מאת: גלעד עמנואל גורדון
"התיאטרון מבקש צורות חדשות", את המשפט המדויק והעל-מותי הזה כתב אנטון צ'כוב עוד במאה ה-19 ומאז הוא בוצע שוב ושוב, הבמות שונות, השחקנים שונים אבל מה עם הצורה? איי, כמה אירוני. אז מה הקשר לצורות חדשות ומחזה כל כך עתיק כמו "אנטיגונה", מחזה שנכתב על ידי סופוקלס עוד לפני הספירה (לפי ההערכות בשנת 442 לפנה"ס), ולא סתם אנטיגונה, אלא בעיבוד של ברכט, המחזה הראשון שבחר להעלות על במת אירופה אותה עזב ב1933 ועלה רק ב1948, שעם כל הכבוד, כבר אז נחשב ליוצר כמעט קלאסי? האמת, הרבה יותר משניתן לצפות.
אתחיל מזה שאני הוא זה שפניתי לאירית (העורכת המופלאה שלנו) שבדרך פלא הצליחה לסדר לי כרטיס להצגה עוד באותו היום. גילוי נאות, זו הצגה שכבר ראיתי בהצגת הבכורה שלה, פשוט נזקקתי לריענון לפני כתיבת הביקורת. בכנות, זה נדיר מאוד שיש לי את הסבלנות לצפות באותה ההצגה יותר מפעם אחת, בטח עם הצגה ארוכה כמו זו, שנמשכת כשעתיים וחצי.
אז נתחיל מסיפור העלילה – אנטיגונה בת אדיפוס, חוזרת למולדתה תבאי המסוכסכת לאחר שליוותה את אביה העיוור לקולונס (לא שיש לכך אזכור בהצגה, אבל מספיק לקרוא את שני מחזותיו הקודמים של סופוקלס, "אדיפוס המלך" ו-"אדיפוס בקולונס" על מנת להבין את מורכבות הסיפור ומשמעויותיו הנסתרות). במחזהו המקורי של סופוקלס, אנטיגונה חוזרת לתבאי של אחרי המלחמה, לאחר ששני אחיה, אטאוקלס ופולינקס הרגו זה את זה במאבק ירושה אכזרי. אטאוקלס, הצעיר מהשניים, גירש את פולינקס, הבכור, אשר הלך לממלכה אחרת, גייס צבא, ויצא למלחמה בעירו על מנת לזכות בכתר. כאמור הקרב נגמר במות שניהם מה שמיצב את דודם, קראון, כשליטה הבלעדי של תבאי. על מנת לעודד את רוחה של העיר, קראון מחוקק חוק אומלל אשר מוביל את כל המחזה – את אטאוקלס "הגיבור" שנלחם למען העיר, יקברו לפי כל כללי הטקס, בעוד שאת פולינקס "הבוגד" ישאירו עירום בשדה על מנת שיאכל על ידי העורבים וחיות הבר. אנטיגונה שאיננה מסוגלת להפקיר כך את גופת אחיה, קוברת אותו בניגוד לחוק ובניגוד לעצת אחותה איסמנה, נוסכת את הנסכים ומפזרת אדמה. מנקודה זו, הסיפור רק הולך ומסתבך.
העיבוד של ברכט שומר על המקור של סופוקלס, אך עושה מספר שינויים. ראשית, פותח ברכט את עיבודו בסיפור קצר על שתי אחיות בגרמניה של מלחמת העולם השנייה, על מנת לחבר את סיפורה הארכאי של אנטיגונה לתקופתו. שתי האחיות חיות בעוני רב ועובדות קשה במפעלים על מנת לשרוד, בעוד שאחיהן מגויס והולך ללחום בחזית. יום אחד, מופיע על סף דלתן מזון ממקור לא ידוע. לא אקלקל לכם את הסיפור שמוגש בצורה מבריקה על ידי מיכל ויינברג (המשחקת את איסמנה, האחות הכנועה). עם שינויים ווקאליים מועטים, אך עם הרבה שינויי טונציה ובעזרת בובת ציפור קטנה, ויינברג מגלמת את שלוש הדמויות המרכזיות בסיפור ומכניסה את הקהל עמוק לתוך האווירה.
שנית, שינוי נוסף שברכט הכניס למחזה הוא מהותי יותר – סיפור המלחמה אינו מתרחש לפני עלילת המחזה, במקום זאת ברכט בוחר למקם את העלילה דווקא בלב לבה של הלחימה. כאמור, אטאוקלס ופולינקס כבר מתים עם תחילת המחזה כך שהקונפליקט בין קראון ואנטיגונה בעינו עומד, אך עדיין מניעיו של קראון משתנים. במקום להיות שליט אשר צריך להתמודד עם תוצאות המלחמה, קראון נדרש להכחיש את קיומה של המלחמה ולשמור על העם לצדו.
שלישית, את אחד הקטעים המצוטטים יותר מאנטיגונה, "אודה לאדם", שיר יווני קלאסי שהשפיע על יצירות רבות, ואף על תנועת הומניסטיות ככלל, זהו שיר המקהלה הראשון במחזה אשר מהלל את יכולתו של האדם לגבור על הטבע ולהילחם כנגד פגעיו, ברכט מחליף בשיר ציני בהרבה. את כל הצלחות האדם שמתאר השיר המקורי, ברכט מבקר ומצביע דווקא על אכזריות בני האדם כמין אנושי. כמו בברכתו של יצחק לבנו עשו – "על חרבך תחיה", כך אומרים לנו הבמאי והמחזאי – רוצים לזכות בהון? המלחמה היא גורלכם.
ועל אף כל זאת, בכל זאת צפה השאלה, מה לכל זה ול"צורות חדשות"?
התשובה לכך מתקבלת בבחירה בחלל לא שגרתי כלל. ד"ר עירא אבנרי, הבמאי, בחר להעלות את המחזה דווקא במוזיאון הטבע אשר ממוקם בצפון העיר, ונעזר בשלושה חללים. הפתיחה מתרחשת בכניסה האחורית למוזיאון, לאחר מכן הקהל עובר סיבוב קצר בחלל תצוגה עמוס חיות מפוחלצות ובליווי של קרן צור (המגלמת את אנטיגונה), ומסיים את מסלולו בחלל לבן וגדול, דמוי מעבדה בו מתרחש חלק הארי של המחזה.
ניכר כי בחירת החלל אינה מקרית. את התוכנייה בוחר ד"ר אבנרי לפתוח בציטוט של ברכט "[…] הבמה איננה אוסף של עשבים מיובשים או מוזיאון טבע עם חיות מפוחלצות" [ברטולט ברכט, מתוך מכתב לשחקן, 1951] (ההדגשה לא במקור), ובכך מתחיל להבהיר את כוונתו. יש לומר כי באופן אישי יש לי חיבה גדולה לתיאטרון המתרחש בחללים לא שגרתיים, והבחירה במוזיאון הייתה מוקד המשיכה הראשוני שלי להצגה. הבחירה בלוקיישן לא רק שיצרה רפרנס בולט לציטוט זה של ברכט, אלא גם חיזקה את הווייתם של מחזות קלאסיים כדבר כמעט מפוחלץ. דמותה אנטיגונה אשר מובילה את הקבוצה עד לחלל המרכזי עוצרת שוב ושוב להתבונן בפוחלצים, להתרשם ולהביע כמעט חרדת קודש אל מול חילול המוות האכזרי לו אנו עדים כקהל. בנוסף לכך, את ההליכה מלווה נעימה קלילה וקריין אשר מספר לנו על המוזיאון ועל חללי התצוגה השונים, זהו נאום מוקלט אשר נקטע פעמים בודדות על ידי קולה של איסמנה המחזיר אותנו שוב ושוב על עולם המחזה.
על אף שהחלל מעורר מחשבות מטא-תאטרליות רבות ותומך תמטית במחזה, ניכר שהוא אינו נוצל כהלכה. במוזיאון ישנם חללי תצוגה רבים, ובמקום לנצלם, להריץ את הקהל בכל רחבי המוזיאון, צוות היוצרים בוחר להוביל אותנו לעבר חלל יחד ומרכזי, לבן וריק כמעט לגמרי (מלבד מספר פסלים, פוחלצים, ועזרי תפאורה מעטים). נכון, יש כוח לחוויית המעבדה והבמה העירומה כמעט, בטח בהקשר של ניסוי תיאטרלי מעניין כמו זה, ובכל זאת, אם כבר להיעזר בחלל כה לא שיגרתי ואם כבר לשלב צורות חדשות אליבא דצ'כוב, למה לא לנצל את החלל עד תומו?
חיפוש קטן בגוגל הראה כי ד"ר אבנרי עבד בעבר עם "השחף", המחזה ממנו בחרתי לשאול את הציטוט בפתיחה, ואין לי ספק כי המחשבה עליו צפה בראשו. בנוסף בבחירת עבודה עם קלאסיקה מוכרת כ"אנטיגונה", הדרישה לצורות חדשות הולכת ומתחדדת. אין ספק כי ההצגה הייתה מעניינת וייחודית בנוף התיאטרלי- ישראלי, ולמרות זאת הבחירה בחלל נשארה יותר אינטלקטואלית מאשר דרמטית.
כאן, אני מוכרח להציף את הביקורת המרכזית שיש לי על ההצגה הספציפית הזו, אמנם דרך בחירות בימוי ועיצוב דמות, המסר הפוליטי של ההצגה התחדד, אך למרות משחקו הנפלא והמדויק של ערן שראל (המשחק את קראון), הדמות נשארת מנותקת ולא משאירה ולו מקום יחיד להזדהות. היא לא מעוררת בי את השאלה ההכרחית, לטעמי – איפה בחיי אני מרגיש קראון? – אלא משאירה אותי בעמדה מעט ריקה וצפויה כלפיו. מנגד, ניתן לומר כי גם אנטיגונה, שמאופיינת כנערה מרדנית, צעקנית ואכזרית, שלפעמים אף לא לצורך, אינה מעוררת הזדהות. עם זאת, מכיוון שהערכים אותם היא מייצגת (אי-ציות אזרחי ומלחמה למען הצדק והמוסר) הם ערכים קרובים ללבי, ולהבנתי גם לרבים מהצופים ההולכים לראות הצגה שכזו, על אף מרדנותה העיקשת, היא גרמה לי להתבונן פנימה בכנות, בעיקר מכיוון שפעולותיה אופיינו בכנות ועוצמה אמיתית, בניגוד לשקריו הבוטים והבולטים של קראון.
אין ספק, מלבד ההקשרים הפוליטיים הצפים מאפיונים אלה, הבחירות נעשו בהתאמה לסגנונו של התיאטרון האפי הברכטיאני. לפי ברכט, אין לנסות לייצר אצל הקהל אשליה והזדהות, אלא להיפך. ברכט, בכל יצירותיו, מעוניין לייצר אצל הקהל ניכור מהמתרחש על הבמה על מנת לאפשר חוויה ביקורתית, מודעת ואינטלקטואלית יותר אצל הצופה. דוגמא לרצונו זה של ברכט ניתן למצוא דווקא באחד מהסיפורים על ברכט עצמו. מספרים כי לאחר אחת מההצגות של מחזהו "אמא קוראז' וילדיה", ראה ברכט את הקהל יוצא מבכה על גורלה ובתגובה לכך אמר ברכט "חבורה של מטומטמים!" (לא מצאתי ביסוס לסיפור אבל שמעתי אותו ממספר אנשים שונים והוא חביב עלי במיוחד). האמונה הרווחת היא כי ברכט כתב את המחזה על מנת להציג לראווה את הציניות של אנשים שמוכנים לאבד הכל על מנת לזכות ברווח מהמלחמה, גם במחיר אובדן ילדיהם. עם זאת, להבנתי, כאשר מחזה נכתב נכון, כל הדמויות במחזה מעוררות מידת מה של הזדהות – מהגיבורים הטרגיים ועד הנבלים הנבזיים ביותר – כי כאמור, בטרגדיה, כולם מפסידים את היקר להם ביותר. אנטיגונה את חייה וקבורת אחיה; קראון, את חיי בנו. בעיבוד של ברכט ל"אנטיגונה", הבחירה בניכור ניכרת לעין בעיקר בבחירה לשמור את כל המחזה במשלב גבוה, כזה הדומה בעיקרו למחזה היווני אך, במקביל מאפשר להשאיר את הקהל מנותק.
אין ספק כי ד"ר אבנרי הולך יד ביד עם חזונו של ברכט, לא רק באפיון הדמויות, אלא גם בבחירה בעיצוב הקהל, היושב בשתי שורות זו מול זו, מה שגורם לקהל חשוף, הרואה את תגובות הצופים האחרים, וגם בבחירת פעולות מתמשכות, שלמרות שחלקן מרגישות מעט מנותקות, אך כמעט כולן מתחברות רעיונית, בסופו של דבר, ומייצרות פעולה דרמטית אמיתית על הבמה (כן, אני מדבר עלייך מימייה שמתמלאת במערכה הראשונה ונשפכת במערכה השלישית).
בנוסף, מלבד המוזיקה המתנגנת בתחילת ההצגה – שירו המופלא של לאונרד כהן 'first we take Manhattan' אשר מתנגן באוזניות בלופים לאורך כל המתנת הקהל ומתכתב נפלא באופן רעיוני עם היצירה, בחלק הארי של ההצגה אין מוזיקה כלל. כך גם לגבי התאורה, אי אפשר לומר שהתאורה אינה משתנה כלל, שכן בתחילה החלל מואר בעיקר בעזרת פנסי קולנוע, בשלב מסוים נדלקים גם אורות נוספים של החדר עצמו, ולבסוף גם מוצב פנס תומס יחיד המאיר פסל – רגלי ציפור (יען, להשערתי) – המוצב בקצה החלל על ידי אחד השחקנים בציוויו של קראון. כך, גם התפאורה עצמה – שולחן יחיד עם אור פנימי, ומספר כסאות, זהים לכיסאות הקהל, נשלטת כולה ומוזזת באופן חשוף על ידי השחקנים.
בחירה נוספת המנכיחה את הניכור ואת הבנתו האינטלקטואלית המורגשת בכל של ד"ר אבנרי היא הבחירה להכניס קטע שנראה כאילו נלקח ישירות מתוך חדר החזרות – דיון בין השחקנים על בחירתו של ברכט – להחליף את ה"אודה לאדם" בשיר ציני משלו, הממשיך בניסיון לפענח את המשך ההתרחשויות הדרמטיות, וכל זאת – באמצע ההצגה. אמנם, הדיון קוטע את הרצף העלילתי אך הוא מוסיף רגע רעיוני מעניין ומספר נקודות למחשבה. למשל, כאשר מקהלת בעלי ההון (המגולמים על ידי מיכאל הנדלזץ) אומרת "גם אנטיגונה וגם קראון פועלים כאילו אין להם גבול", ובכך, הדיון לא רק מייצר השוואה מפתיעה בין דמויות שכה שונות זו מזו, אלא מנכיח פגם אישיותי מורכב ומאפשר לנו לבחון אותו בהמשך ההצגה.
אם כבר הזכרתי את הנדלזלץ, מבקר התיאטרון בדימוס וחוקר ויוצר התיאטרון בהווה, אדם שהישגיו המרשימים הולכים לפניו, כדאי שאכתוב גם עליו. אאלץ לשקר אם אכחיש שאני מעט ירא מפניו ואף מעריץ אותו קלות בזכות כתיבתו הביקורתית, החכמה, המסקרנת ורבת השנים במדור התיאטרון של עיתון הארץ. אמנם הנדלזץ הוא כותב אדיר, אך ניכר כי שחקן של ממש הוא אינו. ועם זאת, אני מוכרח לציין כי הרגשתי שיפור ניכר בין הצפייה הראשונה לשנייה בהצגה, וכי הטקסטים שלו נהיו פעילים יותר, מסקרנים ומקרבים. אך עדיין, הבחירה לתת לו להקריא כמעט את כל הטקסטים שלו מאייפד הניצב מולו, החלישו מאוד את נוכחותו הדרמטית, ולפרקים הוא נפל לניגון מונוטוני במעט. עם זאת, ראוי לציין שלהחזיק קשב ונוכחות שכזו ללא הכשרה מתאימה, זו עבודה קשה ומפתיעה בפני עצמה.
נוסף עליו, שחקנית הזוכה להצגה דרמטית מפתיעה היא שירי גולן (המגלמת רק בקולה את טרסיאס, הנביא העיוור שחוזר במספר ממחזותיו של סופוקלס ובמספר רב יותר של מיתוסים יווניים, דמות אשר זכתה לניתוחים רבים לאורך השנים). ד"ר אבנרי והקאסט המופלא מייצרים רגע קומי להפליא, מטא-תאטרלי, מנוכר ומעניין בעזרת נוכחותה הנעלמת. לא אכביר במילים על מנת להשאיר גם כמה הפתעות, רק אספר שמשיחתי עם הבמאי לאחר ההצגה, נמצא כי הבחירה נעשתה משני מניעים עיקריים. הראשון, חוסר זמינותה של שחקנית עסוקה כמו גולן. והשני, ואולי אף המהותי יותר, עצם העובדה, המוזכרת ישירות בהצגה עצמה, כי החבורה המוכשרת הזו התקשתה בלפתור בימתית את הרגע הזה ועל כן בחרה, בהתאם לקונספט מעבדת התיאטרון הנבראת מול עיננו הצופים, להנכיח את הקושי שהתעורר בניתוח וביצוע הסצנה. כאמור, בחירה מפוקפקת שמבוצעת כהלכה.
לצד זאת, שחקן מעולה הנחבא מעט אל הכלים, הוא בני אלדר, המלהטט בווירטואוזיות מרשימה בין מספר דמויות בהצגה, מהחייל המפוחד המגלה את פשעה של אנטיגונה ונאלץ להיות השליח המבשר והאומלל, דרך היימון בנו של קראון ועד למלווה של טרסיאס אשר במהלך הסצנה אף מקבל על עצמו את גופו של הנביא. את כולן בני משחק בצורה עשירה, מעניינת, רגישה ומעוררת התפעלות.
וכמובן, חובה להזכיר שוב גם את שלושת תפקידי המפתח ביצירה – איסמנה-אנטיגונה-קראון, אותם גילמו שתי שחקניות ושחקן, מוכרות ומוכשרים עד מאוד: מיכל ווינברג-קרן צור-ערן שראל (בהתאמה). שלושתם גילמו את תפקידיהם לעילא, הגישו את הטקסט המורכב בצורה מובנת ונוגעת והצליחו להביא נוכחות בימתית חזקה וחיה, אפילו ברגעי השתיקה. עם זאת, שתי האחיות, בניגוד לדמותו של קראון, הצליחו לעורר קרבה, הזדהות ומחשבה ביקורתית פנימית ולא רק חיצונית.
ארצה גם לגעת בקטנה בעיצוב התלבושות הנפלא של דינה קונסון. פלטת הצבעים הייתה מדויקת והצליחה להימנע משטחיות סכמתית. כל תלבושת הבליטה תכונות שונות בדמות – תלבושתה הפשוטה והיפה של אנטיגונה בצבעי חום וצהוב, הסרבל הצהוב של החייל, תלבושתה האלגנטית והאפורה של איסמנה או מעילו המהודר ומעוטר בעיטורי גבורה של קראון אשר צלצלו להם בנחת ברגעי מפתח, כולם שירתו את אפיוני הדמויות השונות ויצרו מגוון עדין ונעים לעין.
מבין מגוון הבחירות שנעשו ביצירה, שתי בחירות היו מעט תלושות ובלתי ברורות: ראשית, הבחירה לתת לקראון להסתובב עם חרב לייזר מפלסטיק בסגנון ג'דיי ממלחמת הכוכבים. הייתה לה השפעה קלה על משחקו של שראל ואף אולי קצת על התאורה, אך היה בה משהו שנשאר לא קשור. שנית, הבחירה לתת לצלם חיצוני להסתובב כל הזמן בחלל היצירה. בצפייה הראשונה הנחתי כי מדובר בצלם המתעד את ההצגה, אך מכיוון שגם בהצגה השנייה הסתובב צלם, היה בזה אלמנט אמנותי, ולא רק הפקתי. מלבד לאפקט המנכר מעט, אם כבר הוכנסה דמות נוספת לחלל, ניתן להפוך גם אותה לדמות מן המניין ולנצל את נוכחותה באופן דרמתי יותר.
לעומתן, בחירה שדווקא הוסיפה רובד חזק ומעניין מאוד להצגה הייתה בחירתו של אבנרי לא לסיים בסיומו הרגיל של המחזה אלא לסיים עם סיפור קצר ועל פניו מנותק של ברכט עצמו, קטע קצר מתוך סיפרו "סיפורי מר קויינר". זהו סיפור בתוך סיפור, שבפני עצמו מכיל סיפור בתוך סיפור, שלא רק מייצר כר השוואתי מרתק בתוך יצירותיו של ברכט בפרט, ובמחשבה מטא-תאטרלית בכלל, אלא גם מייצר הסבר לא הסברי לכל העניין. הסיפור מספר בשני רבדים על יחסם של אנשים שונים לאלימות הגואה בארצם. מצד אחד, מרצה בכיר במכללה, מר קוינר, אשר מספר סיפור על אדון אחר, אשר חייל מגיע לביתו ומכריז עליו כמעונו האישי, ובמקום להתנגד, בעל הבית מקבל את מרותו של אדונו החדש ואף משרת כעבדו עד אשר החייל מת, ובכך זוכה בעל הבית הקודם חזרה בחירותו. כל זאת, מקבל משנה תוקף בכך שאיסמנה היא זו שסיפרה אותו: "מה אמרת, שאלה אותו האלימות? דיברתי בעד האלימות ענה לה […] אין לי עמוד שדרה שירסקו אותו ולכן דווקא אני חייב לחיות יותר מאשר האלימות."
נקודה אחרונה בה ארצה לגעת היא נוכחותם של שתי דמויות, ששתקו, כמעט לאורך כל ההצגה. הראשונה היא איסמנ, שאמנם נכנסת לשני רגעים קצרים, אך מהותיים, בחלל המרכזי, תחילה בניסיון לשכנע את אנטיגונה לוותר על תוכניותיה המרדניות, ולאחר מכן בניסיונה לקחת גם חלק באשמתה של אנטיגונה, רגעים מלאי עוצמה ודרמה אשר שוחקו נפלא, ולא רק שהיא הפותחת והסוגרת את ההצגה, משהו בנוכחותה הדוממת אך החיה לאורך כל ההצגה מייצר את החוויה כי היא עצמה הדמות המרכזית של הסיפור. היא מייצגת אותנו, הבוחרים לשתוק. בנוסף לה ולמולה, ד"ר אבנרי יושב לאורך ההצגה ומתבונן במתרחש. אם לא מקומו הייחודי בחלל, ניתן לחשוב כי הוא רק עוד צופה מן המניין, אך ברגעים רבים ובמבטים חטופים, ניתן לראות כי הוא ממלמל לעצמו את הטקסט בדייקנות מופלאה ביחד עם כל השחקנים. מה המשמעות? אשאיר לכם לחשוב בעצמכם.
לסיכום, חברתי היקרה ללימודים אשר הלכה איתי להצגה הזו הנכיחה לי את הבעיה המרכזית בהצגה, ברגעים רבים לא הייתה דרמה של ממש, השפה האפית-מנוכרת של ברכט השאירה אותנו כקהל מנוכר, הביקורת הפוליטית לא הייתה חדשנית במיוחד וגם החלל לא תועל בצורה מספקת. עם זאת, רמת ההבנה העמוקה של צוות היוצרים מייצרת חוויה מרגשת ומרטיטה, המשחק האדיר של רוב הקאסט משאיר את הקהל עירני לכל אורך ההצגה והיא האירה עשרות רבדי משמעות מרתקים ומעוררי מחשבה.
בסיום שיחתנו הקצרה, ד"ר אבנרי זרק לי כי כל בכל הצגה מחדש הוא בטוח שזו תהיה ההצגה האחרונה שהוא יביים. אז בפנייה אישית אליך עירא, תמשיך ליצור והרבה, התיאטרון הישראלי זקוק להצגות חכמות, חדשניות ומאתגרות כמו זו.
בקיצור, אם אתם מחפשים ערב קליל עם הצגה קצרה ופשוטה, לא הגעתם למקום הנכון. "אנטיגונה" של ברכט בבימויו של עירא אבנרי היא הצגה מרטיטה, ומעוררת מחשבה לאוהבי תיאטרון חדשני, חושפני. מה שנקרא, הצגה למיטיבי לכת. אם אזכה בהזמנה נוספת, כנראה שאלך לראות גם בפעם השלישית.
אנטיגונה
מאת: ברטולט ברכט (בעקבות סופוקלס)
תרגום: חנן אלשטיין
עיבוד ובימוי: עירא אבנרי
שחקנים: בני אלדר, שירי גולן, מיכאל הנדלזץ, מיכל ויינברג, קרן צור, ערן שראל
עיצוב במה ותלבושות: דינה קונסון
עיצוב תאורה: ירון אבולעפיה
עיצוב סאונד: שרון גבאי
עיצוב בובה והנפשה: גוני פז
תכנון ובניית פסל: איגור גברילוב
ייצור שולחן אור: ירון סליק
הלחנה ונגינה בנבואת טרסיאס: עדיה גולדבסקי
עוזרת במאי ומנהלת הצגה: טל גרוץ
מוצג במוזיאון הטבע ע"ש שטיינהרדט, רחוב קלאוזנר 12, תל אביב.
נכון לעכשיו, אין עדיין מועדים נוספים להצגה, אך כדאי לעקוב אחר מועדים עתידיים בפייסבוק/אינסטגרם הקרובים לטלפונכם.
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 