"מעבר לדלת": צאו מהבית לראות קצת תיאטרון

מאת: איתמר מועלם

ההצגה החדשה של תיאטרון הבימה, "מעבר לדלת", מספרת על אישה בת 40, נינה, שלא מסוגלת לצאת מהבית בעקבות טראומה שחוותה. רולי, אחותה, תומכת בה ומביאה לה מצרכים, והיא בינתיים בפקעת שלה, צופה בקומדיות רומנטיות קלאסיות בלופים. כל זה סבבה – עד שיום אחד מגיע אל הדירה שלה יואל, בחור שטוען שזו הדירה שלו. איכשהו יוצא שבסוף הם גרים ביחד – היא לומדת לאהוב ובסוף מקווה גם להצליח לצאת מהבית.

במילה אחת – זו הצגה חמודה, ששומרת על אווירה די קלילה לכל אורכה. הדרמה שבבסיסה, מחזיקה את הקהל, אך מבלי להכניס אותו למעין חרדה כזאת (האם היא תבוא או לא תבוא למסיבת היום הולדת של אחותה, נגיד), ובמקביל, משתדלת כל הזמן לזרוק בדיחות, לעיתים כדי לשבור רגעים רציניים יותר (מה שלפעמים עובד יותר ולפעמים פחות). יש כמה בדיחות בהצגה שיש להן בסיס כמעט נונסנסי – שבעיני היו הבדיחות הקורעות והמצחיקות ביותר בהצגה. השחקנים, בהובלת יעל לבנטל המדהימה, עושים את העבודה שלהם בצורה מופלאה ועם טיימינג קומי איכותי. לכלל השחקנים יש כימיה נהדרת אחד עם השני, במיוחד לאורי הוכמן עם יעל לבנטל (למרות שהוא אינו מושא האהבה הסופי שלה בהצגה וחולק איתה רק סצנה אחת).

ההצגה מתקיימת באולם ברטונוב הקטן של הבימה. התפאורה של סבטלנה ברגר ממלאת את החלק הראשי של הבמה ויוצרת את דירתה של הדמות הראשית, הדירה ממנה היא לא מסוגלת לצאת. עם זאת, שאר האולם, כולל המעברים בין גושי הכיסאות בהם הקהל יושב, לא נותר ריק, אלא מהווה את "העולם שבחוץ". הניגודיות שנוצרת, בין התפאורה המלאה והמפורטת של הדירה, לבין הריקנות שבשאר האולם והדמיון שהקהל נאלץ להפעיל כדי להבין לאן ומאיפה הדמויות האחרות מגיעות, מחזק את חוסר היכולת של נינה לצאת מביתה ואת העובדה שהדירה הזאת היא כל עולמה.

הבעיה העיקרית בהצגה היא כאשר האווירה הקומית מתנגשת עם האווירה הדרמטית. לעיתים, הייתה תחושה שההצגה מציגה אלמנט עלילתי ואז עוצרת, שוכחת את העלילה, ופשוט נותנת לדמויות לספר בדיחות שהקשר שלהן לעלילה די רופף. רק כשהסתיים סשן הבדיחות הזה, ההצגה יכולה להתקדם שוב בעלילה. במקום שהאלמנטים הקומיים והרציניים יהיו שזורים יחד באופן לא מובחן בתוך העלילה, יש איזו הפרדה מלאכותית שגורמת לניתוק בין שני האלמנטים והפחתת היעילות שלהם. לדוגמה, בתחילת ההצגה נינה ויואל מרוחקים אחד מהשנייה, ואחרי חמש דקות של סיפור בדיחות אחת לשנייה – הופס, עכשיו היא מרגישה בנוח מספיק כדי לספר לו את סיפור הרקע שלה. הבדיחות כשלעצמן מצחיקות, הדרמה כתובה היטב – אבל השילוב מרגיש מקוטע וחמור מזה, לא מורווח. הדמויות לא הגיעו לשם באופן אותנטי אלא פשוט כי צריך לקדם את העלילה.

באופן כללי, לעיתים היה נדמה שהעולם הפנימי של הדמויות לא גדול מספיק כמו שהוא צריך להיות. יש להן את סיפורי הרקע שלהן ולא הרבה מעבר. נגיד לנינה יש אובססיה לקומדיות רומנטיות. כל הבית שלה מלא בדיסקים ישנים שלהם. אלא שהצופים מקבלים הצצה להערצה שלה, זה נעשה דרך הסרטים הכי מוכרים שיש בז'אנר הזה והקטעים הכי מוכרים בסרטים אלו – "I'm the king of the world" בטיטאניק או סצנת הגניחות בכ"שהארי פגש את סאלי" לדוגמה. אם במקום הרגעים הללו עליהם היא מספרת בתשוקתיות רבה, היו רגעים פחות מוכרים מסרטים יותר נישתיים – העולם הפנימי שלה היה רחב יותר וכזה שיותר מעניין לי להישאב אליו כי היא מדברת על סרטים שאני לא מכיר.

למרות כל זה, הבסיס הדרמטי והקומי הוא טוב ויציב, וההצגה עובדת. יש לה מודעות עצמית לגבי מה המהות שלה והיא לא מנסה להיות יותר ממה שהיא, ועם זאת גם לא מספקת פחות ממה שהיא צריכה לספק. היא בדיוק במידה, וזה עושה את העבודה. עצם זה שצופה יכול להיות בטוח בצורה מוחלטת, שהוא יכול לבוא להצגה מהנה באופן סיסטמתי ואחיד, זה הישג מאוד משמעותי להצגה בכלל, ועכשיו במיוחד. ואפשר להגיד את זה בביטחון רב על ההצגה הזו.

מעבר לדלת

תיאטרון הבימה

מחזה מאת: אורי אוריין

דרמטורגיה: שחר פנקס

בימוי: גמא פריד

משתתפים: יעל לבנטל, גיא אריאלי, דוית גביש, אורי הוכמן/ עמי סמולרצ'יק

עיצוב תפאורה: סבטלנה ברגר

עיצוב תאורה: מאיר אלון

מוסיקה: ליאור רונן

עיצוב תלבושות: זוהר אלמליח

עיצוב תנועה: טל קון

עורכת וידאו: שיר מוסן

עוזרת במאי: נועה ענתות

מועדים נוספים:

17/8/23        20:00

4/9/23          20:00

5/9/23          20:00