מאת: אביבה רוזן
במונודרמה "את מדברת, אני מדברת", של תיאטרון תמונע, ריקי חיות עוברת בין שתי דמויות ללא הפסק. היא חובשת ומסירה פאה אפורה קצרה, והופכת לאישיות שונה לחלוטין. האחת, חיה חיים ישראליים מוכרים, פחות או יותר, של צברית שגדלה פה, בינינו, עם אם ועם אב נוכח-נעדר שנסע לעבוד בחו"ל כדי לפרנס משפחה בימי הצנע.
הדמות השנייה, הקשישה הנאצית ברונהילדה פומזל שכתבה ספר על חייה, גדלה גם היא עם אב נוכח-נעדר, ששירת הרחק בצבא בזמן מלחמת העולם הראשונה. כשהאב חזר הוא הביא עמו את בסיס הגרמניות דאז, לפיו "סדר חייב להיות" (Ordnung muss sein), שהתבטא בביתם בציות והכנעה על ידי מכות והפחדה. כך מסבירה הקשישה, שהייתה לאחר מכן מזכירה במשרד התעמולה של גרינג, את האופי הלאומי שאפשר לנאצים להגיע לשלטון. היא מתארת את זחילתה של התעמולה הנאצית לחיי הגרמנים, שכמהו לסדר ולנורמליות, למזון שהיה במחסור ולכבוד שניטל מהם בהסכמי ורסאי, לאחר תבוסתם במלחמת העולם הראשונה.
הקשישה מתארת את יחסיה עם יהודים. היא עבדה אצל יהודים, חברתה הטובה ביותר, אווה, הייתה יהודיה. אווה אפילו ליוותה אותה כשאמרו לה שכדי לקבל עבודה, עליה להירשם כחברת המפלגה הנאצית. היא חיכתה בחוץ.
כשאווה נעלמה, יחד עם יהודים אחרים שהכירה, היא האמינה לתעמולה שאמרה שלקחו אותם כדי ליישב את חבל הסודטים שכבש היטלר. במשך כל המלחמה, היא טוענת, ולמרות שעבדה במשרד התעמולה, הדפיסה חומרים כקצרנית, היא לא הייתה מודעת לגורלם האכזרי של היהודים, כולל אלה שהכירה. כך היא אמרה. כל העניין לא היה נעים, אבל היא לא הטרידה את עצמה יותר מדי. היא האמינה כי רצתה להאמין, וגם לולא הייתה מאמינה, אי אפשר היה לעשות כלום. וכמוה, היא חושבת, האמינו כמעט כל הגרמנים.
ריקי, הישראלית, אומרת מולה במרירות, שרק כשלא רוצים לדעת לא יודעים. ואז, ריקי מתחילה לבוא חשבון עם עצמה, ועל יחסה עם הישראלים, ובמיוחד עם אלה שמגדירים את עצמם כנאורים וכהומניים. האם באמת איננו רואים מה שקורה פה לנגד עינינו? האם איננו רואים מה שקורה בחווארה? האם איננו אשמים באותה אשמה בה אנחנו מאשימים את ברונהילדה ואת כל הגרמנים שחיו אז והתעלמו ממה שהיה כל כך ברור מול עיניהם?
הבנאליות של הרשע. אלה לא רק חיילי אס אס ועובדי מחנות השמדה שידעו היטב מה הם עושים, אלא כלל העם הגרמני שבחר בהיטלר כמנהיגו והסכים, הסכמה שבשתיקה, למעשי הרצח המתועבים ביותר בהיסטוריה האנושית. היצירה מעלה את השאלה הקשה אך ההכרחית – הבנאליות של הרשע, האם קיימת גם אצלנו? והתשובה מובנת מאליה. ככל שנוח לנו יותר להעלים עין. וזהו המכניזם המוביל אותנו, והוא טבעי ונורמלי אבל הוא זה שמאפשר את ההתנהלות של הרשע הקיצוני שמוביל להתעמרות באחרים רק בגלל שהם שונים מאתנו במשהו, כך אנו מאפשרים את היותו והתפתחותו.
חיים גרמניים, כשם ספרה של פומזל, בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, מול חיים ישראליים בשנות העשרים של האלף השלישי. ריקי חיות פושטת את הפאה האפורה, ונותרת בדמות עצמה, ועל המסך הפרוש מאחורי השולחן והכיסא שמשמשים כתפאורה, היא מגישה אוכל לנכדותיה במטבח הישראלי שלה. משפחה ישראלית נורמלית, שיש בה חופש ושמחה, קרבה ואהבה. התמונה לנגד עינינו מתרחבת. היא כבר לא ממוקדת רק בשאלה, איך מתאפשר לעם להיות אכזר כלפי עם אחר, היא מביאה פרופורציות אחרות ונתיבי חיים נוספים, ומותירה אותנו עם סימני שאלה רבים עוד יותר לגבי הדרכים שבהן אנו חיים את חיינו.
את הנושאים הקשים בהצגה ריקי חיות נושאת היטב, ומגלמת בצורה טובה את שתי הדמויות. היא מיטיבה להיכנס לדמותה של הקשישה הגרמנייה, המימיקה שלה משתנה וקשה לזהות שזאת אותה אישה, שרק לפני שנייה צחקה עם נכדותיה במטבח הישראלי.
כותבת שורות אלה היא דור שני לשואה, אשר מעבירה בשנים האחרונות את לפיד הזיכרון דרך מוסד "זיכרון בסלון". הזיכרון הזה זה הצד שלנו במשוואה הנוראית שברונהילדה פומזל מתארת, ומייצגת צד אחר שלה. אנחנו כאן, כישראלים, כבר מהווים צד אחר במשוואות אחרות.
את מדברת, אני מדברת
תיאטרון תמונע
בהשראת הספר "חיים גרמניים", מאת ברונהילדה פומזל וטורה ד. הנסן
עיבוד ובימוי: נאוה צוקרמן
כתיבה: נאוה צוקרמן וריקי חיות
תרגום ומשחק: ריקי חיות
תפאורה ותאורה: איריס מועלם
צילום ועריכת וידיאו: שי יצהר ויינברג
עריכה מוסיקלית: נאוה צוקרמן ועומר אלשייך
הפקה: עומר אלשייך
מועדים נוספים:
14/8/23 20:00
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 