כשהתותחים רועמים, הבמה לא שותקת: תגובות התיאטרון הישראלי למלחמת יום כיפור

מאת: מוריה להמן

בכורת ההצגה "משפט אחרון" נקבעה לתאריך 10 באוקטובר 1972 בתיאטרון חיפה. המחזה, שכתב יהושע סובול, עסק בפערים הבין-דוריים בחברה הישראלית, דרך דמותו של אב המייצג את הגשמת הציונות והעלייה לארץ בעקבות החזון, והבן, יליד הארץ שכופר באידיאלים של אביו. החזרה האחרונה התקיימה בתיאטרון חיפה בערב יום כיפור 1973. למחרת, סובול ושני השחקנים הראשיים בהצגה גויסו למילואים. הצגת הבכורה לא התקיימה בתאריך המתוכנן. מלחמת יום כיפור פרצה.

המלחמה, שבימים אלו אנו מציינים 50 שנה לפריצתה, חרוטה בזיכרון הקולקטיבי כטראומה שלא רק גבתה מחיר כבד בנפש ובגוף, אלא גם פתחה וחשפה פצעים של החברה הישראלית, שלא עוד ראתה את עצמה כחברה מאוחדת, חזקה וצודקת, אלא כחברה שסועה וחסרת אמון בעצמה ובמנהיגיה. בכתבה זו ביקשתי לבדוק האם וכיצד השתקף שבר זה וכיצד יוצגה המלחמה על במת התיאטרון בישראל. 

נדמה שדווקא בתיאטרון, או לפחות בתיאטרון הפרינג', ניתן ביטוי לתחושות השבר עוד לפני אוקטובר 73'. כבר לאחר מלחמת ששת הימים החלו להישמע בתיאטרון הישראלי קולות שביקרו את החברה המיליטנטית, את השחצנות ותחושת הכוח שבעקבות המלחמה, ואת המנהיגים ואדנותם היהירה. "משפט אחרון", שנכתב ויועד לבמה עוד בטרם מלחמת יום כיפור, הפך בעצמו לאחת הסנוניות הראשונות שהגיבו למלחמת יום כיפור, כאשר עלה על הבמה באפריל 1974. יהושע סובול העיד שהמחזה היה עדיין רלוונטי מאוד, והועלה ללא שום שינויים, פרט לשינוי שמו ל"סילבסטר 72".

במאית ההצגה, נולה צ'לטון, העלתה עוד שתי יצירות שהיוו כתגובה מיידית למלחמה, ב -1974 וב- 1975. ההצגה "מה אני חושבת על המלחמה" היתה מבוססת על ראיונות עם 18 אלמנות שאיבדו את יקיריהן במלחמת יום כיפור, שנה לאחר מכן, צ'לטון העלתה את "חברים מדברים עם גידי", אשר הביאה לבמה קולות של חברים ובני משפחה של גידי רוזנטל, תלמיד החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב שנפל במלחמה. שתי ההצגות הועלו במסגרת עבודתה של צ'לטון בחוג לתיאטרון, והביאו לידי ביטוי את סגנונה הדוקומנטרי, כמו גם את רוחות תיאטרון המחאה הפוליטית-חברתית שצ'לטון הביאה איתה מארצות הברית.

הצגות נוספות שנכתבו ועלו במהלך שנות השבעים הכילו תגובות עקיפות לחווית המלחמה. מחזות כמו "שיץ" מאת חנוך לוין (1974), "ג'וקר" (1975) ו-"ליל העשרים" של יהושע סובול (1976), ו-"צ'רלי קצ'רלי" מאת דני הורוביץ (1977) ישנה התייחסות צינית לצבא, לאינטרסים של המנהיגים, ופירוק של מיתוסים ציוניים, שבוודאי שיקפו תחושות שהחלו להתפשט בציבור, ולא היו יכולים להיכתב לפני משבר המלחמה.

עם זאת, בתיאטרון הממסדי, הרפרטוארי, התגובה הבימתית למלחמה היתה איטית בהרבה. אחת התגובות הישירות הראשונות של התיאטרון הממסדי בארץ למלחמת יום כיפור היא ההצגה "גורודיש" של הלל מיטלפונקט (1993). ההצגה מתמקדת בדמותו של שמואל גונן, הלא הוא "גורודיש", אלוף פיקוד דרום במהלך מלחמת יום כיפור, שהואשם במחדלים רבים של המלחמה בועדת אגרנט, ובעקבות כך עזב את הארץ. הסיפור האישי של גורודיש, שהיה גיבור נערץ לאחר מלחמת ששת הימים והפך לדמות מאוסה ומוקצית בעקבות מלחמת יום כיפור, מייצג במידה רבה את התהליך שעברה החברה הישראלית כולה בין שתי המלחמות. המחזה, שבנוי מפלשבקים בין גורודיש בהווה החי באפריקה ועוסק בסחר ביהלומים לבין אפיזודות של גורודיש כאלוף צבאי, מביא אל הבמה את המלחמה עצמה ותוצאותיה הקשות, ומטיח ביקורת במנהיגים שהביאו את המצב לכך. 

מיטלפונקט כתב גם את ההצגה "איסמעיליה" שהועלתה ב-2002, בה מתפרקת חברותם של שלושה גברים ישראליים, שחולקים אחוות אחים לקרב מתקופת שירותם באיסמעיליה במהלך מלחמת יום כיפור. בהצגה נבחן ומתפרק מושג "האחים לקרב" ומוצג באור אירוני, וגם בו מופיעים פלשבקים לתקופת המלחמה.

אחת ההצגות הייחודיות ביותר שעסקו במלחמה היא "גילוי אליהו" של קבוצת התיאטרון רות קנר. ההצגה, המבוססת על ספרו של ס. יזהר, עלתה בבכורה בפסטיבל עכו 2001 וזכתה שם בפרס הראשון. בהצגה זו, חווית המלחמה באה לידי ביטוי דרך עיני החיילים. אין בהצגה התייחסות למנהיגים או לטראומה הלאומית אלא רק לטראומה האישית. ההצגה מפרקת את חווית המלחמה לאפיזודות תלושות זו מזו, במרחב גיאוגרפי ותיאטרוני לא מוגדר. השפה התאטרונית הייחודית של האנסמבל, שמתבססת על תיאטרון סיפור מרובה מלל, כמו גם על דימויים בימתיים ומוסיקה חיה שמנוגנת על כלים לא קונבנציונליים, מכניסה את הצופים לחווית האימה והאבסורד שחווה החייל במלחמה. בנימה אישית, ראיתי את ההצגה ב-2003, ועל אף שעברו 20 שנה יש בה רגעים שזכורים לי היטב, בעיקר ברמה הויזואלית והחושית. זכורים לי היטב החול המתפזר על הבמה, התלבושות שמזכירות קרעי מדים, ותחושת המסע הבלתי נגמר. 

לסיום, אציין ששתי הצגות שציינתי לעיל, שבו לבמות לאחר תקופה ארוכה. "חברים מספרים עם גידי" חזרה לבמה לזמן מוגבל בעת ציון 40 שנה למלחמת יום כיפור, ואילו קטעים מההצגה "גילוי אליהו", עולים בימים אלו לזמן מוגבל, במסגרת סיור מודרך בתערוכה של עמוס גיתאי: "כיפור, רקוויאם למלחמה" (המועד הבא: 16/10/23, 20:00), במוזיאון תל אביב לאמנות. השיבה לבמה של הצגות אלו לאחר שנים, גם אם באופן חלקי, מספקת אפשרות נוספת לבחון את טראומת המלחמה בפרספקטיבה של זמן, משקפת את היכולת של החברה הישראלית להתמודד עמה באופן שונה עם חלוף הזמן, וגם מדגימה עד כמה התמודדות זו עדיין חיה ובועטת, גם 50 שנים לאחר המלחמה.