"לאופלד-שטאט" שואלת שאלות חשובות, אבל איפה הסיפור?

מאת: עינב מילוא

הבטחות גדולות באות עם הכניסה בשערי התיאטרון הלאומי. אני יודעת שהחניה תעלה יותר ממה שאני יכולה להרשות לעצמי, שהקפה אחר כך יהיה די מגעיל אבל אני מגיעה בביטחון שזה שווה את זה כי שם עושים תיאטרון "אמיתי". בהבימה לא תיתקלי בדיקציה קלוקלת של שחקנים, אין מצב שהבמה לא תהיה מוקפדת ומדויקת, וההצגה תתחיל בזמן. בכל ההבטחות הללו, "לאופולד-שטאט" עמדה בהצלחה. 

אז אם אתם, כמוני, מעריצי תיאטרון מעיירה קטנה בדרום שהמוסד והבמה הגדולה והדיקציה המדויקת, והקאסט הנפלא שכלל בין את היתר את נורמן עיסא, אסנת פישמן, ריקי בליך ושלום שמואלוב, אם כל אלה מרגשים אתכם – אל תוותרו על החוויה. ולמרות זאת, "לאופלד-שטאט" לא חפה מקלישאות ולפעמים, אפילו לא חפה משעמום.

נתחיל מההתחלה, או לפניה. לפני ההצגה, ישב הקהל בשיחה די ארוכה בה נפרש סיפור חייו של טום סטופארד, המחזאי, על ידי חוקר ואיש התיאטרון מיכאל הנדלזלץ. דימויים מתוך ההצגה הוסברו על הבמה באופן הדידקטי ביותר, עד שפורקו לחלוטין. המנהג הזה נעשה רווח יותר ויותר בתיאטרון הישראלי, ואין שום דבר שהורס יותר את החוויה מלקבל את התמה כתובה במילים מפורשות מפיו של הבמאי או של אחד השחקנים עוד לפני שהווילון עלה. במילים אחרות – אל תגידו לנו כלום, תספרו לנו סיפור, הוא כבר יגיד. 

באותה שיחה, נאמר גם ש"סטופארד לא כותב לקהל ישראלי". אם כן, במחילה מכבודו של סטופארד שכתב טקסט מורכב ומעמיק, אבל אין סיבה להעלות בישראל הצגה שלא מדברת לקהל הישראלי. יוצרים ישראלים משוועים לפלטפורמות ובמות עם תכנים מעולים, חכמים וחריפים שיכולים להביא קהל חדש, מגוון.  

ואם כבר בגיוון עסקינן, הנה עוד הבטחה שבאה מהצגות בתיאטרון הרפרטוארי – קאסט אחיד, אמנותית וסוציולוגית. התכונני למחשבות כמו: "אה, הנה השחקן ההוא מההצגה ההיא לפני שנתיים, וגם מההצגה ההיא, וגם מזאת". ומעט מאוד פנים חדשות. מה שמעלה את השאלה – האם התיאטרון הלאומי הוא באמת הבית של כולנו?

זהו, עד כאן ענייני מוסר, עכשיו אפשר לדבר על העלילה, או במקרה הזה על היעדר העלילה. מהמערכה הראשונה, אני מאוד נהניתי. משפחה, ריאליסטית, מצחיקה. ילד מניח מגן דוד על עץ אשוח, שיחות על פוליטיקה משוחקות על ידי שחקנים בחסד ובלגן מאורגן היטב. הדגש במערכה זו הוא על דמותו של הרמן (נורמן עיסא), יהודי שמשתלב באליטה של החברה האוסטרית ואפילו התנצר לצורך כך. אני אוהבת שהליהוק הופך לשפה, שיח על יהודים כמיעוט בפי ערבי-ישראלי, זה היה מרתק והעלה שאלות. ובכן, ראיתי, אהבתי, קניתי. אבל כבר שם, על אף שהייתי מסונוורת מהאולם והמשחק המצוין ועיצוב הבמה הבאמת-באמת מרהיב, היו לא מעט דברים שהיה קשה שלא לשים לב אליהם.

אסייג ואגיד שלפני שנכנסתי לאולם, הבטחתי לעצמי שלא אהיה פמיניסטית מדי, בעיקר כי הטקסט ישן וקלאסי, וליוצרים לא בהכרח יש השפעה. אבל כשמאי מלר (חנה) שתקה סצנה שלמה במהלכה הגברים הוסיפו ודיברו על פוליטיקה ועל פרויד ועל עניינים חשובים כמו התמה של ההצגה – גורל יהודי אירופה, האם השתלבות, הבדלות או בכלל התנצרות היא התשובה? דיון שלם חשוב מתקיים על הבמה, ורק כשהגברים סיימו לדבר, חנה התפנתה לספר לגרעטל (אסנת פישמן) בידיים קפוצות וקול שאני בטוחה שגבוה משמעותית מהקול שלה במציאות, על איך בחור מהחברה הגבוהה של אוסטריה הזמין אותה לרקוד, ואני הפרתי את ההבטחה שלי באחת. אי אפשר היה להתעלם מהעובדה שלאורך כל ההצגה, הנשים עסוקות בלצחקק ולדבר על בחורים בעוד שהגברים עסוקים בלקדם את העלילה.

זהו, עכשיו סיימנו עם ענייני המוסר, באמת.

בשלב הזה חשוב לי לומר שעל אף שהעלילה הייתה מבולגנת והדמויות לא תמיד היו עמוקות ועגולות, דווקא הדימויים בהצגה היו מעולים. למשל, המוזיקה. היצירה לוותה במוזיקה קלאסית נעימה ודיאגטית, שכן חנה היא פסנתרנית, מה שמצדיק שיח עתיר אנלוגיות על מלחינים קלאסיים כדימוי לתרבות והשתלבות. וזה היה יפייפה וכמו הבמה המרהיבה, או קטע מחול קצר בסוף התמונה הראשונה, זה העשיר מאוד את ההצגה. 

אבל אחרי קטע המחול ההוא, ניגשו שלושת הילדים (המאוד מאוד מוכשרים) לקדמת הבמה ופגשו בדמויות הבוגרות שלהם. שם, כבר לא הייתה תנועה, לא היה סמל, רק עדכון אינפורמטיבי חסר מעוף שעכשיו הצופים עומדים לפגוש את הילדים הללו כבוגרים. בתמונה שתעלה, תחילת המערכה השנייה, נלמד שאחד מהילדים שהיו על הבמה, מת במלחמת העולם הראשונה ובן דודו, יעקב, איבד את ידו ואת עינו, וגם את התקווה לעתיד טוב יותר ליהודים באירופה. 

גם פה, הדיאלוגים מרתקים. בחסות הסלון המשפחתי שעל הבמה, ההצגה מעלה לדיון הרבה שאלות על אג'נדות היסטוריות לא רלוונטיות כמו מרקסיזם, או דמוקרטיה. שווה לציין שחובבי היסטוריה, בדגש על ההיסטוריה של יהדות אשכנז, יכולים מאוד למצוא את עצמם ב"לאופלד-שטאט". האינפורמציה הוגשה באופן נהיר ונעים לעין במפות וקטעי ארכיון מהתקופה הרלוונטית שהוקרנו על מסך בין התמונות. אבל הפעם, האולם היה מלא. ואני בספק, אם כל היושבים בקהל הגיעו בכוונה לקבל שיעור בהיסטוריה ביום שישי בצהריים. 

במקביל, השחקנים עמדו בקדמת הבמה, והתמודדו עם ההשלכות הרגשיות של התנודות ההיסטוריות בעולם, בעוד שעוזרי הבמה החליפו את התפאורה לטובת התמונה הבאה. אני יודעת שזה טריק של  מגמות תיאטרון אבל זה עובד, גם כי קיבלתי אינפורמציה חשובה בזמן הזה (חלוף השנים או השינויים הגאופוליטיים שקרו מאז התמונה האחרונה). אבל בעיקר כי זה נותן כמה רגעים שבהם יש רק בן אדם אחד או שניים על הבמה ואפשר סוף סוף להיקשר אליו, לתהות מה יהיה איתו, לחמול עליו. זה היה כמעט בלתי אפשרי לאורך כל ההצגה. הדמויות הן רבות והשחקנים אפילו יותר, ואת נדרשת להבין את המפה התיאטראלית במקביל למפה המשפחתית, תוך כך שבכל רגע נתון יש לפחות ארבעה קונפליקטים על הבמה, ולא כולם מתכתבים באופן ברור עם הקונפליקט של היהודים באירופה שעומד במרכז ההצגה – "להשתלב או להיבדל". 

כל זה לא משנה כי עד שאת מגיעה לסוף ההצגה, את נשאבת לסוף המוכר והידוע שאין לו מתחרים – "בסוף, הרי הנאצים הרגו את כולם"; את המשתלבים, את המתבדלים, את הדתיים, את המתנצרים, את המרכסיסטים ואת הלאומניים, את הציונים ואת מתנגדי ברית המילה. 

העניין הוא, שהלקח החשוב הזה, נלמד כיום בבתי הספר וכולם נבחנו עליו בבגרות. כך שאין שום צורך להעביר את הצופים חצי שעה של תמונה שבה הם פוגשים קצין נאצי "קלאסי" (אם תחפשו בגוגל "קצין נאצי", הדמות שתצטייר לכם, היא הדמות שהייתה על הבמה). בשיא ההצגה יש סצנה בה המשפחה נופלת קורבן לביקור איום של קצין נאצי המבשר כי יאלצו להתפנות מהדירה הקטנה בה הצטופפו עד כה ולהיזרק לרחוב בליל הבדולח. הדמות שמובילה את הסצנה, מטבע הדברים, היא הקצין הנאצי (עודד לאופולד) – דמות שאין בה שום דבר, לא רצונות, לא תהיות, לא ספקות, שום דבר מלבד היותה קצין נאצי. האם זה היה הכרחי, וכל מה שהתרחש עד לאותה נקודה, לא היה מספיק? הרי סוף הסיפור של יהודי אירופה במאה הקודמת ידוע מראש. דווקא התחלת הסיפור היא מעורפלת ולא בהכרח ידועה. האם היה צורך בסיום הארוך והמוכר הזה שחזינו בו כל כך הרבה פעמים בהצגות בבית הספר ובסרטים שמשודרים בכבלים ביום השואה? האם השאלות שהדמויות שואלות את עצמן על יהדותן לא מספיקות? ההצגה לא קצרה בכלל, ואם היא נועדה לקהל אירופאי, אני בהחלט יכולה להבין את ההתעקשות להציג את הרוע, את הזוועות, את ההתעללות וגם את שמות הנספים ואת סיפורם. הקהל הישראלי לא צריך עוד הצגה ליום השואה, הוא צריך להישאר עם השאלות שעולות לפני כן, ומאז – מה זה אומר להיות יהודי בגולה? מה זה אומר להיות יהודי בכלל?  

בתקציר ההצגה באתר התיאטרון, כתוב ש"לאופלד שטאט" היא מעין אלבום תמונות של משפחה יהודית גדולה. ואכן כך, החלקים בהם אנו מקבלים תזכורת למשפט הידוע: "שני יהודים בחדר-שלוש דעות בחדר" הם חלקים קסומים עם טקסט מעמיק ומעניין שמזכיר לי גם את המשפחה שלי, שמתווכחת בארוחות שישי, והיהדות שלה כל הזמן עומדת במבחני הזמן מול זהויות שונות והלך הדברים בחברה הישראלית. 

אבל אולי את החלקים שכולנו מכירים ויודעים, אפשר היה לקצר, להסתיר. אולי תמונה ארוכה שבה קצין נאצי מציג את הבנאליות של הרוע כבר לא מעלה שאלות חדשות על הזהות היהודית שלנו? אולי ספירת כל נרצחי המשפחה על ידי הנאצים, לא מעמיקה את השאלה לגבי הזהות הזו אלא רק מטיל ספק ברלוונטיות שלה? 

ולמרות הכל, חשוב לומר, על אף ריבוי הדמויות וחרף העובדה שלא פעם הלכתי לאיבוד וכשלתי להבין מה הוא הקונפליקט בסיפור או למי לשמור את החמלה שלי, את העניין שלי, נשארתי עם שאלות על עצמי, על יהדות ועל תיאטרון – מה זה תיאטרון יהודי בכלל? האם יהדות אירופה היא היהדות היחידה ששווה להציג בתיאטרון? האם הוא מדבר אליי, על כל הזהויות השונות שלי? אלבום התמונות הזה על הבמה המוקפדת ב"הבימה" הוציא אותי עם שאלות רבות וחשובות. על אף שכאמור, "המחזה לא מתאים לקהל ישראלי".

רועי מליח רשף אמר פעם ש"מחזה טוב הוא דיון". ובחלקה הראשון, קיימה "לאופולד-שטאט" דיון חשוב על הזהות היהודית של כולנו. אבל בהיעדר סיפור, נותרנו עם שחקנים בחסד שמלמדים שיעור היסטוריה עם סוף עצוב אך ידוע מראש.

לאופלד-שטאט

תיאטרון הבימה

מאת: טום סטופארד

תרגום: דורי פרנס

בימוי: אילן רונן

שחקנים: טטיאנה קנליס אולייר/רותי לנדאו, נורמן עיסא, אסנת פישמן, מיקי פלג, בן יוסיפוביץ', דוית גביש, שלום שמואלוב, מאי מלר, רוני מרחבי, הגר טישמן, ספיר אזולאי, ריקי בליך, אלכס קרול, עודד לאופלד, ניר זליחובסקי, יובל שלומוביץ, מתן שביט, סימור דניאל, הלל נחמני, אריאלי כץ, אמי מור, אוליביה ניומן, אדם קפטן/אביב לין, עידו כהן/יהלי קמחי, הלי ווטסון/עמית דבורה.

עיצוב תפאורה ווידאו: ניב מנור

עיצוב תלבושות: יהודית אהרון

עיצוב תאורה: קרן גרנק

מוסיקה: שאול בסר

ייעוץ אמנותי: מירי לזר

עוזרות במאי: כנען אליאל, נסיה רז.

מועדים נוספים:

20/7/23        20:30

21/7/23        11:00

22/7/23        20:30