מאת: נועה בר-ניר
"ככה לא מתים" היא יצירתו של ישראל ארלנגר, בוגר ביה"ס לתיאטרון חזותי, יוצר בעל רזומה מסקרן ונוכחות פרפורמטיבית ייחודית, הנובעת מהשימוש המודע והחשוף בגופו כמבצע. בלשונית ה'אודות' באתר האמן שלו, מעיד אלנגר שהוא "מתעניין בדרכים שבהם קהל פועל בנוכחות פרפורמר. בעבודתי אני חוקר את ההשפעה של השיח על הדרך בה בני אדם מאמצים או זונחים מוסכמות, דרך אסתטיקה של נונסנס ועבודה פרפורמטיבית שמנהלת דיאלוג מודע ופתוח עם הקהל."
אלו חלק מהפרטים שאספתי על ארלנגר, שיצירתו עולה בימים אלו בתיאטרון "תמונע". מדוע בחרתי לפתוח איתם את הביקורת? מפני שאותה סקרנות סביב דמותו של היוצר, היא התחושה המרכזית שאחזה בי ביציאתי מהמופע. והסקרנות הזו, לטעמי, נבעה מתחושה מסוימת של חוסר סיפוק בו נותרתי.

"ככה לא מתים" היא יצירת תיאטרון חזותי שעוסקת במיתוס אדם וחווה, בהשתתפותם של ארלנגר וקאיה וינצ'י. ברצף של תמונות בימתיות הם מציגים את סיפור הבריאה באופן פרשני ורופף למדי, תוך קריצה לנושאים עכשוויים כמו היכרויות בטינדר, משבר האקלים וקדושת הילודה. הפרפורמרים, לבושים ומאופרים זהה, משתעשעים בדימויים ובמשחקי קול וחומר, ומגישים את כל הטקסטים במופע בחיתוך דיבור מדוקלם ולא טבעי, שנשמע כמעט אינפנטילי ומנותק מכוונה.
התוכן התמטי מקבל התייחסות אירונית, בעוד שהדימויים הוויזואליים נעים בין הומור לרצינות, לעיתים גם לאופל. ברגעיו המוצלחים, המחקר הבימתי מחזיק כחומר מעניין לצפייה. בסיקוונס הפתיחה למשל, הפרפורמרים מדקלמים, חוזרים ומפרקים את המשפט "רק הפה שלי זז"; משפט כביכול סתום, כיוון שהוא מתאר את הדבר שקורה ברגע שהוא נאמר. ובכל זאת פעולת הפירוק, מתיחת הגבולות הצליליים והתנועתיים של הפה ולבסוף גיוס הקהל לדקלום משותף, מתכנסים יחד לכדי קטע שלם, משעשע ומספק.
גם קטעי השירה, בביצוע וינצ'י, מצליחים לחדור את מעטה האירוניה ולהרים את האוויר באולם לאזורים גבוהים יותר, בעיקר בזכות קולה היפהפה וההתמסרות הקולית והמשחקית שלה לשיר. עם זאת, ישנם רגעים שאפשר לכנותם רגעי מעבר או התארגנות חשופה, בהם הפרפורמרים לא נכחו על הבמה או יצאו במעט מדמותם, וההתרחשות הבימתית לא היתה מוחזקת מספיק בשביל ליצור עניין. כך קרה בסיקוונס הילודה באמצע המופע, כאשר גושי ניילון דמויי תינוקות הושלכו בזה אחר זה לבמה, ונותרו שם למשך דקות ארוכות עם מוזיקה ותאורה בלבד. עכשיו, אם יש משפט שסלדתי ממנו בלימודי הבימוי שלי, הוא ההערה "רציתי לראות עוד". אבל במקרה הזה אחרוג מהרגלי ואגיד שהיה משהו בלתי מספק במוגבלות (אולי הכלכלית והלוגיסטית) של הדימוי הזה. פעולת ההשלכה הרפטטיבית זרעה תחושה של גודש ואינסופיות, אך הציפייה לא התממשה, והתוצאה היא שבמשך קטע מוזיקלי שלם הקהל התבקש לבהות בכמות סטנדרטית של אובייקטים על הבמה, בדימוי חזותי לא מפותח מספיק שהאפקט שלו דעך מהר מדי.
תחושת ההחמצה מורגשת דווקא כי מדובר ביוצר פרינג' מנוסה, שנראה כי הוא יודע מה ברצונו לחקור. התובנות או התמות נותרות כאן רק בגדר 'הערות', וכחוויה ויזואלית הצופה מקבל בעיקר קצי קרחונים של דימויים, באופן שנותר לעיתים כללי או לא מספיק מעניין כשלעצמו.

ביצירה שנשענת על דימויים אסוציאטיביים, פיסות טקסט ומשחקים צורניים, בה החוויה נעה בין עניין לחוסר עניין, בין רגעים שלמים יותר לפחות, נשאלת השאלה מי קהל היעד של יצירה כזאת, והאם אפשר ליהנות ממנה במלואה, ללא זיקה לתחום או לאמן? בהצגה החגיגית שנכחתי, היה מורגש שאני לא נמנית עם האורחים האישיים של היוצרים, ומשום מה, הדבר עורר בי תחושת החמצה.
הקליק הרגשי אליו ציפיתי כצופה הגיע בסיום המופע, במעין אפילוג שהגיע דווקא מחוץ לרצף. בקטע ביצעו וינצ'י וארלנגר את אותו ריקוד, בתחילה היא בתור אמו ולאחר מכן הוא לבדו, כפעולה של היפרדות ושחרור. לרגע התמוססו הניכור והאירוניה, וזכיתי לראות את ארלנגר כפרפורמר שנחשף באמת – לא מבגדיו, מהם נפטר בקלות יתרה; חשיפה אישית, לא מתחכמת, שנובעת מאותם מאגרים מהם כנראה נבט המופע כולו. והרגע הזה, בכל זאת, הספיק בשביל לגרות את סקרנותי לגבי היוצר, ולהתעניין ביצירותיו הבאות.
"ככה לא מתים"
תיאטרון תמונע
בימוי: ישראל ארלנגר
משחק: ישראל ארלנגר וקאיה וינצ'י
הפקה וליווי אמנותי: דורון גליה-קינד
ליווי כוריאוגרפי: רתם הלר
איור לאנימציה, איור ועיצוב פוסטר: קרן כץ
אנימציה לגיליוטינה: עמית כהן
עיצוב תאורה: עידו ענבר
עיצוב פסקול: אמיר וינצ'י
צילום הדימויים לפוסטר: עמית מן
צילום טיזר: דניאל פייקס
עריכת טיזר: אורי גולדברג
בניית גיליוטינה: איתמר המרמן
עוגת יום הולדת: עדי שמולביץ'
מועדים נוספים:
1/8/23 20:00
27/8/23 20:00
28/8/23 20:00
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.


