מיריות בסמטאות לריקודים בין הספרים

על (חלק מ) הצגות פסטיבל עכו – 2023

מאת: מוריה להמן

נדמה שיוצרי ההצגה "עמירם" לא יכלו לקוות לתזמון טוב מזה להעלאת ההצגה שלהם. בישראל של היום כבר כמעט מובן מאליו שהמציאות יכולה לעלות על כל בדיון, ובכל זאת נראה לי שיוצרי ההצגה, שמן הסתם כבר ידעו מתחילת הדרך שהם עובדים על נושא נפיץ מבחינה פוליטית וציבורית, לא יכלו לשער בנפשם שהבכורה של ההפקה בפסטיבל עכו תתקיים בימים בהם הרשתות החברתיות סוערות מרוב עיסוק ברוצח משפחת דוואבשה, עמירם בן-אוליאל, בעת שהתמיכה הציבורית בו הולכת וגוברת בקרב מחנה מסוים שנשען גם על תמיכה רחבה של חברי קואליציה.

כשהמציאות הפוליטית והחברתית כל כך קיצונית, ורוצח הופך כמעט לגיבור תרבות, אולי מופע תאטרוני לא יכול להשתוות לכך בעוצמתו, ולהצליח לזעזע או לערער את הצופה. בכל זאת, "עמירם" מצליח במשימה הזאת, וזוהי הצגה טורדת מנוחה שנותנת בוקס חזק לבטן. 

כשרפרפתי קודם הצפייה במידע שנמסר על ההצגה באתר הפסטיבל, לא קלטתי את הנושא האמיתי של ההצגה. לפי התיאור, עמירם הוא "אב צעיר שעוסק בשיפוצים וחי בשולי החברה" וההצגה היא "שיר דרמטי". התיאור יצר אצלי ציפייה למחזה פיוטי-קיומי, "עמירם" נשמע לי כמו שם שנבחר בשל היותו לא שכיח, אולי קומי, והצלחתי לפספס את הרמיזות לאירוע אקטואלי שהתחבאו בתיאור ההצגה, אולי מוחבאות מדי באופן מכוון. עם זאת, בעת הצפייה, הרמיזות תכופות ומפורשות בהרבה: השיר "זכרני נא" שמדבר על נקמה ומזוהה עם נערי הגבעות, ההתייחסות המפורשת ל"חתונת הסכינים" (שהתרחשה כמה חודשים אחרי רצח  משפחת דוואבשה ובה הנוכחים דקרו בסכינים דמויות קרטון של המשפחה, תוך שאותו שיר מתנגן ברקע), והדיאלוגים שדרכם משתכנע גיבור ההצגה, עמירם, לעשות את "המעשה הגדול", "המעשה הקיצוני". תוך זמן קצר מתחילת ההצגה קשה להתעלם מכך שאנו צופים במונולוג פנימי של רוצח, והחוש המוסרי מתחיל להתבלבל.

הטקסט בהצגה הוא פיוטי, וגבוה מן השפה המדוברת, והתחושה המציקה היא שאולי אנו מתקרבים להבנת נפשו של רוצח. עמירם מתגלה מולנו ברצף של סצינות קצרות, ביניהם דיאלוגים שלו עם דמויות המייצגות קולות פנימיים וחיצוניים בעולמו, מונולוגים של דמויות המייצגות קולות ציבוריים שונים, ולבסוף הדיאלוג הקשה מכל, של עמירם עם התינוק הנרצח עלי, בו נחשף הפשע במלואו, והמודעות המלאה של עמירם למעשיו. בסופו של דבר, נראה שהטקסט הפיוטי הוא יותר בגדר ניסיון לחקור את מקורות הרוע, ולא להצדיק אותו או להסיר ממנו אחריות. "לא רציתי, אבל הסתקרנתי", אומר עמירם המדומה לתינוק עלי, ונדמה שזה אולי גם מה שהוביל את יוצרי ההצגה- סקרנות, רצון/לא רצון להתקרב לרשע, למרות שגם החקירה הזו לא מצליחה להסביר את הבלתי מובן. "זה חלום רע?" שואל התינוק עלי את עמירם באותה סצינה, ועמירם משיב: "זה רע, אבל זה לא חלום".

רשמתי לפני את המילים האלה בהקשר לתמונה נוספת בהצגה, תמונה שלכאורה לא מבוססת על מציאות, ובה אנו רואים צלמת מתכוננת לצילום דיוקנו של עמירם, שהשתחרר מהכלא והפך למנהיג פופולרי. זו לכאורה פרודיה, או הקצנה, שבה רוצח יכול להפוך למנהיג המדינה, ודגל ישראל מאבד את מגן הדוד שבמרכזו והופך למעין טלית בעלת פסים כחולים בלבד. אבל בפועל, האם זה עד כדי כך שונה מחברת כנסת שמגייסת כספים למען רוצח מורשע, ושר לבטחון פנים שתומך בשחרור רוצח ראש הממשלה? אכן, זה כבר לא חלום, וזה לא מעבר לכל דמיון, ובמובן הזה "עמירם" היא הצגה מטלטלת דווקא בקירבה שלה למציאות שלנו, ולא ביכולת שלה ליצור עולם בדיוני אלטרנטיבי.

כשאני כבר מדוכדכת למדי, נכנסתי שנית לאולמות האבירים כדי לצפות ב"ירייה בואדי". הפעם, ידעתי היטב שאני הולכת לצפות במחזה שמדבר על המציאות הישראלית, אלא שכאן הורחקה העדות 65 שנים אחורה, אל מאורעות ואדי סאליב ב-1959. מהרגע הראשון של ההצגה, נוכחת תחושה של כובד ראש באולם – הבמה מעוצבת באמצעות מספר אביזרים פשוטים כאולם בית משפט, וגיבור העלילה, דוד בן-הרוש, דמות היסטורית אמיתית, מתחיל לשאת נאום אשר נשמע כמו נאום השבעה לכנסת. ההצגה הזכירה לי מאוד דרמה משפטית, אך בניגוד לדרמת בית משפט קלאסית, המתח אינו סביב השאלה מי אשם. אנחנו יודעים מן הרגע הראשון מיהו הגיבור ועם מי אנו מזדהים, ובעצם אנו עוקבים אחר השתלשלות האירועים שהביאו לכך שהפך לנאשם במקום למאשים. בית המשפט ודמויות הפרקליטים והפוליטיקאים המתחלפים לאורך ההצגה מייצגים את החברה הישראלית העיוורת לאפליה החברתית. לכל אורך ההצגה, נשמר שולחן השופטת בקצה האולם ועל ידו ניצבים דגלי המדינה, אשר מקנים לאירועים נופך ממלכתי ורשמי. גם כאן, יש וריאציה על דגל ישראל המוכר, כאשר הצבעים של הדגל הבימתי (אולי בשל אפקט של תאורה) אינם כחול ולבן, אלא שחור ולבן.

שחור ולבן הם הצבעים השולטים בבמה, בתלבושות, בקטעי הארכיון המוקרנים על התקרה, והם כמובן גם הנושא של ההצגה. שחור ולבן מייצגים מערכת ממלכתית אך הם גם מייצגים טוב ורע, צדק ועוול, ואת הפער העדתי בין "שחורים" ובין "לבנים" שנחשף באירועי ואדי סאליב ולא נעלם מאז. "ירייה בואדי" היא ההצגה המהודקת ביותר שראיתי בפסטיבל, שניכרת בה מחשבה על כל פרט. כל סצינה עוצבה באופן משכנע, באמצעים מינימליסטיים אבל אפקטיביים, כמו לבישת ופשיטת גלימות לצורך החלפת דמויות, שינוי מיקומם של שני גרמי מדרגות ניידים כדי ליצור במה, או תא כלא, או כניסה לבית, ועריכה של טקסטים דוקומנטריים מתוך העדויות בבית המשפט ובועדת החקירה, באופן שמשתלב היטב בין סצינות לדיאלוגים כתובים. המשחק היה מצוין ומעורר הזדהות. זו הצגה שמשאירה את הצופה בנשימה עצורה, ולא רק בשל הירייה, שאכן נשמעת על הבמה, אם כי כלל לא בטוח שזו הירייה ששם ההצגה מתייחס אליה, אלא בעיקר בשל האופן שבו אירועים מהעבר דומים כל כך ומשחזרים את עצמם גם בהווה. קטע הוידיאו הארכיוני שמסיים את ההצגה הוא הרגע היחיד שמדבר איתנו באופן ישיר על הקשר של מה שראינו למה שימשיך ויתהווה במדינת ישראל, וזה סיום מאוד חזק להצגה פוליטית במובן החיובי של המילה.

אחרי שתי חוויות כאלה באפילת אולמות האבירים, היה נעים להיכנס לספרייה העירונית היפה של עכו, וכבר מהכניסה לשמוע צלילי מוסיקה מרקידה היישר משנות התשעים. עם הכניסה לאולם, אורות מנצנצים של כדור דיסקו קיבלו את פנינו ובמרכז הרחבה שחקן ושחקנית מפזזים – "ריקודי הסלואו בבית הספר" התחיל, ואיזה מעבר חד מהעולמות הקודמים.

גם "ריקודי הסלואו" מתאר עצמו כתיאטרון דוקומנטרי אך הפעם השאלה הניצבת במרכז היא אישית ולא פוליטית- אילו חוויות נשארו מימי גיל ההתבגרות המוקדמים ומריקודי הצמדים (ה"סלואו") שהיו נהוגים במסיבות כיתה? מה שאמור להיות חוויית התבגרות קלילה וסמי-רומנטית יכול להתגלות גם כחוויה של מבוכה, בושה, אכזבה רומנטית ועוד. ההצגה היא מעין תרגיל דוקומנטרי-תיאטרלי, עם קונספט מאוד פשוט: על רקע של מסיבת כיתה, מצד אחד שולחן עמוס במבה, ביסלי ובקבוקי "קריסטל", ומצד שני עמדת הדי-ג'יי, שחקן ושחקנית רוקדים סלואו לצלילי מוסיקה פופולרית ותוך כדי ריקוד מספרים בגוף ראשון סיפורים שנאספו ממרואיינים שונים ומתארים חוויות נערות מריקוד הסלואו.

למרות שהמוסיקה הצליחה לשאוב אותי אל שנות נעוריי, עם שאר החוויות והסיפורים היה לי די קשה להזדהות, אולי בתור מי שלמדה בחינוך דתי ולא חוותה את המוסכמה החברתית של ריקודים עם המין השני. את החוויה הזאת אני מכירה בעיקר מספרים ומסרטים, והנוסטלגיה שההצגה כנראה אמורה לעורר, עוררה אצלי רק זכרונות מכלי שני. בשלב מסוים, זה היה מעט מייגע לצפות בעוד ועוד ריקודים ולשמוע עוד ועוד סיפורים שאינם כל כך שונים זה מזה, עד שהגיע החלק האחרון שבו נפתחת ההצגה לשיתוף הקהל. בהצגה בה צפיתי, הקהל לא מאוד שיתף פעולה כאשר התבקש לשתף חוויות ("בהצגה הקודמת מלא אנשים סיפרו סיפורים", נזפה בנו השחקנית). יש לי תחושה שההצגה ודאי יכולה להיות מלאה ומספקת יותר אם יש קהל שנכנס לעניין.

לקראת סוף ההצגה, הוזמנו לרקוד סלואו, והיה כיף לראות זוגות שונים מעיזים ועולים על רחבת הריקודים, בעיקר נוער שנכח בהצגה, וקרוב מאוד לגיל המביך שאותו ההצגה מתארת. אם יש משהו שלמדתי מההצגה על עולם ריקודי הסלואו, הרי זה הפער בין רגע שאמור להיות אינטימי, לבין הנוכחות של קהל רב מסביב, כאשר בגיל ההתבגרות קהל זה הינו קבוצת השווים אשר הכי חשובים לך מבחינה חברתית. ההצגה עצמה משחזרת בדיוק את אותו פער, בעזרת הריקוד האינטימי של השחקנים החשופים לעיני קהל הצופים כל הזמן, ויש משהו נעים בסיום של ההצגה כאשר כולם מוזמנים לרקוד יחד מתוך מודעות עצמית וללא מבט ביקורתי של הצופים סביב. היה כיף לסיים כך את היום, ולראות את היכולת של תיאטרון ליצור חוויות כל כך שונות אלו מאלו במסגרת אותו פסטיבל. 

עמירם

מחזאי: עדו סתר

בימוי: יעל גולדברג

משתתפים: אורי סממה, ניר ברק, רפי קלמר, אפרת ארנון, אנואר ז'ור

עיצוב תאורה: עומר בולנז'ר כהן

עיצוב חלל: יעל גולדברג, רוני דה-פיצ'וטו ונועה דותן

תלבושות: נועה דותן

מנהלת מוסיקלית ומלחינה: אפיק דוארי

עיצוב תנועה: נטע מידן

עוזרת במאי וניהול הצגה: רוני דה-פיצ'וטו

ליווי אמנותי: ח'ליפה נאטור

יריה בואדי

כתיבה ובימוי: רועי מלכה

משתתפים: מיכאל גמליאל, תום גרציאני, חיים עוז זנאתי, אלכסה לרנר, אורי סעדה, מעיין תורג'מן, מאיר תמם.

הפקה: יונתן קובנסקי

עוזרת במאי: דניאל אלבו

ייצור תפאורה: סרג'יו גריסק

עיצוב תאורה: אמיר קסטרו

תלבושות: איוה סלושני נויה

מוסיקה: כנען לבקוביץ'

ליווי אמנותי: מאיה בואנוס

ריקודי סלואו בבית הספר

כתיבה: סמיון אלקסנדרובסקי

משתתפים: שירה קוריאל ודוד זיסלסון

מאחורי עמדת הדיג'יי: סמיון אלקסנדרובסקי

עיצוב תלבושות ועוזרת במאי: אנסטסיה קים

ליווי אמנותי: אסתי זקהיים ואורי זמיר