מאת: עינב מילוא
על כיסאות פלסטיק באולם איקוני ב"צוותא", עשתה ההצגה "ככה יצאתי" את הבלתי יאמן והצליחה לרגש עם נושא שנראה שבשנים האחרונות התיאטרון הישראלי פשוט אוהב לאהוב – דתיים. שני שחקנים על הבמה, שני מתלי בגדים, לוח קליפ לדפים מתחלפים, וזה הכל. אך על אף שההצגה הזו הוכיחה בשנית מהו כוחו של קסם התיאטרון, היא לא חפה מבעיות. למעשה, היא סובלת מהבעיה העיקרית של יצירה שעשויה ממספר סיפורים – אף אחד מהסיפורים לא מגיע לשיא.
ההצגה מביאה אסופת אתגרים מחייהם של יוצאים בשאלה מהמגזר החרדי. ארבעה סיפורים נפרשים לנגד עינינו – השחקנים גילמו את עצמם וסיפרו את סיפור היציאה שלהם בשאלה ובנוסף, סיפוריהם של שני יוצאים בשאלה נוספים עמם שוחחו השחקנים, ככל הנראה במהלך התחקיר להצגה. הדבר נאמר לקהל לפני שאנחנו צוללים לעומק העלילה. גם בתוכנייה, אנחנו מקבלים מידע כי כל הסיפורים על הבמה הם עדויות של יוצאים בשאלה, שסיפרו לבימאית ולשחקנים את רשמיהם ממסע היציאה בשאלה. הסיפורים הללו אכן מונגשים היטב לקהל.
כבר בתחילת ההצגה, משחקת טס מאיר מורה בשיעור חשבון למתחילים, היא משתפת את הקהל בהצגת רגע בשיעור בו התלמידים (הקהל) נדרשים לפתור משוואה פשוטה (לי היא לא הרגישה פשוטה כל כך). אלו מבין הצופים שעשו זאת במהירות קיבל חיזוק רציני לאגו כשאבי אופיר, השחקן, צץ פתאום בקהל והביע את תסכולו על כך שהוא לא מבין מה זה ה-X? ואיך יכול להיות שלפני רגע הוא היה 5 ועכשיו הוא 9?
באמצעות הצגת אחד מהסמלים הכי גדולים לבידול החברה החרדית – לימודי הליבה, קיבלתי הצצה כנה ונוגעת לפער ענק וחשוב עמו נאלץ היוצא בשאלה לצאת לעולם החילוני. בלי דרמה אינטנסיבית, בלי קלישאות ואפילו בלא מעט הומור, זכו כוכבי ההצגה באמפתיה שלי.
ההיסחפות שלי עם ההצגה מתערערת כשמשחקי התיאטרון מעט חוצים את גבול הטעם הטוב. השינוי בין הדמויות אמנם יוצר עניין ומגוון את ההצגה אך במקביל, מצאתי את עצמי מבולבלת לא מעט. באחת הסצנות בהן גילם השחקן את עצמו, אבי אופיר, השחקן, מציג דיאלוג נוגע ומרגש עם אביו. ואכן, נאמרים במונולוג המפוצל הזה דברים חשובים ומשמעותיים המגלים אמפתיה כלפי החברה החרדית (מה שהרבה פעמים חסר במדיה הישראלית), המוסכמה הברורה הייתה שחבישת הכובע החרדי האיקוני מעידה כי האב מדבר והסרתו מעידה כי הדמות הראשית מדברת. אבל הדיאלוג היה מהיר והשחקן פשוט לא עמד בקצב, וזה היה מבלבל ועמוס, והסיט את תשומת הלב מהדברים החשובים שנאמרו.
פעם נוספת בה דעתי הוסחה היתה כאשר השחקנית נדרשה לרוץ למתלה הבגדים כדי ללבוש את כיסוי הראש המסמל שכעת היא משחקת את אמו של הפרטנר שלה שלא מצליחה להביא עצמה להיות גאה בו כשהוא מתקבל לאקדמיה, מסיים תואר ראשון, תואר שני ואפילו כשהוא מתקבל לדוקטורט בהרווארד (אותו הבחור שלא הצליח לפתור את המשוואות הפשוטות בסצנה הראשונה).
השחקנית הזדרזה כל כך לעטות על עצמה את הדמות שנראה היה שלא הספיקה להיכנס אליה ברמה הרגשית. אני זוקפת את זה לפורמט ולא למשחק. משום שמאיר הביאה אותי לכדי דמעות ברגעים אינטימיים ומיוחדים בהם עמדה על הבמה. היא הייתה מקצועית, מלאת כריזמה, מרשימה מאוד ובעיקר כנה ומחויבת.
גם הפרטנר שלה, אבי אופיר, שיחק את שלל הדמויות שלו בחסד. בעוד שטס אולי בלטה בכריזמה שלה, נראה היה שאופיר משחק באופן טוטאלי ובו בזמן נראה שהוא בשליטה, שההצגה הזו משמעותית עבורו, שהוא נהנה. אבל מעל הכל, הוא הביא עמו הומור שאינו לועג.
בכלל, להבדיל מיצירות אחרות על אודות היהדות ובפרט על היציאה בשאלה, נראה ש"ככה יצאתי" לא נולדה כדי לגרום לקהל לשנוא את החברה החרדית, וזה אולי סוד הקסם שלה. על אף שצרמה לי הנחת היסוד של ההצגה שהחיים בחברה החרדית משולים ל"מצרים"- עבדות ממנה צריך אדם לצאת אם חפץ בחירותו והחילוניות מוצגת כארץ המובטחת (הביטוי ממש נאמר בסוף ההצגה), שמחתי לראות שההצגה לא נפלה לסטראוטיפים הרגילים של אב מתנכר לבנו החוטא ואם שנועלת את בתה בחדרה. השחקנים אפילו ציינו שמספריה של תופעת הניכור הולכים ויורדים ושמשפחות רבות כבר נוטות לקבל את בניהם או בנותיהן הסוררים.
במקביל, למעט דיאלוג מעט סאטירי בין השחקן לדמות של אישה חילונית (איך לא?), כמעט ולא הוצגה ב"ככה יצאתי" ביקורת מתבקשת על החברה החילונית. האם אנחנו כחברה יודעים לקבל את אותם יוצאים אמיצים בשאלה? מה בכלל כל כך שונה בין היחס שלנו לאחר, לבין היחס לאחר בחברה החרדית? האם זה לא המקום לבחון את הסוגיה הזו – כששני העולמות הללו ממילא עומדים על המאזניים? למה תמיד החברה "הכללית" פטורה מביקורת?
אבל אולי הגורם לכך הוא לאו דווקא מוסרי? אולי גם הצגה טובה לא יכולה להכיל על עצמה מספר עלילות בלתי מוגבל וכל כך הרבה שפות תאטראליות, ובטח שלא עוד תמה. למעשה, סיפוריהם האישיים של שני השחקנים על הבמה היו בהחלט מספיקים כדי לשמור על סיפור רציף, תובנות עדינות ומערכת יחסים כנה וקרובה בין שני שחקנים שהכימיה ביניהם בבירור מעולה. אולי שם היינו מגיעים לשיא? ההצגה הייתה מתפוצצת וכולנו היינו מקבלים את הקתרזיס שלשמו הגענו.
על אף שאולי לפרקים היה קצת בלגן על הבמה ואולי ארבעה קווי עלילה שונים זה קצת יותר מדי לכתפיים של שני השחקנים הללו, בפועל בארבעת קווי עלילה יש יותר אמת מאשר על הבמות הגדולות בארץ שמציגות תיאטרון קלאסי של סיפור ברור ותמה ידועה מראש. בכנות, הייתי צופה בהצגה הזאת שוב.
"ככה יצאתי"
צוותא
כתיבה, עיבוד ובימוי: עדי גורל
טקסטים מקוריים: חני כהן, טס מאיר ואבי אופיר
שחקנים יוצרים: אבי אופיר וטס מאיר
מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: מיכאל ליניק ואור קודאי
הפקה: שירה בראודה
יוזמה והפקה: אגודת "השותפים לדרך" לארגון "יוצאים לשינוי"
עיצוב גרפי: טליה דריגס
מועדים נוספים:
21/8/23 20:30
12/9/23 20:30
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 