מאת: איתמר מועלם
ההצגה "נדל"ן" מאת רוני קובן, עלתה לראשונה ב-2010 בתיאטרון בית ליסין ועולה כעת עם תלמידי מחזור ס"א של בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי. ההצגה מספרת על סבתא שגרה שנים בבית שווה ערך בנווה צדק. הסבתא נכנסת בתחילת היצירה לקומה, שבעקבותיה כל המשפחה מתאספת מחדש גם כדי להיפרד וגם כדי להבין מה הולך לקרות עם הנכס.
המחזה הוא "דרמה משפחתית ישראלית" קלאסי, אבל במובן הרע. יש תחושה שהוא מנסה לזרוק כל אלמנט דרמטי שאפשר בתקווה שמשהו ידבק: האבא והאימא כל הזמן רבים, האימא והבת שונאות אחת את השניה, האבא והבן לא מדברים, הבת בולמית, האבא שקוע בחובות בשוק האפור, הבן שונא את החיים והפסיקו לו את הלימודים באמצע, הדוד הומו, ואפילו המטפל הערבי של הסבתא לא מדבר עם אימא שלו.
כל הבלגן הזה נזרק לתוך המריבה על הירושה הגדולה שהיא הבית הישן של הסבתא. זה פשוט הרבה יותר מדי, ומהווה כנוף מוזר ונושן בעולם המחזאות הישראלית של היום, שבו לפחות מנסים להפעיל קצת איפוק והתמקדות. ההצגה מנסה לספר סיפור כל-ישראלי, אבל במהלך הניסיון לספר סיפור של ועל כולם, נוצר מצב שסופר פה סיפור על אף אחד ועל שום דבר.

אבל בחירת המחזה המשונה היא לא הצרה היחידה של תלמידי מחזור ס"א. גם הבימוי חסר המעוף לא עוזר להם לשחק יותר טוב. אין שום בחירה בבימוי, שום קריאה מעניינת של הטקסט, פשוט דמויות עושות את הטקסט על הבמה. וגם זה עשוי רע; ההעמדות פשוטות והמיזנסצנה משעממת, השחקנים זזים על הבמה כמו רובוטים, ומשום מה יש כל כך הרבה זמן שהשחקנים נשארים על הבמה בלי לעשות כלום בזמן שמתנהלת סצנה אחרת על הבמה. יש חצי שעה ששני שחקנים פשוט נמצאים בפריז בזמן שבשאר הבמה ההצגה ממשיכה להתנהל. למה? והשחקנים מנסים, באמת, הם מנסים לתת את כל כולם, להצחיק או לרגש או להפחיד, אבל זה פשוט לא קורה. הבדיחות נופלות, הדרמה מרגישה מגוחכת, והכימיה ביניהם פשוט לא קיימת.

האלמנט היחידי שעשוי היטב בהפקה זה הוידאו-ארט, בעיצובו של ארז שורצבאום, שבאמת מצליח לייצר את התחושה הרצויה של נוסטלגיה מול בניית העתיד. מעבר לכך, הוידאו-ארט פשוט נראה טוב, אפילו יותר מהפקות רפרטואריות מסוימות שראיתי.
"בית צבי" נחשב בעבר לבית הספר המשחק החשוב והגדול ביותר בארץ. אבל היום, לעומת בתי ספר אחרים, שמעדכנים כל הזמן את המטריה האמנותית, ניכר שיש בו משהו מיושן. "נדל"ן" שלהם רק מדגיש את זה.
נדל"ן
בית הספר לאמנויות הבמה בית צבי
מאת: רוני קובן
בימוי: ארתור קוגן
תפאורה: סשה ליסאנסקי
בהשתתפות: לינוי יעקובי / יובל רהב; אלון קורן / אלון קטן; יונתן גרבובסקי / דור כמוס; הילה הרון / שיר מורג; אוראל גלעד / נוי דרור; לירז מויאל / תאיר עמוס; שי גורושין / שמר לריה; איתי גולדשטיין / גיא סטרובולסקי; עמית מוריס / יוחאי שירי
תלבושות: לנה רומננקו
תאורה: אורי מורג
הדרכת טקסט: זיו זוהר מאיר
עריכת וידאו / וידאו ארט: ארז שורצבאום
מועדים נוספים:
11-17/6/23 20:30
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
