה ומגפה" לקאמרי, שההפקה החדשה הזו מרגישה כמו מעין המשך לה.

מעבר להפקות אלו, ההתגייסות הכוללת של התיאטראות, שכללה פרסום צילומים של הצגות אהובות לצפייה ישירה, ראיונות עם שחקני התיאטרון, הקראות של ספרי ילדים והצגות ילדים שטיילו בכל רחבי הארץ והוצגו בפני המפונים, מוכיחה שהתיאטרון הוא אחד מאבני הפינה של החברה בארץ, ושהוא יעשה כל שביכולתו כדי לתרום, לקרב לבבות, ופשוט לתת קצת נחמה. אני בטוח שעוד נראה יצירות רבות שיהוו תגובה למלחמה זו, למחדלים שבה, לטרגדיות שבה, לסיפורי הגבורה שבה, אבל בינתיים התיאטרון כאן כדי לעשות קצת טוב. זה גם מותר.