"מיכאל שם זמני": חוויה זמנית

---

מאת: איתמר מועלם

כשהגעתי לכתובת שבה מתקיימת היצירה "מיכאל שם זמני", נתקלתי בבניין דירות די רגיל (אם כי חדש למראה) בדיזינגוף. לא קיבלתי את הקוד לדירה, אז יצא שעמדתי מול דלת הכניסה לבניין וחיכיתי בחוסר וודאות לגבי המיקום. במהרה, הגיע זוג שנראה בחיפושים בדיוק כמוני. "אתם למיכאל שם זמני?", שאלתי אותם. "כן. זה פה?" הם ענו. "נראה לי שכן", עניתי. להם היה את הקוד. נכנסנו, ראינו מיד מישהו מטעם ההצגה ששאל אותנו אם אנחנו למיכאל והכווין אותנו למעליות ולקומה הנכונה.

בזמן שהמעלית עלתה, שאלו אותי הזוג איך הגעתי לכאן. עניתי להם, ואז שאלתי איך הם הגיעו. "מודעה בפייסבוק", הם אמרו, "אין לנו מושג מה זה הולך להיות". ובאמת טבע היצירה מעורפל, גם לקהל ובמובן מסוים גם ליוצרים. באתר היצירה היא מתוארת כ"חוויה חדשה בתל אביב, לא אופרה, לא הצגה, לא קונצרט".

יצאנו מהמעלית אל סלון של דירה (יותר נכון, פנטהאוז) רחבה ומפוארת. עלינו במעלה מדרגות העץ היוקרתיות אל סוג של סלון נוסף, שם היה כיבוד קל, מרפסת רחבה, פסנתר כנף ומספר כיסאות פלסטיק פשוטים, המסודרים בשורות. הכנתי לי תה, לקחתי לי פרוסת עוגה, עשיתי סיבוב במרפסת הרחבה, התיישבתי וחיכיתי שתתחיל החוויה.

ובכן – החוויה "מיכאל שם זמני" זו אכן לא אופרה, לא הצגה ולא קונצרט, אלא הקראה מבוימת של מחזמר. השחקנים מתיישבים בשורה מול הקהל, גון הלוי מתיישב על הפסנתר, וכולם מוציאים את הדפים שלהם ומתחילים, ובכן, להקריא. פרט זה אמנם נמצא באתר ההצגה, אך כמעט מוחבא, וחבל, כי זה הפרט הכי קריטי לגבי היצירה: היא לא שלמה. אין העמדה, אין תפאורה, אין תלבושות, ובניגוד ליצירות תלויות מקום אחרות, כמו "גרושים" של הקאמרי, מיקום עלילת "מיכאל שם זמני" הוא לא החלל שבו היצירה מתקיימת ולכן גם אין משמעות לחלל (הפנטהאוז) מעבר לכך שככל הנראה זה החלל שהיה זמין לגון הלוי.

בפני עצמה, העלילה, המתמקדת בבני זוג צעירים שחייהם מתערערים בשל היריון לא צפוי, די מסורבלת וניכר שלא הייתה עבודה דרמטורגית שנעשתה עליה, שכן היא נשענת על טוויסט עיקרי אחד, שמופיע רק באמצע המחזה. הטוויסט הזה (אותו אבחר לא לגלות) הוא למעשה הדבר המעניין האמיתי בעלילה, והמקום ממנו הייתה היצירה צריכה להתחיל, ולא המקום אליו היא מגיעה. המצב שנוצר זה שאתה מבלה את השעה הראשונה של היצירה בלחכות שמשהו יקרה ובאיזושהי הישענות על הבדיחות שרק לעיתים רחוקות קולעות למקומן ועל הדמויות הלא מספיק מעניינות, ולמען האמת, במידה מסוימת, הדי בכייניות.

כשהטוויסט מגיע, אכן העלילה מסתעפת ונעשית עשירה יותר, אבל עדיין היא לא מספיק מעניינת, ולמען האמת, די מוזרה. עד אותה נקודה בה הטוויסט הופך את המצב על פיו, העלילה מאוד ריאליסטית, עם דמויות רגילות ותל-אביביות למדי, ופתאום הטוויסט מכניס איזה אלמנט קונספירטיבי הזוי בפני עצמו, אך לא קשור לדמויות ולמה שהן עוברות. אבל אפילו יותר מוזר מזה זה שהמחזמר נגמר בלי סוף אמיתי, והדמויות משלימות עם זה שהן לא עומדות לפתור את התעלומה שהתעסקו בה עכשיו במשך שעה, ושעדיף להן פשוט להתעלם ממנה. זה, מן הסתם, משאיר את הקהל מאוד מבולבל וחסר סיפוק. אולי זה בדיוק מה שגון הלוי רצה לעשות?

בסופו של דבר, מה שבאמת אמור לסחוב את ה"חוויה החדשה" הזו, זה המוסיקה וסגנונה הייחודי של גון הלוי שמציגה ניגודיות מעניינת. מצד אחד, סגנון השירה הוא קלאסי: המון צלילים גבוהים ודרמטיים, מצד שני, העלילה תל אביבית ועכשווית. השילוב מסקרן בהתחלה, אך מהר מאוד ניכר שכל המוזיקה בהצגה נופלת לאותה משבצת ולא מייצרת גוונים שונים, מה שהופך את החוויה לחזרתית, מעייפת ובעיקר מקשה על השחקנים לשחק.

כשהיצירה הסתיימה, בערך שעתיים וחצי אחר כך, ירדתי שוב במעלית עם אותו זוג שפגשתי בהתחלה. כשיצאתי מהמעלית שאלתי אותם איך היה להם. "מעניין…", הוא אמר, "הסוף קצת מבאס", היא הוסיפה.

בתוך "מיכאל שם זמני" מתחבאת יצירה טובה יותר, אולי אפילו מצוינת, אבל כדי למצוא אותה דרוש זמן ומאמץ, אלמנטים שהיו מתגשמים לו היה מדובר בהפקה מלאה שעובדים עליה לאורך זמן בחדר החזרות. אני מקווה שזה יגיע לכדי כך ושההפקה בגרסתה הנוכחית תוכיח שכמו שמה, גם היא, ובכן, זמנית.

מיכאל שם זמני

כתיבה, לחנים, ניהול מוסיקלי, הדרכה ווקאלית ונגינה בפסנתר: גון הלוי.

משתתפים: איתמר אלבז/קורן סלומון, אליה וקס/גאיה קלם, אסף לוי, גל זק, גל חזאז, הגר פז, נגה קדם, סתיו צוברי, קארין שניידר/שרון בן דרור.

מועדים קרובים:

28/5/23        19:30

18/6/23        19:30

19/6/23        19:30

20/6/23        19:30

25/6/23        19:30

לתאריכים נוספים של ההצגה באתר של גון הלוי – הקליקו על הלינק