מאת: גלעד עמנואל גורדון
יום ראשון בפסטיבל עכו, הצגה ראשונה להיום. ההתרגשות בשיאה. מעבר לזה שזו כניסה לעולם אחר, עם אווירה שונה, מרגש לראות כל כך הרבה יוצרי ואוהבי תיאטרון נאספים יחד לחגוג את הטירוף הזה של עכו בסוכות. מזג האוויר מעונן ואפלולי, אבל כל הלבבות מאירים.
עוד רבות נכתב וייכתב על הפסטיבל הנוכחי. סיפורים היסטוריים ומודרניים, סיפורים אנושיים ואישיים, הומור וצחוק לצד טרגדיות שוברות לב, על כל זאת ועוד יש לנו, המתעדים, הזכות לכתוב. ואכן, גם עבדכם הנאמן כאן לספר על מספר הצגות.
המופע הראשון להיום הוא "בית לשלושה". קריאה קלה בטקסט התוכנייה מגלה כי לא מדובר ביצירה שגרתית כלל. גם להגדירה כהצגה יהיה קשה עד מאוד ולכן אשתמש בהגדרת היוצרים ואומר כי מדובר במוזיאון תיאטרלי של ממש. בכניסה למוזיאון עוקשי, מוזיאון האמנות של עכו, נאסף הקהל לאטו ומוכנס בשלשות (אלי ואל שני חבריי היקרים צירפו גברת נוספת אשר הגיעה ללא קבוצה, מה שבמפתיע לא גרע מהחוויה הכוללת, אבל על כך בהמשך) ועל כן שם המופע. חלל המוזיאון כמו נדחק הצידה על מנת לייצר מסלול המורכב מרצף מכונות ומייצבים בהם הקהל משתתף ויחד, הקהל והמכשירים, מייצרים יחד את סיפורה של מדאם לוין – נערה יתומה – המתגלגלת בין מקומות ואירועים שונים שנלקחו ישר מספרי ההיסטוריה, מגלה את עצמה, אישיותה, נשיותה ומיניותה.
נתחיל מהדברים הטובים. ראשית, בתור חובב מוזיאונים מושבע (ואף מדריך לשעבר במספר אתרי מורשת בארץ) המחשבה על מוזיאון תיאטרלי מיד הדליקה אותי. ברגע שהבנתי שמדובר ביצירה אימרסיבית ובשיתוף פעולה של הקהל, ובמקרה זה אף יש לומר המתנהלת רק בעזרתו – רעיונית היוצרים כבר קנו אותי.
מעבר לכך, שימוש היוצרים במכשירים מכאניים היה מרשים עד מאוד, כל מיצב בפני עצמו וגם מכלול המוצגים, במיוחד מכיוון שמדובר על מיצבים המחייבים את הקהל להשתתף כחלק סמי-פעיל במתרחש, מצליחים להעביר את סיפורה של המדאם ואת האווירה הנכונה לכל חלק וחלק (בין אם מדובר על שוחה במלחמת העולם הראשונה ובין אם מדובר על אי טרופי במקום לא ידוע, התחושות עצמן עברו חזק) וכך נבנה עולם מסקרן.
ועל אף כל זאת, הסיפור סירב להתרומם. למה אני מתכוון? ראשית, עוד לפני הכניסה קיבלנו כולנו דף עם הנחיות ומפה. אמנם, הדף היה קטן, בערך חצי מדף סטנדרטי – אך על אף הריווח הגדול, עומס ההנחיות היה מעט מעיק. אפילו עם הסברים של הסדרניות התקשנו מאוד לעקוב. אז נכון, ישנה הנגשה מרובה – ליד כל מקום היה שלט בו נכתב הסבר ליד ציור הדוגמא, ומעבר לכך, כל חבר בשלישיה התאורטית מקבל תפקיד יחסית ברור בכל "סצנה", אבל רק כאשר מפעיל שהסתובב באזור הסביר לנו הלכה למעשה מה מצופה מאיתנו לעשות, התבהרה הפעולה. היו חלקים ברורים ופשוטים יותר, אך כמכלול כולנו יצאנו מעט מתוסכלים מהחוויה.
בנוסף על כך, הסיפור עבר בבירור אך לא הבנתי מה הטעם לספרו. אחרי דרש מאומץ עלתה בי המחשבה שאולי מדובר בסיפור פוליטי בעיקרו – ממלחמת עולם, דרך חקר מיני וגופני בכנסיות, ספינת פאר, אחוזה, רכבת, כלא ועד ההגעה לאי מבודד המאפשר את ההזדמנות להרגעה וציור ציורי זימה – אך עדיין, האמירה נשארת על קו החוף הרדוד ומסרבת לקפוץ למים העמוקים באמת.
עוד נקודה שהתקשיתי להבין היתה העיסוק המיני האובססיבי. נכון, כבר בתוכנייה נגלה בפנינו כי מדובר במוזיאון סקס, אבל מלבד העובדה כי מין זה מוכר, לא הצלחתי להבין את ההצדקה לעיסוק הזה, לא הרגשתי שנחבא פה דימוי, ועל אף היופי שבעיסוק הפוליטי במיניות בריאה וחשופה, הדבר לא התגבש לכדי אמירה או מחשבה חדשה ומעניינת.
נוסף לכל זה, על אף המכניקה המרשימה מאוד של הרובוטים הסמי-אוטומטיים, הכבלים החשופים בכל מקום, העובדה שראיתי את הרמקולים של JBL מהם נשמע הסאונד בכל תחנה, והעבודה שבתחנות רבות הסאונד היה גרגירי ומקוטע, בצורה שהרגישה שלא היתה זו בחירה מתוכננת, אודה שיצאתי מעט מאוכזב, בעיקר בגלל ההבטחה הגדולה לה מאוד ציפיתי.
בשיחה עם יוצרות אחרות מתחום האמנות החזותית שפגשתי מאוחר יותר, הן טענו כי מבחינתן כל האמצעים החזותיים והאלקטרוניים היו חשופים באופן מכוון כשפה אמנותית. עלי האפקט לא עבד, אך משמח לשמוע שלא כולם חושבים כמוני.
אמנם, מההפקה הזו יצאתי מאוכזב מעט אבל לא רק שאני שמח ונרגש מכיוון החקירה והפעולה המגיע מיצירות תיאטרליות שכאלה, גם חשוב לי להוריד את הכובע בפני היוצרים הנהדרים על הצהרת כוונות פעילה, מפעילה ומרתקת. ללא ספק אגש בהזדמנות הקרובה ל"גלריית-תיאטרון החנות", ואראה עוד יצירות של החבר'ה האלה, כי כיוון המחשבה והיצירה שלהם מבריק לגמרי.
לאחר הסתננות להצגה נוספת, שלא במסגרת תפקידי ("ירייה בוואדי", לטעמי הצגה מצויינת, מסקרן לקרוא מה כתבה עליה עמיתתי המכובדה מוריה), וארוחת צהריים עכואית נהדרת, התגלגלתי יחד עם חבריי עד קצה מתחם הפסטיבל ומעבר לו. מאולמות האבירים יוצאים לרחוב וייצמן וממשיכים צפונה עד קצת המתחם המגודר, יוצאים וממשיכים ללכת עד שמגיעים למתחם "יד לבנים" בעכו, שם הוצגה "מתפרק לי בתוכו"
ההליכה הארוכה מיד הציפה בי את שאלה, למה לבודד ככה את ההצגה? בשיחה מאוחרת יותר עם השחקניות התבהר לי כי הבחירה היא פרקטית בעיקרה, על מנת להקים מקלחת מתפקדת באמצע הבמה, נדרשות תשתיות רלוונטיות ואותן קצת קשה למצוא בחללים העתיקים. בדיעבד אני יודע להגיד כי ההפרדה מתחום הפסטיבל המרכזי מסתדרת גם מבחינה תמטית. בעוד שרוב ההצגות שראיתי במתחם אולמות האבירים היו בעלות אוריינטציה פוליטית ועם טענות רוחביות, היצירה "מתפרק לי בתוכו" עוסקת בטראומה אישית ואינטימית.
כאן, כדאי שאעצור לרגע לשם גילוי נאות. את הילה תומר, שלוש השחקניות בהצגה, ויוצרות ויוצרים טובים אחרים שלקחו חלק ביצירה הזו, בוגרי סמינר הקיבוצים, אני מכיר, אוהב ומעריך. אני עצמי למדתי במוסד המפואר הזה. אחרי שהנחתי את זה בצד, אנסה לפתוח את פנקס המבקר לפניכם.
נמשיך. לצד, ובתוך, מקלחת משותפת גדולה מתרחשת לה מסיבת טראנס. במהלך המסיבה נחשף בפנינו הצופים סיפורה של הילה תומר, אז נערה צעירה בת 15, אשר לאחר כי הבחינה בסימנים של פוסט-טראומה (בגיל מבוגר יותר), יצאה במסע היזכרות למעמקי אותה המסיבה בה נאנסה. כאמור, בגיל 15.
מעבר לכך, על אף שכלול השפה הבימתית שאני מאמין שנובע בזכות לימודיה המתקדמים של הילה בלונדון הרחוקה, כל חברי מהסמינר שיצאו איתי מההצגה, כמו גם אני, הרגישו בבירור כי השפה התיאטרלית מאוד "סמינרית". מה הכוונה? יצירה עם בסיס אישי עמוק אך שבצורה פרגמנטלית מובילה תמיד אל תוך הדימוי שגם מחזיר אותנו חזרה אל עבר הסיפור, שמוביל לדימוי, שמוביל לבמה, חוזר לסיפור וחוזר חלילה. על כן לא הפתיע אותי כלל לגלות כי תחילתה של העבודה האמנותית הייתה בכלל בתרגיל סגנונות סביב הסגנון הפוסט-מודרני בסמינר לפני כחמש שנים. התרגיל פותח רבות מאז אך שורשיו ברורים. על אף מקורותיו המרתקים, וחשיבותו, היו בו מספר בעיות.
מעל הכל, הבעיה המרכזית הייתה בהושבת הקהל. הילה והקאסט הנהדר השתמשו באופן מאוד חכם ברוב האפשרויות שלחלל יש להציע, גם לרוחבו וגם לגובהו, אך חלקים לא מעטים מההצגה היו דווקא במיזנסצנות רצפה. בגלל שההושבה לא נעשתה באופן מדורג, כולנו ישבנו דחוסים עם הגבהה מועטה בלבד, מה שלא רק גרם לכולנו לנוע מצד לצד בתקווה לראות ולו חלקיק קטן מהנעשה על הבמה, אלא אף עורר תסכול רב. בסופו של דבר, מלבד יד מקרית ברגעים מסוימים, כל עוד השחקניות לא עמדו, לא ראיתי כלום. בשיחה קצרה שניהלתי עם השחקניות בסוף ההצגה התברר לי כי זה היה אילוץ חלל שהתגלה להן רק ברגע האחרון ולכן הן כבר קיוו להפוך את הדפקט לאפקט. בכנות, לא עבד.
בעיה נוספת היא כי אף על פי שהיצירה הייתה אישית באופן יוצא דופן, הפן הוויזואלי והדימויים שנבעו ממנו, לא חידשו יותר מדי בנוגע לנושא ההצגה – דימוי המים וזרימתם או חוסר הזרימה והמים, מתקשר בקלות רבה מדי לנושא, כך גם הטוורקינג שנועד להפגין מיניות מוחצנת, שלא התעלה לגבהים חדשים. אפילו הבחירה של ראיונות עם משה קצב ואייל גולן אמנם יצרו קישוריות שונה, אבל כאמור, לא מחדשת.
עם זאת, שלוש השחקניות הונחו בצורה מופתית, כל משפט היה בעל פעולה ברורה וחדה ושלושתן פעלו בצורה עשירה, מגוון ומדויקת לכל רגע ורגע. יותר מזה, הילה ניצלה את יכולותיהן של השחקניות באופן נהדר, רגעי הסמי-סטנדאפ של יובל, הכנות של שחר והדיאלוג הכפול שגילמה בו דנה שתי דמויות במקביל (גם את דמות הצעירה הפגועה וגם את דמות אביה הסמכותי והמבטל) עברו באופן מהודק ומדויק. תוסיפו לזה את העובדה שברגעי ההיזכרות, ממש יכולתי לראות בפניהן של דנה ושחר את מאמץ השחזור המנטלי שקרע את לבי לגזרים.
יתר על כן, דימוי המים שאולי יכול להיות מעט נדוש לפעמים, נכח מן הרגע הראשון בדמות המקלחון הגדול, המשותף והיבש. פה ראוי לציין גם את עוצמתו של העיצוב הנהדר, על אף האמצעים הדלים, המקלחת נראתה יפיפייה. אך לשמחתי הרבה, הילה עשתה בשכל רב ודאגה כי דימוי המים יופיע שוב ושוב בצורות רבות – לדוגמה, בדיאלוג בו דנה גילמה את שני צדדיו, שחר ויובל דחפו לה ליד ולפה כוסות מים וכל חילוף כוסות, לא רק שיצר התגברות בתוך עצמו, הוא גם הצדיק באופן מקסים את חילופי הדמויות.
בחירה שהייתה דווקא לא קונבנציונלית ועבדה בצורה אפקטיבית מאוד הייתה באמת השימוש במקלחת. בכניסתן הראשונה של השחקניות אל המקלחת, בניגוד למצופה, המקלחת כלל לא עבדה או הוציאה מים. בשלב הראשון זה הרגיש כמעט כמו טעות לא מכוונת, תקלה טכנית, אך בעזרת תגובתן המתוסכלת והמתוזמרת של השחקניות ניכר כי נעשתה כאן בחירה מודעת. כל זה הצטבר לכדי כך שברגע האמת, כאשר המקלחת מתחילה לפעול והשחקניות נכנסות להתקלח, נוצר רגע של הרמוניה, רגיעה והקלה מובנות עד מאוד.
מלבד המקלחת המרשימה, שלוש השחקניות לבשו קומבינזונים לבנים/תכולים מבד שקוף ומתחתיהם, לבשו בגדים תחתונים אפורים, מה שלא רק נראה יפה, אלא גם יצר דימוי בפני עצמו סביב המחשבות על מיניות, חשיפה ופגיעות.
ישנו גם המשחק עם החלל ובניית המיזנסצנות. אמנם, כפי שכתבתי קודם לכן, מיזנסצנות הרצפה הלכו לי לאיבוד לחלוטין, אך השימוש המרחבי בחלל ואפילו השימוש בגובה – בשני רגעים שונים, טיפסה אחת השחקניות על כתפיה של דנה ונוצר לו מין מגדל עוצמתי ומעניין – היו מנוצלים באופן חכם.
נוסף על כך, גלעד חן, מעצב הסאונד, עשה עבודה מופלאה. מרגע מסיבת הטראנס הראשוני, דרך הפדים המלווים ועד ההקלטות החדשותיות ושיחת הטלפון בין הקורבן לתוקף – כל מכלול הסאונד שיחק כדמות פעילה של ממש בתוך ההתרחשות הגדולה.
ואיך לא אסיים את התיאור עם האלמנט העוצמתי ביותר בהצגה. ממש מחלקיה הראשונים, ועד סיומה, הילה בחרה לשתול, באופן גלוי, שיחה מוקלטת שנעשתה בינה לבין הבחור שאנס אותה. השיחה ערוגה באופן נכון ומפורק לאורך כל ההצגה, מתחילת השיחה המגומגמת בה שומעים את הפתעתו הגדולה של הדובר עוד לפני שבכלל הבין על מה מדובר, ויחד עם זאת, ניכר גם הלחץ הכה מובן של הילה מעצם העימות. בחירה זו, מלבד היותה עוצמתית ואוחזת עמוק בקישקע, נותנת את סטירת המציאות הנדרשת על מנת לא לאפשר לנו לברוח על מחוזות המופשט. בקיצור, ההצגה הזו נתנה לי בעיטה חזקה (וסלחו לי על הביטוי) לביצים ואגרוף כואב לבטן. היא עוררה בי תחושות וזיכרונות משני צידי המטבע.
כך, חסר אוויר, חזרתי לי למתחם המרכזי של הפסטיבל, סביב הכל רחש וגעש. בכל פינה במה, ועל כל במה מופע חוצות. ליצנים, בובות אנושיות ומוזיקאים מוכשרים. בקיצור טירוף חושים. תוסיפו לזה את העובדה שכל קהילתנו הקטנה והמחבקת של יוצרי וחובבי התיאטרון נמצאים כאן סביב, פגשתי אנשים אהובים בלי סוף, קיבלתי המלצות וגם דיס-המלצות וכולנו פטפטנו על אהובתנו הגדולה – אמנות התיאטרון.
את היום סיימתי בהצגה שעל אף העובדה כי באופן תאורטי הוזמנתי אליה, ברמה הפרקטית היה סביבה הייפ כל כך גדול שהוביל לכך שעוד לפני יומו הראשון של הפסטיבל כל המופעים היו סולד-אאוט לגמרי. במזל רב, ושוב נדרש כאן גילוי נאות, עוזרת הבמאית היקרה והאהובה אלונה טורנר, ניסתה (ואף הצליחה) להגניב אותי פנימה ולמצוא לי מקום, וכך יצא לי לצפות גם ב"דרכון מנגאלי"
"דרכון מנגאלי", בבימויה של ליאור זכאי ובכתיבתו וכיכובו של עלא דקה, לפחות בהצגה שאני ראיתי (האחרונה לאותו היום) הייתה דווקא מאכזבת למדי. שוב מפציע פה הגילוי הנאות – גם אלונה טורנר (ע.בימוי) וגם עדי גרוף (מעצבת תנועה) הן חברות טובות ובנות כיתתי בסמינר. תוסיפו על זה את הקאסט המדופלם והמרשים, את העובדה שעוד לפני שההצגה עלתה, כבר פורסם ראיון עם מר דקה בעיתון "הארץ", ותוסיפו את העובדה שההצגה סולד-אאוט כבר ימים רבים ואת שיבוץ ההצגה ב"אולם היפה" במתחם הפסטיבל ותקבלו הייפ לא סביר בכלל ומתכון להצלחה מסחררת.
על אף הטקסט הקומי-פיוטי, בו כל דימוי פוליטי הופך לפעולה בימתית בוטה ומשפיע עמוקות באופן מרשים על כל אחד מהפנים של המופע הבימתי, ועל אף העובדה כי רוב השחקנים עשו עבודה מרשימה ומצויינת, ולמרות שהג'סטות והעבודה הפיזית של השחקנים היו מדויקות ומצחיקות, משהו סירב להתגבש לכדי חוויה אחידה.
את הסיפור הבנתי בקלות, צעיר (כנראה ערבי, נרמז דרך זהות הכותב והליהוק אך לא נאמר מפורשות בשום שלב) מקבל את הזדמנות חייו, לעזוב הכל, לקבל אזרחות למדינת האי מנגל (רפרס לאי סנגל מהמחזה "הרוכבים על הים"? מי יודע). אבל בשביל לזכות בכל הטוב הזה, משימתו פשוטה, הוא פשוט צריך לבעוט לאימו בתחת, לתעד ולהפיץ. כאמור, הדימוי הופך לפעולה.
עלא דקה, שחקן תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה מצליח מאוד, בעצם ליהוקו וסיפורו האישי גרם לכך שאת המשל הבנתי מהר מאוד. על מנת להצליח, בטח כשחקן ערבי במדינתו הלאומנית, אבל אפילו כיהודי\ערבי-ישראלי בחו"ל, ההצלחה עוברת קודם כל בבעיטת העבר לכל הרוחות. נכון, אפיון היחסים עבד נהדר, גם בין עלא לבין אמו, גם בינו לבין הפקידים ששולחים אותו למשימה, גם בינם לבין עצמם ואפילו מערכת היחסים הפיקטיבית שנבנית בינו לבין הפקידה, על אף היותם מבוצעים לעילא, הדבר לא התגבש לכדי יציאה נוגעת, ואפילו לא לכדי יצירה בועטת במיוחד.
לצד אלו, היו כמה דברים שהפריעו לי בהצגה הזו. ראשית, הבחירה לתת לחנה אזולאי-הספרי (שחקנית מצויינת עם קילומטראז' אמנותי מדהים) המשחקת את אימו של וואטן להתחיל את ההצגה עם מבטא ערבי קל שגם הוא מתפייד ככל שממשיכה ההצגה. נכון, המבטא לא חסם לה את הפעולה, אך הוא היה מיותר ומנתק. שנית, השימוש ועיצוב החלל. רוב האובייקטים בחלל לא עברו תהליך מספק ונשארו בגדר ראליזם סימלי בלבד. מלבד השטיח שבשלב הסיום הפך לספסל, השימוש בתפאורה היה שטחי למדי ולא הביא ערך מוסף. נכון לציין כי הכניסות והיציאות ברוב המקרים היו מפתיעות מאוד והשימוש במגוון אפשרויות החלל היה מעניין וחכם עד מאוד. עם זאת, חשוב לי לציין לטובה את עבודתו של התאורן ברוכי שפיגלמן אשר בעזרת פנסים מעטים, יצר תחושות מגוונות וחוויות חלל שונות באותו המקום בדיוק.
להגנתם של כל היוצרים המוכשרים העוסקים במלאכה, חשוב לומר כי עייפותם הייתה ניכרת וניתן להסיק כי האנרגיות הנמוכות השפיעו מאוד על הראן הספציפי בו אני צפיתי. זו הייתה ההצגה האחרונה לאותו היום, היא התחילה קצת אחרי 20:00 ואם אנחנו כקהל היינו עייפים, קשה לדמיין מה חווים כל היוצרים שמתרוצצים פה בלי סוף כבר יותר משבוע.
נוסף על כך אומר כי מלבד החברים שהלכו איתי, כל האנשים אותם אני פוגש וצפו בהצגה הזו בזמנים אחרים, יוצאים דווקא נלהבים כך שבמידה וההצגה תצא החוצה (מה שקל לי להאמין שיקרה) כדאי לקחת את עמדתי בנוגע עליה בערבון מוגבל.
אז לסיכום החוויה מהיום הראשון, אני הרגשתי שככול שההייפ שלי לפני ההצגות היה גדול יותר, כך האכזבה הייתה בהתאם. ועם זאת, אני מודה לכל העומלים לפני ומאחורי הקלעים, אלו שאני מכיר ואלו שלא, על כל רגע ורגע מהתענוג של להיות כאן. גם ההצגות הטובות יותר וגם הטובות פחות, תמיד השאירו אותי עם מחשבה, לפעמים גם עם רגש וטעם של עוד. נוסיף על כך את כמות האנשים הטובים והמתוקים שאני רואה סביב וזוכה לדבר איתם (את חלקם לא הזדמן לי לפגוש חודשים ארוכים), ואת האווירה העכואית הקוסמה, אין ספק שנוצרת כאן אווירת חג מעולה ואין לי ספק שגם בעתיד אצטרף לעליה לרגל לפסטיבל המטריף הזה.
על יומי הנוסף כאן בפסטיבל ועל תודותיי לעוד נשים יקרות מאוד, אכתוב בהמשך. ובינתיים, שתהיה לכולנו צפייה (או לפחות קריאה) מהנה, וחג (תיאטרלי) שמח!
בית לשלושה
יצירתם המשותפת של שרון גבאי ושחר מרום
מחזאי: שחר מרום
שחקנית ראשית: שרון טל
שחקנים: נדיה קוצ'ר, עמית גור
סאונד: שרון גבאי
עיצוב ותכנון מכונות: שרון גבאי ושחר מרום
מידול רובוטיקה: אודי ואלך, המרכז לרובוטיקה בסנטר
פיתוח מחזה: רוני ברודצקי (כחלק מקבוצת מילאטיס)
צילום ועריכת סרט: איריס דומאני
עיצוב תלבושות וטקסטיל: סופיה טרוטוש
וידאו-ארט מנזר ורישומים באי הבודד: מעיין סופייה וייסטאוב
ארט: גלית קטן
סרגיי קפיצקי
הפקה בפועל: מאיה מישור
הפקה: גלריה תיאטרון החנות
ליווי אמנותי: אורי זמיר, דורי פרנס
מתפרק לי בתוכו
כתיבה ובימוי: הילה תומר
שחקניות יוצרות: דנה אלעזר, יובל שרעבי, שחר ביטון
עיצוב חלל: שיר עדן
עיצוב תלבושות: מיכל קנדל
עיצוב סאונד: גלעד חן
עיצוב תאורה: שקד שנלר ואלון יחזקאל
עיצוב תנועה: שחר ברקוביץ'
דרמטורגיה: תמר עמית יוסף
הפקה ועוזרת בימוי: מאיה מנדלר
ע. הפקה: הדר סליגר
ליווי אמנותי: מאיה בואנוס
דרכון מנגאלי
כתיבה: עלא דקה
בימוי: ליאור זכאי
משתתפים: עלא דקה, חנה אזולאי הספרי, אלמוג רוזנו, זאב שמשוני
מוזיקה: אלקסנדר פיש
חלל ותלבושות: אלונה רודנב
תאורה: ברוכי שפיגלמן
הפקה: ענבר לוין
ע. בימוי: אלונה טורנר
ליווי אמנותי: ח׳ליפה נאטור
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 