"להתרומם": "תראו אותי בבקשה, כמה שיותר, כמו שאני"

מאת: גלעד עמנואל גורדון

"להתרומם", הצגת יחיד פרי יצירתם של עידני סעדה, נמרוד פינגלינג ונעה אוחיון, (קבוצת שחקנים יוצאי בית הספר גודמן, באר שבע), מגוללת את סיפורו של נמרוד, גיי, תל אביב ושחקן. רגע לפני יום הולדתו ה-30, נמרוד מוצא פתק שכתב לעצמו בגיל 15, עם הכיתוב "לא לפתוח עד גיל 30". אך, הפלא ופלא, הוא לא זוכר מה כתב. החשש מהגילוי, שולח את נמרוד אל מסע בין תחנות חייו השונות בניסיון להבין איך הגיע למקום בו הוא נמצא היום, מוקף חברים ומשפחה, ובכל זאת בודד להחריד.

אז מה בעצם יש לנו כאן? "להתרומם" היא הצגה קטנה ומתוקה, כמעט בייסיק, בדיוק מה שהייתם מצפים מהצגה כזו להיות. המחשה ל"בייסקיות" של ההצגה עולה דווקא מדימוי קולינרי (שלולא הגברת שהבאתי איתי להצגה הייתי מפספס). לקראת סיום ההופעה מגיע במפתיע שליח וולט עם עוגה, ולא סתם עוגה, עוגת סנטורה ממאפייתה של רותי ברודו (פרסומת סמויה, אמנם, אבל ניחא). לי כאמור, אין הבנה מספקת בעוגות, אבל הפרטנרית שלי להצגה אמרה, ואני מצטט, "זו העוגה שכל מי שמגיע פעם ראשונה למאפייה ומחפש המלצה, יקבל המלצה עליה. באופן אישי אני פחות אוהבת אותה, היא מתוקה מדי, קצת בייסיק ביצ'". בצורה מפתיעה למדי, העוגה הזו מסמלת את ההצגה בצורה מצוינת. "להתרומם" היא הצגה מתוקה להפליא ונקייה ממניירות מיותרות. היא לא מציעה חידושים מפתיעים, אולי מלבד איזה טוויסט מעניין של פנייה ישירה לקהל, ושיתופו בנעשה על הבמה, דבר שהלך והתפתח ככל שההצגה המשיכה.

פה ראוי לציין גם את נקודת החוזק של היצירה, כל דבר שנוכח על הבמה ובחלל בכלל, למעט אלמנט אחד שאזכיר בהמשך, עבר מהלך והתפתחות – החל בכיסאות, דרך המכתב והיומן שנמרוד, גיבור ההצגה, מוצא. כל אלמנט ואלמנט מתועל במספר צורות, דבר שהצגות מסוימות נוטות לשכוח את חשיבותו. על הבמה כל דבר הוא כלי, אם בחרת לשים אותו על הבמה, ראוי שתשתמש בו. ואכן, כל באמת היה בהצגה הזו, אולי מלבד הגרילנדות התלויות באופן זרוק על הבמה מן הרגע הראשון, ובכנות, קצת תקועות כמו עצם בגרון. הגרילנדות אולי היוו דימוי נחמד אבל הן נשארו סטטיות מאוד, ונותרו כדימוי שטוח ומת שפשוט סירב להתרומם. מה עם להתלות מהן? להפוך אותן לחבל תלייה? אפשר אפילו סתם התייחסות כלשהי, כל דבר היה עדיף על הדממה השקטה שלהן. כאילו, ראבאק, השתמשתם כל כך יפה בכל חפץ וחפץ, אז דווקא את הגרילנדות, עם הנוכחות החזקה שלהן נטשתם? בכל אופן, איפה הייתי? אה כן! ביקורת על ההצגה וכזה..

נמרוד מצליח להחזיק את הקהל עירני ודרוך במשך שעה שלמה. אני מודה שלאור תיאורי ההצגה, ציפיתי להיקרע מצחוק, אבל זה לא ממש קרה, אולי בגלל הלחץ שהורגש, אולי בגלל כל הנוכחים (להרגשתי, רובם היו חברים של היוצרים) ואולי כי עתיד ההצגה עוד לא בדיוק ברור (בסוף ההצגה נמרוד סיפר כי זו ההצגה האחרונה שלהם באולם הבימה4 האינטימי, שהולם את ההצגה מאוד). ואולי היה זה בגלל הנוכחות של איזה נודניק אחד שישב וכתב כל ההצגה. אני לא אגיד שישבתי דומם, באמת שצחקתי מכל הלב בכמה מהפאנצ'ים, אבל מהצגה שמתויגת כהצגה קומית אני מצפה למעט יותר מכך.

עם זאת, ועל אף החוויה של ההצגה כרצף פרגמנטים מעט אקראי שמתחבר בעיקר דרך השחקן עצמו, רגעי הדרמה והווידוי היו רגעי השיא בהצגה. משפטים כמו "ככל שהיא הייתה יפה יותר כך אני הייתי יפה פחות", הוגשו בצורה מדויקת, פעילה, רגישה, רגשית ונוגעת. מעבר לזה, על אף שההומור לא תפס אותי באופן מיוחד, הסריגה בינו לבין הדרמה הזכירה לי באופן חיובי מאוד את הסדרות "בואג'ק הורסמן" ו"פליבג" (מהטובות ביותר בזמננו) – אשר מקוטלגות כקומיות לגמרי, ועם זאת העניין בהם נמצא דווקא בטרגדיה האישית שמובילה את הדמויות, והיא בעצם הפאנצ' האמיתי. גם ב"להתרומם" זו הייתה התחושה. הבדיחות ניסו להקל על החוויות הכואבות שנמרוד מתאר.

והיו גם רגעים חלשים יותר. למשל, לקראת סוף ההצגה, נמרוד סוף סוף מגיע אל הפתק, ולפני כן עובר על יומנו הישן ותולש ממנו דפים בטירוף אקסטטי, (חייב להודות שגם כאן הפריעה לי ריקנותם של הדפים). מהרגע הראשון בו נמרוד מדבר על הפתק, הציפייה של נמרוד הייתה ברורה, אבל לא חשתי סקרנות אמיתית לגביו, ולא הופתעתי בכלל לגלות את הסוד שהתגלה בו. ועדיין, למרות שהפתק הוא הגורם המקדם של ההצגה, בסופו של דבר הוא ממש לא מהות העניין. אין דבר מרגש יותר מלראות אדם נחשף בכנות ופגיעות על הבמה, שחקן שמרשה לעצמו לחגוג את מי שהוא, עם הטוב והרע יחד, ולא מפחד מכך שאנשים יצאו מההצגה בתחושה שהם באמת מכירים אותו קצת יותר.

לא סתם, את חגיגות יום ההולדת, נמרוד מתחיל בשירה המפורסם של תרצה אתר "תפילת יום הולדת" המספר על חששה של אישה מכך שבן זוגה שוב ישכח את יום הולדתה ("עשה שיזכור השנה, עשה שיביא מתנה"), בשירה גרועה למדי – אשר לתחושתי הייתה מכוונת – אך מהרגע הראשון, הקהל הרים, הכיל, קיבל ואהב. בעזרת השיר, נמרוד מספר לנו את חווית האדם כולה, רצף של מפגשים אקראיים עם אנשים קרובים ורחוקים, תחושת מפגש ובדידות שבאות זו אחר זו, וזעקת האדם הבודד – "תראו אותי בבקשה, כמה שיותר, וכמו שאני". אז כן, במהלך ההצגה נמרוד מספר על בחירתו להציג את עצמו כהומו מוחצן, לא לתת לאף אחד לפספס, ועם זאת, שלב אחרי שלב נמרוד מרשה לעצמו להוריד מסכה אחרי מסכה, וכאמור, הרגעים הכנים ביותר היו גם החזקים והנוגעים ביותר, רק בשבילם היה שווה להחזיק כל פאנצ' שהתפספס, כל גרילנדה מיותרת וכל רגע המתנה לפני תחילת ההצגה, שהתחילה רבע שעה באיחור. בנוסף, חשוב לי לציין לטובה גם את הבחירות המוזיקאליות המוצלחות, העיצוב הוורדרד והמתקתק שהתבטא בכלל חלקי התפאורה, ואת עבודת התאורה היפיפה של יחזקאל ושנלר שהוסיפו מאוד לחוויה רבתי.

לסיכום, זו לא הצגה שהייתי שולח אליה את שוחרי התיאטרון הרציני והכבד, לא תמצאו פה טקסט מפתיע או שפה תיאטרלית חדשנית. מה כן תמצאו? סיפור אישי ורגיש, תחושה שיש לכם חלק אמיתי בעולם, ומעל לכל – פרפורמר אחד, רגיש ועדין, שלא מפחד גם לצחוק על עצמו.

"להתרומם"

משחק: נמרוד פינדלינג

מאת: עידני סעדה, נעה אוחיון ונמרוד פינדלינג

בימוי ועריכה מוזיקלית: נעה אוחיון

עיצוב תנועה: גילי בן הרוש

עיצוב תאורה: אלון יחזקאל ושקד שנלר

עיצוב פוסטר: מור ברק עוז

תלבושות: סטודיו גרוטסק

צילום סטילס: מיכאל פלוטנו

כדאי לעקוב אחר מועדים נוספים של ההצגה בפייסבוק ובאינסטגרם הקרוב לביתכם.