"בכורות": זה הקטן, גדול יהיה

---

על סבב וחצי של עבודות גמר – בימוי שנה ג' בבית הספר לאמנויות הבמה, סמינר הקיבוצים

מאת: אירית ראב

זוהי תקופת סוף השנה בבתי ספר למשחק רבים בארץ. התכונה רבה בחדרי החזרות, המסדרונות שוקקים סטודנטים וסטודנטיות עייפים/ות, תיקים רבים וקופסאות אוכל מגוונות על הכתפיים והגב, אך תשוקה עזה בלב. כך, גם בבית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. לאחר שבית הספר עבר למשכנו החדש, והזמני לעשר השנים הקרובות, ברחוב אחד העם, נכנס השנה יחזקאל לזרוב, היוצר המוכשר ורב הפעלים, לנעלי ראש החוג, והחל להכניס שינויים די מעניינים. בתחילה, כך נאמר לי ממקורות עלומים אך מוסמכים, הוא העיף את כל הספות הרבות שגדשו את המסדרונות של החוג, בהן נעזרו התלמידים לסצינות שונות ועליהן ישבו בהפסקות. באקט פרקטי אך סימבולי זה, לזרוב נתן את האות לשפה חדשה ודי מרתקת שנכנסה לאולמות החוג לתיאטרון, ואל שורות היוצרים והיוצרות לעתיד. אך, למרות שהמקום נעשה אפוף אווירת הייטק מסוימת, לא נעלמה ממנו האווירה הקיבוצית הקהילתית של "כולם-עוזרים-לכולם". כך, הבמאים בתרגילי גמר בסבב אחד, הופכים למפיקים בתרגילי גמר בסבב אחר, או כמכווני תנועת קהל בסבב אחר, ותלמידי שנה ב' וא', ולעיתים גם שחקנים חיצוניים, מלוהקים לתרגילים השונים.

השנה, צפיתי בסבב מלא אחד, ובחלק מתרגילי גמר בסבב אחר, כל אחד מהסבבים כלל ארבעה תרגילי בימוי ארוכים, שנמשכו חצי שעה כל אחד. נתחיל מהתחלה, כי כך צריך. התרגיל הראשון, "המאהב שלך, יבוא?", הוא תמצית מרוכזת ומהודקת של המחזה של פינטר "המאהב", בבימויה של נעם מרום. למען גילוי נאות, אציין כי נעם כתבה במרתה יודעת בשנים עברו, ובימים אלו היא מכהנת כמפיקה ראשית של אירועי הבמרתה הקרובים, אבל בתקופה בה ראיתי את התרגיל היא היתה סטודנטית לבימוי שנה ג', שאינה קשורה כלל למרתה. על כן, האובייקטיביות שמורה במקומה.

נעם היא יוצרת די מרתקת, שהיכולת שלה לקחת את השגרתי והמוכר ולהעניק לו טוויסט שונה לגמרי, עוד החלה בשנה הראשונה שלה ללימודים, כאשר יצרה יצירת רחוב בפרויקט חוגי שנערך בשדרות רוטשילד. הפעם, היא לקחה מערכת יחסים שגרתית לכאורה בין בעל לאישה, והפכה אותה על פיה. שכן הדמויות ביצירה הופכות מבעל ואישה משועממים למאהבים שעוברים על הנורמות המקובלות, ובחזרה לאיש ואישה שפשוט מבקשים לשחק משחק כדי להעשיר את חיי האהבה הנדושים שלהם. אבל, במקום הטאץ' הפינטרי, שנוטף מקבריות בריטית אפלה, נעם יצרה סיפור אהבה עכשווי ואקטואלי, שהאהבה והתשוקה בו עולים על גדותיהם, תרתי משמע. האלמנט התיאטרלי הדומיננטי ביצירה היה מים, הרבה מים, שהושמו בכלי בית מגוונים כמו כוסות וסירים וקומקומים, אבל התגלו ככלי משחק בידי הדמויות. המים נשפכו על הבמה, והושפרצו על הקהל, והמחישו היטב את השיטפונות הפנימיים שחשות הדמויות, שגועשים ורומסים ועוקרים כל דבר שעומד בדרכם. על אף שמבחינה אישית, אני לא אוהבת שדברים עפים עלי מהבמה, בין אם מדובר על רסיסים וחפצים, ובין אם מדובר על מיני נוזלים משתפרצים, שמתי את זה בצד, שכן מדובר ביצירה טובה למדי, בה הדמויות מגולמות בצורה מעוררת סקרנות ומעוררת הזדהות על ידי השחקנים שיר ברנשטיין ואופיר מורדיכייב, והבימוי מהודק וקשוב.

באותו סבב, צפיתי גם ב"בבל", תרגיל בימוי ארוך פרי יצירתה של תמר דניאלי. גם כאן, הגילוי הנאות הוא הכרחי, שכן דניאלי לקחה חלק באירועי במרתה האחרונים. יצירתה, המבוססת על חומרים מקוריים וביוגרפיים בחלקם, היא לא יצירה בעלת עלילה כרונולוגית, אלא קטעים-קטעים, הכוללים סצנות ודיאלוגים, ארוכים וקצרים, שלמרות חוסר הקשר ביניהם, הציגו קוהרנטיות יפה. כל אחת מפעולות השחקנים היתה מרתקת, למרות שבתכל'ס, הם לא עשו כלום. כך, גם אלמנטים יומיומיים די משעממים, כמו ניסיון לפשוט חולצה, או משחק ג'נגה, שפתח את היצירה, הפכו למרתקים ומותחים. כל זאת, גולם היטב על ידי השחקנים – טל פרלמן, גיא נטאף, רועי אבירם וזיו תשובה, שהציגו תצוגת משחק נפלאה.

שבוע או יותר לאחר מכן, התקיים סבב בכורות נוסף של תרגילי בימוי ארוכים בסמינר. כמו בסבב הקודם, כך גם בסבב זה, העזרה ההדדית בין הסטודנטים התבטאה היטב, החל בסטודנטים לבימוי שמוצבים בקומת הכניסה ובקומה החמישית של הבניין, בה מתפרש בית הספר לאמנויות הבמה, ומדריכים את הקהל לאן להגיע ולאן ללכת כדי למצוא את התרגיל הבא, וכלה בשלטים קטנים וחמודים על כל דלת ודלת שמתריעים לא להיכנס באמצע תרגיל או חזרה, מטעמי "מה ששנוא עליך, אל תעשה על חבריך".

הראשון בתור בסבב הזה היה "העץ הנדיב", עיבוד תיאטרלי לספר הילדים הנודע פרי עטו של של סילברשטיין. היצירה, אשר עובדה ובוימה על ידי נעם ערמון, הציגה מערכת יחסים אינטנסיבית בין העץ לילד שהופך לנער שהופך לבוגר שהופך לאיש קשיש, שרוצה מהעץ עוד ועוד ועוד, ולא יודע שובע. בפני עצמה, ההצגה מבקשת להציג מערכת יחסים בין הורה לילד, ואת "המרחב הטרגי בין הורים לילדים", כהגדרת האתר המאפשר לשריין מקומות לתרגילים. בפועל, ניכרת על הבמה מערכת יחסים קשה ותובענית בין הזכר לנקבה. אין זה רק בגלל שהילד-נער-גבר גולמו על ידי שחקן והעץ גולם על ידי שחקנית, אלא גם בגלל האלימות הפיזית, המילולית והסב-טקסטואלית שהתבטאה על ובין לוחות העץ שהיוו בתור הבמה.

הגבר האקטיבי האלים, לא הפסיק לפגוע בנקבה הפסיבית. בתחילה, עשה זאת באקט של חריטת שמו בגזע העץ. התאוששות העץ מהחריטה הזכירה אחד לאחד התאוששות של אישה הקמה מתקיפה מינית, ונאלצת להתמודד עם השלכות התקיפה, ועם העובדה שמה שהגבר הארור עשה, חרוט על בשרה לנצח. בהמשך, הגבר דרש עוד ועוד ועוד, ולמרות שהעץ ביקשה וניסתה להציב גבולות, ופשוט לומר לו "לא" – הוא לא הפסיק. עד שלא היה לה עוד מה לתת לו. היה בזה משהו מכמיר, ויחד עם זאת, משהו מאוד דוחה ומכעיס. כפמיניסטית שאני, כל שרציתי להגיד לעץ הוא – תזיזי את התחת ותתחילי להגיב בחזרה, קחי איזו פלטת עץ ותרביצי לו או שפשוט תפסיקי עם הפסיביות הארורה הזו. משחקם של שני השחקנים על הבמה היה מעולה, מדויק, מכמיר ומכעיס, בקטע טוב.

עיצוב התפאורה, הפשוט אך רב הרבדים, של יהל ג'לדטי, הלם מאוד את תמת היצירה, אבל הבחירה לשים ערימת נסורת על הבמה בתחילת התרגיל, כאלמנט עצי בתוכו מתפלשת ומשחקת העץ, היא פיתרון לא ברור וטיפה חסר תכלית, שלא משרת את המטרה של היצירה. ויחד עם זאת, אין ספק כלל כי פירוק הבמה, תוך כדי יצירה, באמצעות פירוק הברגים של פלטות העץ, בזמן שהעץ מביטה באופן חסר אונים כלפי המתרחש, היה לא פחות מגאוני.

באופן מעניין, היצירה ביטאה אלמנט שני מתוך ארבעת אלמנטי הטבע. אם ביצירה של נעם מרום היה זה מים, כעת זה אדמה. מה יגיע בהמשך? אש, שקיבלה ביטוי מרתק באלומות האור העוצמתיות של פנסי התאורה ביצירה של עדי גרוף. גרוף עיבדה את "מחכים לגודו" של בקט, והפכה אותו ל-"דידי וגוגו". מעבר להפיכת שני הגיבורים לשתי גיבורות, גרוף מיצקה וליקטה והפכה את המחזה המקורי לכדי תרגיל של חצי שעה בלבד. ועם זאת, זה לא פגע ביצירה המקורית, אלא רק העשיר אותה, ואולי אף איפשר לה להיות קלה יותר לעיכול. בפני עצמה, זוהי יצירה לא ריאליסטית, לא קוהרנטית, שמציגה כלום בתור משמעות החיים. גרוף פירקה את זה לכדי אימג'ים מפעימים, המשלבים משחק נהדר, במה ריקה, תאורה הניבטת מתוך פנסים המשנים את מיקומם ואת אלומות האור שלהם בידיהן של הדמויות על הבמה, ומוסיקה קלאסית של כלי מיתר. כל אחד מהאלמנטים על הבמה – העיצוב של גיא הופמן, המשחק של יעל פולקה וטליה רעים, והבימוי של גרוף, חיזק מאוד אחד את השני, כמו גם את התמונה הכוללת, ומאידך, ניצב איתן על הבמה בזכות עצמו.

את "פולופולופופו", היצירה עם השם הכי מאתגר לביטוי, שמבוססת על שירה הנהדר של נונו, כתבה וביימה אבישג אורפז. במרכז הבמה, כלת יומולדת המפדלת את דרכה על האופניים, לעבר המסיבה שערכו לה חבריה, והיא מאחרת, כרגיל. מצטרפות אליה על הבמה עוד שתי צעירות, המפדלות את דרכן לאנשהו, אך לא מגיעות לשום מקום, כמטפורה לחייהן.

זוהי יצירה מאוד עכשווית, המתמקדת בחרדת ה-FOMO של דור ה-Z, וכוללת הרבה מאוד אלמנטים וויזואליים על הבמה, ביחד, בעת ובעונה אחת. מה שנוצר בפועל זה קקפוניה וויזואלית די מטרידה, שמאפילה על המשחק של השחקניות טל פרלמן, זיו תשובה, נועה כהן, שיודעות לשחק טוב, אבל ניכר שלא נותנים להן את המרחב לעשות את זה על הבמה, כי יש הרבה דברים אחרים, מגניבים יותר, לכאורה, שצריך להראות בהצגה. כמו סרטונים ביוטיוב המוקרנים על מסך בעומק הבמה, כמו חיפושים בגוגל, כמו אימג'ים של ארנבים מצוירים שחוזרים על עצמם פי מיליון. כמו קולות נוספים, המיוצגים על ידי אמצעי עיוות קול, המייצגים דמויות אחרות בהצגה, כמו סבתא המאחלת יומולדת שמח, כמו חברים ששואלים איפה כלת השמחה, ועוד ועוד. כל זה, בפשטות, לא הכרחי. אפשר להציג את אותו דבר, בפחות אלמנטים חזותיים/קוליים, והאפקט יהיה הרבה יותר טוב.

אמנם, יש פה ביקורת סמויה על הכאוטיות החזותית שקיימת במציאות של היום, אבל כשצופה ממוצע נדרש להתייחס לכל כך הרבה אלמנטים וויזואליים על הבמה, הוא הולך לאיבוד, ובסופו של דבר, מעדיף להתמקד במסך הפרטי שלו בסמארטפון, ולא בעולם הבדיוני שמוצג לפניו. ועם זאת, אין ספק כלל שהושקעה אנרגיה ואהבה רבה בכל אחד מהמרכיבים על הבמה, כיאה לתרגיל גמר, ויש לשבח את יכולת הסיבולת של פרלמן, שבמשך חצי שעה תמימה, פחות או יותר, לא הפסיקה לפדל על האופניים. אין ספק כלל כי הפוטנציאל והכישרון של הבמאית והיוצרת הוא עצום ומסקרן, רק תני לדרמה שאת יוצרת את המקום לצאת על הבמה, כמו שהיא, בלי רעשי רקע.  

בהתייחס לארבעת האלמנטים, אם היה לנו מים ואדמה ואש, התרגיל האחרון מייצג את האוויר, או יותר נכון, את האוויר החדש, האוויר הווירטואלי. "Mix & Match", שנכתב ובוים על ידי תומר גת, מבקש לבחון מה קורה כשבחור ובחורה מוצאים match בטינדר או בכל פלטפורמת היכרות ווירטואלית אחרת, ומגלים, שאפעס, הוא רזה והיא, ובכן, לא. השניים נפגשים ואז מגלים כי המציאות הורסת את אשליית הווירטואליות, אבל יש קליק והם ממשיכים להיפגש ולהעמיק את מערכת היחסים, ומתאהבים. אבל הם נפגשים רק אצלו, או רק אצלה, וכמעט לא נפגשים בחוץ. מסיבה בעבודה, בה כל החבר'ה שלו רואים עם מי הוא יוצא, טורפת את הקלפים. הסוף הוא טרגי, אך לא אגלה אותו כאן, בתקווה שהיוצר יעז להפוך את היצירה לכדי הצגה באורך מלא וייצא איתה החוצה, לעולם האמיתי.

עם הכניסה לאולם, השחקנים מחלקים את הצופים למקומותיהם, אלו בשורה שם, ואלו בשורה פה, כך שנוצר "קהל חשוף", בו הצופים יכולים לראות את הצופים שמולם. נשים בצד את העובדה שאני אישית לא סובלת שאומרים לי איפה לשבת באולם עם מקומות לא מסומנים, אין באלמנט הזה אפקט, פרט להדהוד לאפליקציית הטינדר. אם היוצרים היו ממשיכים לפתח את הדימוי עם הקהל, אז מילא, אבל לתזז קהל רק בשביל שירגיש שהוא באפליקציית היכרות? תאמינו לי, הוא חש את זה על בשרו, יום יום. שנית, הבחירה להעמיד את השחקנים כך שחצי מההצגה חלק מהקהל רואה את הגב של השחקנית ואת הפרונט של השחקן, ובחלק אחר, את הפרונט של השחקנית ואת הגב של השחקן, היא בחירה מאוד לא טובה, ויוצרת ניכור בקרב הצופים. אין ספק, כי הדבר מהדהד מגמה תיאטרלית מעניינת של הצבת שחקנים במיקומים לא שגרתיים על הבמה, כמו המלט של יאיר שרמן, המבצע חצי מהמונולוג המפורסם עם גב אל הקהל, אבל ההבדל הוא ששם יש לקהל אפשרות אחרת לראות את פני השחקן. והצופה רוצה לראות את פני השחקן, הוא זקוק לכך. בהצגה של גת, הוא מנע את האפשרות הזו, וזה חבל, כי רציתי לראות את פני הדמות כאשר היא מגלה שהבחור שמצא חן בעיניה פסל אותה רק בגלל שהיא עם עודף משקל. רציתי לראות את הפנים שלו כאשר הוא הגיע למסקנה שהיא מאוהבת בו, והוא מאוהב בה, וכן הלאה. יותר מכך, משחקם של שני השחקנים על הבמה – מיקה זק ויונתן שמעוני – היה מצוין, מדויק, ומעורר הזדהות בשל כל כך הרבה בחינות, הבימוי הוא טוב מאוד והמחזה נוגה ונוגע, ולכן הבחירה לא להעניק לצופים מרחב צפייה נגיש אל משחק השחקנים, היא טרגית בפני עצמה.

העיצוב של נעם וויס הציב על הבמה העירומה שני מתלים, שהדהדו דימויים רבים מספור, החל במתלי בגדים, שכן החזות החיצונית היא זו שגורמת לאוהבים להחליט על הנתיב הזוגי בחייהם, או על הבחור והבחורה עמם ייצאו, דרך הבוקסות הווירטואליות של הצ'אט או הווטסאפ או האפליקציה בו הדמויות מדברות, וכלה במתקני פלסטיק של מטוסים להרכבה, שכללו את כל החלקים, כך שהילד המרכיב נדרש להבריג אותם החוצה ולהרכיב בהתאם למבנה המטוס. אבל, פרט לכך, הדמויות לא נעזרו במתלים הללו בצורה מגוונת, אולי יצאו מפה, או עלו משם, אבל זהו. יכול היה להיות רפרטואר פעולות הרבה יותר גדול עם מתלים מעין אלו.

מעבר לכך, ואולי הכי חשוב, לאחרונה ישנה מגמה מבורכת של יצירות שעוסקות בדימוי גוף. גם היצירה הזו, עוסקת באלמנטים הלא פשוטים של אישה צעירה עם עודף משקל, המבקשת למצוא אהבה או פשוט להתנהל בעולם, ונשפטת בצורה יומיומית רק על פי המשקל שלה, למרות שיש בה הרבה יותר מזה. ועם זאת, פרט לשני משפטים וחצי שאומרת הגיבורה על איך אחרים רואים אותה, ו"מיין גוט, שמנה רעבה אוכלת בציבור? מי היה מאמין, אה, היא אוכלת חטיף אנרגיה של 90 קלוריות בלבד או תפוח, אז זה בסדר גמור." (משפט שלי המתמצת את המשפטים הספורים בהצגה), אין הרבה התייחסות לקשיים שעוברת אותה גיבורה. גם במערכת היחסים הנוצרת בינה לבין הבחור, אין התייחסות ישירה וספציפית לעניין המשקל, הכל מוצג מסביב לנושא, כאילו הולכים על ביצים. אם עושים הצגה על עודף משקל, שזה מבורך ונהדר תעשו אותה עד הסוף. (למען גילוי נאות, גם כותבת שורות אלו מתמודדת עם עודף משקל, מכירה היטב את ביקורת הציבור על אודות מימדיה, וספגה עלבונות רבים בשל כך, גם בבליינד דייטס עם בחורים נלוזים, שלא ידעו אם לברוח או לתקוף בבדיחות והעלבות). זוהי הצגה חשובה, על נושא חשוב, שנעשית על ידי יוצרים מאוד מוכשרים עם הרבה פוטנציאל, עכשיו זה הזמן שלהם להוכיח אותו.

לסיכום, אם להסיק מהסבב וחצי בו צפיתי, אין לי ספק כי הפנים החדשות והיוצרים החדשים שמצטרפים בימים אלו אל שורות יוצרי התיאטרון בארץ עומדים להעשיר אותו בצורה מפעימה, מעצימה ומרתקת. יש בהחלט למה לחכות.

**היום, 12/8/23, זו ההעלאה האחרונה של סבב 4 של עבודות הגמר בסמינר, ובקרוב יתקיים סבב 5, שיחתום את הסבבים. לפרטים נוספים – הקליקו על דף הפייסבוק של בית הספר לאמנויות הבמה בסמינר הקיבוצים

בכורות, עבודות גמר שנה ג' בימוי

בית הספר לאמנויות הבמה, סמינר הקיבוצים

"המאהב שלך, יבוא?"

עיבוד למחזה "המאהב" מאת הרולד פינטר

בימוי: נעם מרום

משחק: שיר ברנשטיין ואופיר מורדכייב

"בבל"

מאת ובבימוי: תמר דניאלי

משחק: טל פרלמן, גיא נטאף, רועי אבירם, זיו תשובה

עיצוב: אדר בכר

"דידי וגוגו"

עיבוד למחזה "מחכים לגודו" מאת סמואל בקט

בימוי: עדי גרוף

משחק: יעל פולקה וטליה רעים

עיצוב: גיא הופמן

"פולופולופופו"

כתיבה, בימוי ועיצוב: אבישג אורפז

משחק: טל פרלמן, זיו תשובה, נועה כהן

וידאו: יובל שקד

סאונד: עדו שחק

"העץ הנדיב"

עיבוד ל"העץ הנדיב" מאת של סילברשטיין

בימוי: נעם ערמון

עיצוב: יהל גלדג'טי

"Mix & Match"

מאת ובבימוי: תומר גת

משחק: מיקה זק ויונתן שמעוני

עיצוב: נעם וויס