"השונית": לצלול למעמקי הנשיות

יום שלישי, שעת בין ערביים, קו מספר 74, לעבר תל אביב. בדרך אל אחד ממעוזות הפרינג', איפה שפעם אחת היה גבר אחד, שהלך לאיבוד דרך מרפסת אחת, והיום יש שם כמה מופעים, שמתנהלים בעת ובעונה אחת, ועשרות צופים יוצאים ונכנסים מדלתות רבות, כאילו היה זה מחזה של ז'ורז' פרק.

באוטובוס, במושב המקביל אליי, יושבת אישה בשמלה קיצית בצבע שנהב, שיערה אסוף בקפידה, ומבטה טיפה מבולבל, אך חדור מטרה. היא מנסה להכניס את כבל המטען לחיבור הusb ברביעית המושבים שלפניה, אבל ידה קצרה מלהגיע. הגבר הגדול שלימינה, זה שנוחר בקולי קולות ומרעיד את האוטובוס, מתעורר, ומחווה לה בעדינות שהיא יכולה לחבר את הכבל בחיבור הusb לידו. היא מסכימה, ומגישה לו את המטען. הוא מנסה דרך אחת, היא מסמנת לו בדרך אחרת, הוא עושה כפי שהדגימה לו. הצלחה! המטען נכנס, הטלפון מוטען, הגבר שב לנחירותיו העזות. אני מביטה בה, היא מביטה בי, אנחנו מחייכות זו לזו וממשיכה הנסיעה. מספר תחנות לאחר מכן, האישה צריכה לרדת מהאוטובוס, וכבל המטען מלופף על בטנו של הגבר והיא לא רוצה להפריע את מנוחתו. בתנועה קלה וחדורת מטרה, היא שולפת את המטען מהתקע, קמה ויורדת מהאוטובוס. הגבר, פותח עין אל המתרחש, כאילו היה לוויתן מנומנם שעלה אל פני המים לשאוף אוויר, רואה כי טוב, חוזר אל המעמקים וממשיך להרעיד בנחירותיו את האוטובוס.

סצינה חסרת מילים זו, מתרחשת בכל מקום שהוא, בכל זמן שהוא, בוריאציות שונות, משחר ההיסטוריה, ומנכיחה היטב את זה שאישה יכולה להיות גם וגם וגם וגם. היא יכולה להיות גם חיננית וגם אלימה, גם מבולבלת וגם חדורת מטרה, גם לאהוב את ביונסה וגם את שלמה ארצי, גם לאהוב את נועה קירל וגם את אנה זק, (ותסלח לי אחייניתי), בלי ביפים או עוינות.

היכולת של להיות גם וגם, עליה לחמו פמיניסטיות מהגל השני של המאבק הפמיניסטי ואילך, מקבלת ביטוי יפיפיה בהצגה "השונית" שעולה בימים אלו בתיאטרון צוותא. היצירה, שנוצרה על ידי תמר עמית יוסף, בעלת קילומטרז' מכובד מאוד בתור שחקנית, אך אלו הם צעדיה הראשונים בתור במאית ומחזאית, מגוללת בצורה בלתי ליניארית או כרונולוגית, אסופת סיפורים של נשים, על נשים, תוך הדהוד והבהוב לעולם המים. בין היתר, ההצגה מגוללת את סיפורה של אשת דייג בכפר דייגים רחוק במזרח, המקבלת כוחות על מתמנון אימתני שבא לקחת את הצדפות שליקטה; את סיפורה של אישה צעירה הנאלצת לסעוד את אמה המאושפזת בבית החולים; את סיפורה של רקדנית שמנסה לסלול את מסלולה המקצועי, בעולם של גברים שמבקשים לתחום אותה בתבנית מסוימת של עוזרת אדמיניסטרטיבית ותו לא; ואת סיפורה של נערה צעירה העומדת על נשיותה, בלילה אחד בחוף תל ברוך, כאשר נוצר מפגש בלתי אמצעי בין חבורות נערים לחבורות נשות לילה.

לכאורה, נראה שסיפורים אלו ואחרים היו יוצרים יצירה רווית תכנים, שדורשת מהצופה ריכוז מאוד גדול בכדי להתמסר לה. אבל, זה לא המצב בהצגה הזו, שכן נראה שהיוצרת ושלוש השחקניות מצליחות לגרום לצופות ולצופים להחליק במהירות ובקלות למים הדרמטיים, בצורה מאוד מרעננת, כאילו היה זה עוד ביקור בבריכת הקאנטרי העירונית.

ואכן, תחושת הבריכה בהצגה הזו היא לא מקרית, כי היצירה נועדה להמחיש בצורה רב-חושית את עולם המעמקים. למה דווקא העולם הזה? על כך ענתה עמית יוסף כאשר שוחחתי איתה בסוף ההצגה, שהיא ביקשה לשחק עם הדימוי הזה של "השונית" גם כעולם שנמצא מתחת למים אבל גם כקהילה שבה כל חברת קהילה יודעת בדיוק מה מקומה ומה מצופה ממנה. לכל אחת יש תפקיד ומטרה, שנועדו לממש את צרכי הקהילה כולה. אבל, באותה המידה, אם חלק אחד נשבר או פג, חוסרו משפיע בצורות עמוקות על כל אחת מחברות הקהילה, ועל הקהילה כולה.

המים והמעמקים, ניכרים בכל אחד מהאלמנטים המרתקים של ההצגה הזו. החל בתלבושות השחקניות, הכוללות תלבושת שחייה – מכנסיים ובגד ים, כובע ומשקפי ים, דרך קטעי קריינות בקולה של יעל עמית, החושפים פיסות מידע חשובות על אלמנטים שונים באוקיינוס, וכלה בסאונד, בתאורה או בחושך. אחת הסצינות היפות ביותר בהצגה מתרחשת לקראת סופה, ומתרחשת כולה בחושך כמעט מוחלט, בו השחקניות מעירות זו את זו בפנס, וחושפות את לבן. כך, בחירה בימויית זו, מעלה אסוציאציות חופשיות של סיפורי צ'יזבט ואימה, לצד ההבנה הפשוטה שבמעמקי האוקיינוס אין אור, קרני השמש לא חודרות לעומקים כאלו, היצורים נעזרים בדרכים אחרות כדי "לראות" אלו את אלו, אך עדיין, כולם רואים ויודעים את מקומם.

לצד הדימויים הנפלאים שעולים בהצגה הזו, יש לשבח את המשחק של שלוש השחקניות, ענבר טנזר, שני צברי ושחר גליקמן. המציגות משחק מדויק, קשוב, מרתק, ומעורר הזדהות. הן ממחישות את הנשיות האמיתית, את האלימות המקבלת ביטוי משוחרר מאוד, המתחלפת תוך שניות לנשיקות וחיבוקים. את הקשב וההכלה והרצון לעזור, לצד הנקמנות וההעמדה במקום, אם חלילה אחת מהן לא עומדת בתלם.

עמית יוסף מציגה בחירות בימוי מעולות בהצגה הזו, כגון הבחירה להעמיד את היצירה כולה בתוך "האמבטיה" של צוותא 2, בחלק הפנימי בו הקהל בדרך כלל יושב במקום על הבמה, או הבחירה להציב את משחקן של השחקניות על הצופים, דבר המחייב את הצופים לראות את השחקניות בצורה מאוד קרובה.

עם זאת, יש לציין כי למרות שקטעי הקריינות היו מרתקים בפני עצמם, הם היו ארוכים, חלקם ארוכים מדי, מה שגרם למחשבותיי להתחיל להתמקד בשחקנית הקול המקריינת אותם, יעל עמית, ובדמויות השונות שהיא גילמה במהלך השנים. כך, מחשבותיי גלשו לתוכניות העבר, ולקטעים איקונים של יעל עמית מימי הערוץ הראשון, אבל, הגלישה המחשבתית הזו דווקא הפכה את הצפייה בנעשה על הבמה לחוויה תיאטרלית די מעניינת, מאחר שלמתרחש החי בהווה, נוסף משהו קפוא מן העבר. ההיעזרות בדמותה של יעל עמית, כאמא של, המגלמת בקולה את המצילה בבריכה, מציגה בחירה מרתקת בפני עצמה, שכן כולנו בסופו של דבר מהדהדות את האימהות שלנו, בין אם אלו הביולוגיות, ובין אם אלו השייכות לזיכרון הקולקטיבי שלנו.

עמית יוסף מצליחה להדהד בצורה נפלאה את פועלן והגותן של פמיניסטיות העבר, בייחוד אלו משנות השבעים, הלן סיקסו ואדריאן ריץ' בעיקר, שדרשו מהיוצרות והצופות לאמץ מחדש את קול המבקרת והיוצרת, ולהפוך את האישה מצופה נעדרת ליוצרת נוכחת ובולטת, המציגה בקולה שלה את העולם הנשי. לצד אלו, ההצגה טומנת בתוכה סצינה המבטאת בצורה נהדרת את הגותן של פמיניסטיות מאוחרות יותר, כדוגמת לורה מאלווי, שהגדירה מחדש את המבט הנשי ודרשה להסיט אותו מהצופה והיוצר הגבר, אל הגיבורה.

ביצירה "השונית", דבר זה מתבטא בסצינה בו הרקדנית הצעירה סוף-סוף מצליחה להציג את הכישורים שלה, על אף ולמרות שהיא לא רשומה ברשימות הנבחנים. ולמרות שצופות בה רק חברותיה לחוף/בריכה, הן צופות בה בשקיקה ובהערצה. למבטן האוהב והמעריץ של החברות, מצטרף גם מבטן של הצופות האמיתיות בהצגה. מעצם מאפייני הושבת הקהל בתוך ה"אמבטיה", הצופים האחרים רואים את מבטיהם של הצופים הסמוכים לשחקניות, ובכך, נכללים בתוך מתחם הצפייה. בנוסף לאלו, זכיתי הפעם לדבר מיוחד וחד פעמי במובן הכי מילולי של המילה – בסמוך לשחקניות על הבמה, ישבה אחת מכתבות מרתה לשעבר, שהביטה במתרחש על הבמה. כך, יכולתי לצפות בה, צופה בשחקניות, שבתוך העולם הבדיוני צופות ברקדנית הנעה ובועטת על במת האודישן. כל רובד צפייה שכזה, העצים בצורה נהדרת את חווית הצפייה כולה בהצגה, ואת התכנים אותם עמית יוסף ביקשה להעביר, איתם ביקשה לשחק.

לסיכום, זוהי יצירה נהדרת, המציגה בצורה מפעימה ומרתקת את עולם המעמקים של הנשיות האמיתית, על כל גווניה. בזכות משחק מצוין, בימוי קשוב ומעולה, ותפאורה מינימליסטית ומדויקת, היצירה מהדהדת בצורה מופלאה את הגותן של פמיניסטיות העבר, ומציגה אותה בצורה רב-רבדית, של גם-וגם-וגם, בפני הצופים בהווה.

"השונית"

תיאטרון צוותא

כתיבה, בימוי, כוריאוגרפיה ועיצוב: תמר עמית יוסף

שחקניות: ענבר טנזר, שני צברי ושחר גליקמן.

מצילה: יעל עמית

כוריאוגרפיה נוספת: ענבר טנזר

מוסיקה: נוי קליימן

תאורה: שקד שנלר

דרמטורגיה: הילה תומר

כדאי לעקוב אחר מועדים נוספים באמצעי המדיה השונים

לדף ההצגה באתר תיאטרון צוותא  – הקליקו על הלינק