"אנה קרנינה": הייסורים אציליים אבל איפה התשוקה?

מאת: נועה בר-ניר

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה." סביר להניח שהציטוט הזה יצלצל מוכר גם למי שלא קרא את הקלאסיקה הספרותית "אנה קרנינה". אנוכי, למשל. לכן, אפתח ואומר שבבואי לצפות בהצגה החדשה של תיאטרון גשר, עיבוד של הבמאי הרוסי רומאס טומינאס לרומן המפורסם של לב טולסטוי, הגעתי ללא מטען מקדים. ולפחות בשלב זה, עד שאשלים לבושתי את החור בהשכלה, אתייחס בביקורת זו להצגה של גשר כיצירה דרמטית אוטונומית לגמרי.

נחזור לציטוט הידוע, הלקוח מפתיחתו של הרומן "אנה קרנינה". כמה נוח, ממזרי ומסקרן גם יחד לפתוח יצירה מן הסוף; להתחיל עם מוסר ההשכל, לזרוע את התמה עוד לפני שיצאנו לדרך. להניח את האקדח במערכה הראשונה, כפי שאמר חבר רוסי אחר. לכן לא פלא שהאוויר באולם עמד מלכת, כאשר המשפט המצופה נאמר מפיה של אפרת בן-צור. בן-צור היא הליהוק המתבקש של "גשר" לדמותה של אנה קרנינה: דמות מרשימה-מבחוץ-מיוסרת-מבפנים, אשת החברה הגבוהה ברוסיה של המאה ה-19, שסיפורה הוא מפלה מפוארת של תשוקה ובגידה.

ההצגה נפתחת רגע לפני הגעתה של קרנינה לביקור אצל אחיה סטיבה ואשתו דולי (אלון פרידמן וקארין סרויה המצוינים), הציפייה לבואה מלמדת על היותה דמות בעלת השפעה, אשת סוד ותבונה למכריה ולמשפחתה. אך כמובן, מי שבמערכה הראשונה תשקם בקול ההיגיון את הנישואים של אחיה השתיין והבוגדני, תמצא את עצמה בעוד כמה תמונות נשבית בקסמו של קצין צעיר ונאה, אלכסיי ורונסקי (גל אמיתי). קרנינה, שנישאה בגיל צעיר נישואים פרקטיים לבעל שהעניק לה כבוד ומעמד (אלכסיי קרנין בגילומו של גיל פרנק), מתפתה להבטחת התשוקה והחופש של ורונסקי, ופוצחת ברומן אסור שיגבה ממנה מחיר כבד.

זהו שיתוף פעולה של "גשר" עם התיאטרון הצרפתי Les Gemeaux בבימויו של טומינאס, המנהל האמנותי של תיאטרון וכטנגוב ממוסקבה, שרק בשנה שעברה נאלץ להתפטר ולעזוב את המדינה בעקבות התבטאויותיו כנגד המלחמה. אין ספק שעל ההפקה כולה שורה איזו רוח אירופית-רומנטית אותנטית, במובן של בימוי עשיר ומלא פיוט, ותחושה חזקה של האדם הקטן אל מול תהפוכות הנפש והיקום. כל הסצנות מתרחשות באופן לא ריאליסטי במעין היכל אבן רחב וגבוה, מקום שמזכיר אולם נשפים או כנסייה, בעיקר בגלל שלושת הספסלים הממוקמים בחזית. ואפילו שכנסייה אינה מקום ממשי בו מתרחשת ההצגה, הדבר מעניק לאירועים איזו תחושה של התעלות רוחנית, ואולי גם תזכורת לקטנותו של האדם אל מול הקדושה והחטא גם יחד.

הבמה של "אנה קרנינה" עיוורת לפערי המעמדות והגורלות של דמויותיה, ומאלצת אותן לחלוק את אותו חלל עצום, בעל הרושם האופראי אך עירום מכל קישוט או צבע. נברשת גדולה ונוצצת משמאל לבמה בולטת בחריגותה ביחס לבמה, תלויה באוויר כתזכורת להדרה של קרנינה, סימן לאשליה של הבטחה או לדעיכה של דבר מה. הבמאי מנצל היטב את המרחב הגדול העומד לרשותו וממקסם את הפוטנציאל המיזנסצני באופן זורם ולא מאולץ, מעניק לשחקנים ג'סטות מעניינות ומשתעשע עם אפשרויות של פיוט תנועתי בתוך הריאליזם הרגשי והדרמטי.

בן-צור מתאימה ככפפה ליד לשפה התנועתית-פיוטית של רומינאס. כשהיא נעה בתנועות ענוגות ופיסוליות, ושובלים של שמלות או חלוקים מרחפים מאחוריה, הבמה מתמלאת בדימוי האידיאלי של אותה דמות ספרותית מיתולוגית. אך זוהי גם נקודת התורפה שלה. קרנינה של בן-צור היא יותר דימוי מאשר אדם, ייצוג יפה ומכוראוגרף של תשוקה ולא דמות שהתשוקה היא המניע שלה. וכשזה למעשה אמור להיות כל הסיפור, האצילות הבלתי חדירה הזאת הופכת בשלב מסוים לחיסרון.

הדבר מתבטא גם במערכת היחסים של בן-צור ואמיתי כקרנינה ו-ורונסקי. מלבד הריקוד הראשון והריב האחרון של השניים, לא נרשמת עוד אינטראקציה שמגיעה לעוצמות הרגש והמתח המתבקשות מצמד אוהבים אסורים. גל אמיתי הוא ורונסקי נאה וכריזמטי, אך דמותו מטופלת באופן שטחי. מלבד מראהו וגילו לא ברור מה כוח המשיכה שלו על בן-צור, שנוכחותה לרוב מאפילה עליו. בין אם מדובר בהיעדר כימיה בין השחקנים ובין אם מדובר בהנחיה מכוונת, הרי שלצורך ההשוואה, סיפורו של הזוג המקביל – קיטי הנערה הנוירוטית וסרגיי לוין הברנש הכפרי – מצליח להיות הרבה יותר משכנע וכובש. בסצנות המשותפות לנטע רוט ומיקי לאון, המגלמים את קיטי ולוין, החלל האפרורי נמלא לפתע אור אל מול סיפור התאהבותם המגושם והלא מעודן. אחת הסצנות החביבות עליי היא כניסתה של קיטי לביתו של בעלה הטרי, וניסיון ההשתלטות החינני שלה על המרחב בעזרת עיצובו מחדש. לא רק אני נהניתי מהסצנה, כיוון שכל הקהל מחא כפיים בסיומה. אז גם אם סופם להיות אומללים בדרכם, הניצוץ הרגעי שקיטי ולוין חולקים נראה הרבה יותר אטרקטיבי מהייסורים התמידיים של קרנינה ו-ורונסקי, שכמעט ולא זוכים להתענג על האהבה שאמורה להבעיר את יחסיהם.

כצופה, אולי הבנתי רעיונית את הכמיהה לחירות שאנה קרנינה מייצגת, אך לא הזדהיתי עם הבחירות ההרסניות שלה ולא נשביתי בקסם הרומן שלה. בלי התשוקה העצורה, בלי התמסרות אמיתית לסכנה – באופן אותנטי, סקרן, לא רק מראית עין של ייסורים-אציליים – הבגידה אינה שווה את המחיר. כן, אפוא, ריחמתי עליה בסבלה ובנידוי החברתי שנכפה עליה, בזמן שהגבר שלמענו הקריבה את כבודה ממשיך לנהל את חייו, כמעט ללא אות קלון.

גם אם אולי פוספס משהו בדמותה של קרנינה, השלם בהצגה הזאת גדול מסך חלקיו, והיא מותירה רושם עמוק במהלך הצפייה וגם לאחריה. הבסיס להצגה הזו הוא בסופו של דבר דרמה כתובה היטב (ומתורגמת באופן קולח ולא מורגש), משוחקת מהודק ומבוימת ביד אמן נדיבה, שאינה מקדשת מדי את המקור ושומרת על רעננות בעזרת קומיות אינטליגנטית. הפרוזה נשמרת בחוטים הנסתרים של העיבוד, כשאת כוחו של הדימוי הספרותי מחליפים שלל דימויים תיאטרליים שמעשירים את הסצנות ומציעים פרשנויות וסמלים רבים להתייחסות. כן, לא כל ההצגות מושלמות – אבל כל אחת לא מושלמת בדרכה. ואם למדנו דבר או שניים מטולסטוי, הרי השלמות – כמו האושר – הם הבטחה שסופה לא להתממש. ו"אנה קרנינה" של גשר היא הצגה מרשימה וחכמה, בעלת רבדים רבים וראויה לצפייה. ואת המסקנות על שאלת מחיר התשוקה ואפשרות האושר, כל צופה יפרש, אני מניחה, בדרכו.

אנה קרנינה

תיאטרון גשר

על פי: לב טולסטוי

בימוי: רימאס טומינאס

עיבוד: רימאס טומינאס ומריה פטרס

תרגום: רועי חן

שחקנים: אפרת בן-צור, ישראל (סשה) דמידוב/גיל פרנק, אבי אזולאי/גל אמיתי, אלון פרידמן, קארין סרויה, דורון תבורי, מיקי לאון, רוני עינב/נטע רוט, ניקיטה גולדמן-קוך

תפאורה: אדומס יאצובסקיס

תלבושות: אולגה פילטובה

מוזיקה: גדרוס פוסקוניגיס

תאורה: אלכסנדר סיקירין

דרמטורגיה: קטיה ששונסקי

כוריאוגרפיה: אנג'ליקה חולינה

עוזרת במאי: דאשה שאמניה

 מועדים קרובים:

10/7/23 20:00

11/7/23 20:00

12/7/23 20:00

למועדים נוספים בדף ההצגה באתר תיאטרון "גשר" – הקליקו על הלינק