מאת: איתמר מועלם
כתב מרתה, איתמר מועלם, נשלח לראות כמה שיותר הצגות בשלושה ימים בהם שהה בפסטיבל הפרינג' הבינלאומי באדינבורו, הפסטיבל הוותיק והמגניב-עד-מאוד, המארח מדי שנה כאלפיים הצגות פרינג' מכל רחבי העולם, ומתקיים מדי אוגוסט בבירת סקוטלנד. השמועה אומרת שלפסטיבל אין באמת ועדת קבלה ולמעשה כל יצירה יכולה להתקבל. בפועל, זה לא ממש נכון, שכן יש אמות מידה מסוימות ותנאים הפקתיים שהיצירה צריכה לעמוד בהן, כמו גם ועדה חיצונית שעוברת על הבקשות. אבל, התוצאה היא פסטיבל מפעים, שבמהלכו, כל העיר עוטה על עצמה את רוח התיאטרון, ומארחת בכל מקום, פינה וגג, יוצרים/ות או חובבי תיאטרון.
ועכשיו, לביקורות של כתב מרתה, איתמר מועלם. האם עמד באתגר? מרתה חושבת שכן. אבל תשפטו בעצמכם/ן.
An Oak Tree
זו הצגה שעלתה לראשונה בפסטיבל הפרינג' באדינבורו ב2005, ומאז היא רצה שנים בפסטיבל אדינבורו, כמו גם בעוד פסטיבלים בעולם, ובתיאטראות אחרים שמעלים עיבוד משלהם ליצירה המקורית. כשנכנסתי היום לתיאטרון, 18 שנה מאז ההפקה המקורית, האולם היה מלא, וניכר שכולם מאוד התרגשו, על הבמה ובשורות הצופים.
"עץ אלון" זו הצגה של שני שחקנים, אחד מהם הוא היוצר שלה – והשני מתחלף כל ערב לשחקן שמעולם לא ראה את ההצגה או קרא את המחזה. לאורך ההצגה, היוצר, טים קראוץ', מעביר לשחקן שמולו את המילים שהוא צריך להגיד – בין אם באמצעות אוזניות, טקסט כתוב שהוא מביא, ובין אם באמצעות הנחיות ברורות. זה יצר אצל השחקנית שהייתה בהצגה שראיתי (ואני מניח אצל רוב האורחים) תגובה כל כך טבעית ואותנטית ויפה לכל מה שנזרק עליה. זה היה פשוט מדהים לראות.
העלילה מספרת על מהפנט (טים קראוץ') שלמופע שלו מגיע האבא (האורח/ת) של הילדה שהמהפנט הרג בתאונה לפני שלושה חודשים. הגאונות האמיתית של היצירה היא שהיא הופכת את הגימיק להרבה מעבר לגימיק. כי הרי גם מהפנט מנחה את המתנדבים במופע שלו מה לעשות. וכמו שמהפנט גורם למתנדבים לדמיין דברים, ככה גם הקהל, והשחקן האורח, נאלצים לדמיין כל מיני דברים במסגרת התיאטרון.
כל האלמנטים האלה מתחברים ביחד ויוצרים את אחת ההפקות הכי מיוחדות שראיתי. טים קראוץ' הוא לא פחות מגאון, והייתי ממליץ לשים לב איפה אפשר לראות את ההצגה כי הוא מתקרב ל20 שנה כבר של ריצה איתה ואין לדעת כמה זמן היא תימשך. כל מה שנותר – זה להביא אותה לארץ.
Public
מחזמר, פרי הפקתם של Stroud & Notes and The Pleasance, האנגלים, על 4 זרים מוחלטים שנתקעים בשירותים ציבוריים, לומדים להכיר אחד את השני, ובאופן רחב יותר, את האנשים שכל בן אדם "מייצג". זו בעצם יצירה על חברה או "ציבור", כמו שמשתמע מהשם.
על פניו, כן, מדובר בארבעה זרים – אבל למעשה המחזמר משתמש בזרים האלה ככלי לייצוג ארכיטיפ מסוים שאנחנו נוהגים לראות או מכירים באיזושהי דרך, ומעדיפים להסיט את המבט. כמו שלדמויות יש דעות קדומות על הארכיטיפים האלו והם לומדים לאורך המחזמר להבין ולהכיר לעומק, כך גם הקהל. וזה יפה ועשוי טוב.
אבל בפועל, למחזמר יש קצב מאוד משונה – הוא זז הרבה יותר מדי מהר בהתחלה, וכבר תוך כמה דקות הזרים שבשירותים הציבוריים מרגישים מאוד בנוח לדבר אחד עם השני. זה לא ממש הגיוני. ומעבר לזה, יש לפעמים מעבר מוזר לשירים שמנוכרים במידה מסוימת מהדמות ששרה אותם.
מה שכן – השירים פה די פגז. מכל מחזות הזמר שראיתי בפסטיבל, הייתי אומר שהמחזמר הזה נמצא בין עשרת המהוקצעים, עם לחנים ועיבודים מדויקים וחדים, וכמובן, ווקאליסטים פשוט פנטסטיים.
שוב – יש פה לא מעט מה לאהוב, ואני בטוח שהרבה צופים יאהבו את זה ושזה ימשיך לגדול ולהפוך להיות משהו מדהים. אבל בפשוטו, העלילה, לא מספיק עובדת. עניין הזרים לא באמת מייצר דרמה כזאת מעניינת, וגם האלמנטים המעניינים בעלילה הרדומה, לא מרגישים מספיקים אמינים.
God Catcher
זהו עוד מחזמר, בהפקה קנדית, שמבוסס על סיפורה המיתולוגי של ארכנה – אורגת שקראה תיגר על אתנה, ניצחה, וכעונש על ההיבריס, הפכה אותה אתנה לעכביש. אלא שהמחזמר מעבד את הסיפור כך שאתנה היא הנבלית האמיתית בסיפור – שקינאה בארקנה המוכשרת, אתגרה אותה לתחרות – וכשהיא הפסידה עדיין הטילה עליה את העונש. כך, הגרסה שאנחנו מכירים היא בעצם סיפור הכיסוי של האלים.
הסיפור המיתולוגי המקורי בעצמו מאוד יפה, וההיפוך שנתנו לו רק מוסיף לו עומק וצבעים. ההפקה הזו ארכה כשעה, והיצירה יכלה להחזיק גם שעתיים. כאשר היא הגיעה לסיומה, זה הרגיש הרבה יותר מדי מוקדם, רצינו לראות עוד.
אבל זו לא הבעיה של ההצגה, לא, הבעיה היא בעיקר בבימוי והשחקנים. השחקנים, כרגיל, שרים מדהים. אבל הם לא משחקים כזה טוב. הם משחקים מאוד גדול ותיאטרלי, אבל בלי סיבה ובצורה לא אמינה, או שבמקרים אחרים הם עשו פעולות בחצי כוח ואף פעם לא ב100%. אבל הבימוי – זה היה ממש רצח שנעשה לטקסט המרתק והלחנים הטובים. זה בויים חובבני לגמרי, כמו הצגה גרועה בסדנאות נוער לתיאטרון. הבמה היתה תמיד עמוסה מדי, השחקנים הסתבכו עם האביזרים, ואיזה אלמנט מונפץ של אור וצל ניסה להיות חלק אבל פשוט נראה מביך. זה חבל, כי זה חומר מצוין. אני מקווה שהם יערכו ויאריכו את החומר ולמען השם, יתנו אותו לאנסמבל שחקנים אחר, וחשוב מכך, לבמאי אחר.
המחזמר המאולתר בguilded baloons
זהו אנסמבל של שישה זמרים והשחקנים, שלושה נגנים, ומנחה אחת המבקשים מהקהל שתי דמויות, מקום ושם. מכאן והלאה זה בידיים שלהם ליצור מחזמר חדש לחלוטין.
זה די מדהים, מחזמר מאולתר, כי זה דורש למצוא שישה אנשים שהם טובים לא רק באלתור – אלא הם גם זמרים מאוד טובים עם חוש טוב למוזיקה. והפלא ופלא – הם נמצאו. חבורה סופר מוכשרת וסופר מצחיקה שגרמה לי להיות פעמים רבות עם פה פעור בזכות יכולת התזמון המדהימה שלהם. כמובן שגם הנגנים הם חלק ענק מהמופע, שעוקבים באדיקות אחרי השחקנים, מחכים לרגע המתאים להתחיל את השיר.
והמחזמר עצמו – וואו! בהצגה שאני ראיתי, הדמויות היו קרואלה דה-וויל ומורה לתיאטרון, והמקום היה מפעל של דוקטור מרטינס. היוצרים על הבמה הצליחו ליצור עלילה סבוכה ומעניינת, עם דמויות ייחודיות וצבעוניות, והכי מדהים – שירים מגוונים שאיכשהו מולחנים טוב ועובדים מדהים בהקשר של כל סצנה.
בקיצור – וואו וואו וואו. חבורת מוכשרים עושה דבר שהוא פשוט מצחיק. מומלץ בחום. עכשיו להביא לארץ.
Coma
לאחר שראיתי את EULOGY הנהדר (ראו בהמשך), הסתקרנתי מאוד משתי החוויות האחרות של טרילוגיית Darkfield, כולן חוויות חושך בתוך מכולות משא לבנות שעוברות לקהל דרך אוזניות.
לצערי, החוויה הזו הייתה משמעותית פחות טובה מ"הספד". העיצוב הפנימי של המכולה מהמם – מיטות משולשות לגובה, אתה נכנס, שוכב, שם אוזניות, ומחכה לחושך.
בחושך, אתה מתחיל לשמוע קולות, צעדים, דיבורים – אלא שלא כל כך ברור מה העלילה שאמורה להיות מסופרת. האם אתה בקומה? מישהו אחר? הכול לא מובן ומה שכן לא מספיק מעניין. מעבר לכך, גם השימוש בטכנולוגיה המצוינת של עיצוב הסאונד נוצל פה באופן די מינימלי.
אם אתם רוצים חוויה מוקלטת כמו זו – ממליץ על "הספד", ואם אין לכם תכנון לנסוע לאדינבורו – לכו למרכז "נא לגעת".
Scots
גם זה מחזמר, פרי יצירתה של הקבוצה הסקוטית A Play, A Pie and A Pint, אך כזה שמספר את ההיסטוריה של סקוטלנד מנקודת מבט של, ובכן, שירותים. נשמע מגניב, וזה אכן די מגניב בתיאוריה – אבל הביצוע מפוזר, עם טקסטים לא ברורים ושירים מסורבלים. כן, יש אנרגיה גבוהה וכיפית (במיוחד כי במחיר הכרטיס כלולים גם כוס שתייה ופאי בשר), אבל התוכן שמוצג על הבמה, פשוט נכנס באוזן אחת ויוצא מהשנייה.
אבל אפילו מוזר מזה – בשלב מסוים המחזמר שינה את עצמו לחלוטין והפך ממחזמר היסטורי קומי לסיפור נוגע ללב על הומואים בסקוטלנד והמאבק שלהם למען זכויות. זה בפני עצמו חשוב ומפעים, בפוטנציה, אבל אני פשוט לא יכול לקחת ברצינות את היוצרים אחרי שארבעים דקות הם רק עשו שטויות על הבמה. זה מגוחך.
סך הכול – "סקוטס" זה מחזמר עם לב, זמרים מוכשרים (כמו בכל מחזמר שראיתי באדינבורו, אגב) ואנרגיה טובה. אבל הוא פשוט לא כזה מעניין.
Dusk: A bite size love story
"Dusk" הוא מחזמר פארודיה, שנוצר על ידי קבוצת Wishbone Media מארצות הברית, על סאגת ספרי וסרטי "דמדומים". הוא נועד להיות הדבר הכי כיפי ומצחיק שיכול להיות לקהל שאוהב את "דמדומים", וזה בדיוק מה שזה. הטקסט עצמו והשחקנים עצמם, מלאים בכל כך אהבה לחומר, ובמקביל גם ביכולת לצחוק על הטקסט ועל עצמם שזה פשוט גורם לצופה הממוצע, שלאו דווקא מכיר את הסיפור של בלה ואדוארד לבוריו, להשתכר מצחוק וליהנות בצורה בלתי רגילה.
הרפרנסים ליצירה המקורית מגוונים, החל בחיקוי אובססיבי של פעולה שביה (ייצוג לבלה, שנועד כדי להימנע מהפרת זכויות יוצרים) עושה בקטנה, עד להפיכה של סטפני מאייר, סופרת הסדרה, לליטרלי אלוהים, עם ביטויים כמו: For Stephanie's sake וכו'.
מעבר לכך, יש בהצגה שפה בימתית שמאוד עובדת, המבוססת על מינימליזם בשילוב אלמנט ההפתעה. אין כלום על הבמה, ובכל סצנה נכנסים אנשים לבושים בשחור מהרגליים עד הקצה של הראש בשחור ופשוט מחזיקים אביזרים: כריות, עצים, לוח גיר, דשא ועוד. לפעמים, יש רגעים שהם מכניסים הרבה תפאורה בשביל סצנות של שניות בודדות.
ולצד זאת, היצירה לוקה בחוסר לחנים טובים. ההפקה הזאת מאוד מזכירה את ההפקות המפורסמות של קבוצת Starkid – שעשו את המחזמר הפארודיה על הארי פוטר – A Very Potter Musical, או מחזמר הפארודיה על דיסני, Twisted. ההבדל העיקרי בין ההפקות הללו זה שאלו של Starkid לא נשענות רק על הפארודיה, אלא מתעצמות בזכות לחנים מעולים ומבנה אפקטיבי. ב-Dusk זה היה בעיקר פארודיה., אבל לפחות הפארודיה נעשתה מעולה ומעל הכול, היתה מצחיקה עד דמעות.
The Van Paemel Family
הצגת יחיד שמבוססת על מחזה פלמי מפורסם עם 15 דמויות. ההצגה, פרי הפקתה של קבוצת SKaGeN – Valentijn Dhaenens הבלגית, ובהתאם מדוברת כולה בפלמית, מספרת על משפחת איכרים בבלגיה של סוף המאה ה-19, ועוסקת בנושאים כמו הבדלי מעמדות, סוציאליזם, הגירה לאמריקה, חיי עוני וכמובן, משפחה.
היצירה מורכבת מארבע סצנות, בכל סצנה מצבה של המשפחה הענייה מראש רק הולך ומחמיר – האח הצעיר נכנס לכלא, האח האמצעי משתמט מהשירות הצבאי ובורח לאמריקה, האח הצעיר מת, האחות נכנסת להיריון מאדם מאורס שמתכחש לה, ובסוף הם גם מאבדים את הבית.
בכל סצנה, השחקן היחיד על הבמה מגלם דמות אחת בלייב – ואת שאר הדמויות בהקרנה. ככה זו בעצם לא הצגת יחיד סטנדרטית, כי הדיאלוגים הם בין שתי דמויות נפרדות, שלמרות שהם מתוזמנים, עדיין מרגישים מלאי חיים וכנים. עם זאת, ההבדלים בין הדמויות לא היו כאלה עמוקים, והציגו דמויות די שטחיות.
ה"גימיק" הזה, של משחק בלייב והקרנה מוקלטת, הוא מה שעושה את ההצגה בעיניי. לראות את כל שאר הדמויות מגיבות למה שהדמות עושה חי על הבמה זה הישג טכני מדהים. באופן כללי, ההקרנות היו איכותיות מאוד מבחינה ויזואלית ומבחינת סאונד. אבל מעבר לזה, הדיאלוג בין המשחק החי להקלטה המוקרנת, יצר משחק עם החלל באופן שהוא לא אפשרי בדרך כלל, כמו נגיד הקרנה של דמות אחת ענקית לעומת דמויות אחרות, בגדול רגיל, כדי להדגיש את החשיבות שלה לדמויות, או שדמויות צצו מלמעלה או מהמרחק. היה אפשר לשחק עם המשחק הזה הרבה יותר, מה שהיה מרים את ההצגה עוד כמה רמות. אבל המשחק שהיה על הבמה, בהחלט היה אפקטיבי מספיק.
הבעיה העיקרית בהצגה היא דווקא המחזה, שבסופו של דבר הוא מאוד קלאסי ומיושן. הדמויות נגררות לדיונים פילוסופיים ארוכים שמרגישים מיותרים, הרצונות והתמות מאוד מואכלים בכפית, והסוף לא מספיק עובד. בשורה התחתונה – זה היה חוויה מהנה. אבל הדבר המדהים באמת זה ההקרנות. אני מקווה שבשנה שנתיים הקרובות, מישהו ישכיל לעשות אותו דבר – על מחזה רב-משתתפים אחר.
We'll have nun of it
היצירה, פרי הפקתה של קבוצת Sister Sister Productions הבריטית, היא מחזמר על בנות בסוף הלימודים שלהן בבית ספר דתי בסקוטלנד, שמתלבטות מה לעשות עם החיים שלהן. וכן, כל השחקניות והזמרות, הן גם הנגנות, ולהיפך, וזה די אדיר. וזה אדיר פי כמה וכמה שכולן גם זמרות טובות וגם שחקניות די טובות. המוזיקה באופן כללי הייתה מעולה, כנ"ל לגבי העיבודים הלחנים. ההצגה בפני עצמה הציגה סטייל ייחודי, זרימה טובה על הבמה ופשוט כיף טהור.
אבל העלילה… טוב, בכנות העלילה הייתה לי מאוד לא מובנת. בחלק מהמקרים, לא הבנתי את המתרחש בגלל השפה והמבטא, כנראה, אבל גם היה משהו בבימוי שהיה מאוד מבלבל. הנערות משתמשות בכלי הנגינה שלהן כחפצים לאורך ההצגה. אבל אני רוב הזמן פספסתי את זה ולכן הרבה דברים פשוט לא היו לי מובנים. גם מערכות היחסים ביניהן לא היו כאלה ברורות. אחת רבה על אחרת ואני לא מבין מי זאת מי ולמה. בסוף, זה לא היה לי כזה חשוב, כי הבנתי את התמות המרכזיות של שחרור וחופש, ואז פשוט יכולתי להישען אחורה ולהנות.
The Talent
"הטאלנט", פרי יצירתם של Deborah Pearson ו-Action Hero, זו הצגה המתרחשת כולה בתוך תא הקלטה. בתוך התא נמצאת מסובבת/קריינית שעוסקת בהקלטות של כל מיני דברים שונים: פרסומות, סרטוני מוטיבציה, סדרות מצוירות, הודעות באוטובוסים ועוד ועוד. איתה בתא יש עוד שני קולות שמביימים אותה ומדריכים אותה מה עליה לעשות, רוב הזמן עם דרישות מוגזמות הרבה יותר מדי – מכאן מגיעים רוב הקומדיה והבידור של המופע. זה, והעובדה שהשחקנית הראשית מעולה ומצוינת ב"עבודה" שלה (שהיא גם אולי באמת העבודה שלה).
מתחת לפני השטח נראה שמתרחש איזה משהו, עם אורות מהבהבים ושיחות עם הקולות פתאום נשמעים משונה. רגעים רבים שכאילו נלקחו מסרט אימה. הרגעים האלה משודרים נהדר לכל אורך ההצגה באמצעות התאורה המדהימה בתוך תא ההקלטות שמצליח לייצר מגוון כל כך רחב של אורות שזה נדמה כאילו יש גשר תאורה שלם מוחבא שם. אלא שלכל הדברים האלה אין שום הסבר מעבר למה שכתבתי פה. הם פשוט נשארים בתחום הרמזים עבור הקהל ולא הופכים לשום דבר אחר.
וכאן, ההצגה נופלת, למרות השחקנית המצוינת והקונספט הנהדר, רוב ההצגה שום דבר באמת לא התקדם והיא נשארה די תקועה במקום. במקום עוד ועוד הקלטות של פרסומות, היה אפשר להשתמש רגע בגימיק בדרכים שונות ולהתקדם בעלילה שניסיתם לבנות. מה שיש הוא לא רע – אבל הוא גם לא מספיק טוב.
Collar
זוהי הצגת יחיד, של קבוצת Bryntirion הוולשית, על אדם שרוצה להיות, ובכן, גולדן רטריבר. זהו. זה בעצם כל מה שצריך לדעת. אין פה איזה משהו מעבר, אבל גם אין איזו אכזבה. זה בדיוק מה שמצפים לו. הצגת יחיד קלאסית, הן מבחינת הבימוי (אדם על כיסא), הן מבחינת המשחק (עושה דמויות מחייו) והן מבחינת המחזה (קומי לרוב ואז בסוף דרמטי).
ההבדל היחידי זה באמת הנושא הכמעט אבסורדי, שכאילו מתקיים בעולם סטייל-מראה-שחורה שבו הניתוחים האלו אפשריים. הבדיחות עובדות, השחקן די מצחיק (אם כי לחלק מהדמויות חסר אפיון חזק שהיה יכול להרים אותן) וזה בעיקר חמוד ועובד טוב. פשוט כנראה יש עוד 100 כאלה בפסטיבל (לא בצחוק – בכל פסטיבל הפרינג' יש כ-5,000 הצגות תיאטרון. וזה אם לא כוללים את מופעי המוזיקה, הסטאנדאפ, המחול והספוקן וורד, כן?)
EULOGY
זוהי אחת החוויות הכי יחודיות בפסטיבל, פרי מוחם הקודח של היוצרים המעולים בקבוצת DARKFIELD האנגלית. נכנסים לתוך מכולת ברזל ומתיישבים, כל צופה בנפרד, בתוך עגלת משא אישית (עם כרית, למען הנוחות). כל אחד שם אוזניות, ואז, האור נכבה. לגמרי. כל 35 הדקות של ההצגה הן בחושך מוחלט.
העלילה די מסורבלת, ומרגישה כמו פרק של מראה שחורה. בעיקרון, אתה אדם שבא להתארח במלון משונה כזה ומקבל מלווה. המלווה עוזרת לך ומעבירה סיור במלון המשונה הזה בדרך לכנס מיוחד שצריך להתקיים. העניינים נהיים אפלים יותר ויותר, ולא ברור מה מזה אתה חולם, מה אמיתי, והאם אתה בסכנת חיים?
כל העלילה מתוארת דרך אוזניות באמצעות עיצוב סאונד מדהים. קשה להדגיש כמה זה מטורף. במהלך היצירה, נשמעים צעדים שבאים מתוך המכולה – והם פשוט לא צעדים אמיתיים – הכול דרך האוזניות. המכולה עצמה גם משתפת פעולה – היא רועדת פה ושם כדי לספק את התחושה של מעלית.
סך הכול, "הספד" זו חוויה מדהימה שעשויה היטב – ואני מתכנן ללכת לחווית החושך השנייה שלהם בפסטיבל – סיאנס. עדכונים בהמשך.
Oscar At The Crown
זהו מחזמר משוגע, של קבוצת The Neon Coven האנגלית, שהתחיל מאלבום קונספט ומושק השנה בפסטיבל הפרינג'. הסיפור עוקב אחרי חבורת אנשים שגרים מקום מפלט בטוח בעולם פוסט אפוקליפטי. המקום מנוהל על ידי אדם החושב עצמו לאוסקר וויילד, ובהתאם, כל ערב הם מעלים מופע שמגולל את חייו שלו, עם מנהל המקום בתפקיד אוסקר, כמובן. אלא שהלילה נכנסה למקום המפלט חדשה מבחוץ, ששוברת את התפיסה שלהם של אוסקר וויילד כאדם ללא רבב ומציגה גם את אשתו, קונסטנס לויד, ככותבת מוערכת בפני עצמה.
אבל בתכלס זה תירוץ לעשות כיף ולרקוד במשך שעה. ההצגה עצמה מתקיימת בתוך בר. חצי מהבמה מתפצלת וזזה על גלגלים, ומומלץ לרקוד על הבמה יחד עם הקאסט – שאגב רוקד ושר ברמה פסיכית. כמות השירים הבולטים בערב הזה – וואו. כל המופע הזה הוא פשוט וואו וואו וואו, וכל וואו פה הוא מדויק. – התלבושות, השירים, התאורה, החלל, הכול נוצץ וחד ומוטרף על כל הראש.
כיף אדיר עם שחקנים מעולים וסיפור מגניב – אין דבר טוב מזה לראות בלילה באדינבורו. שווה לסגור עם זה את היום.
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 