"אקו אקו וואן וואן": מאחורי הקלעים של העצמי

מאת נועה בר-ניר

המופע "אקו אקו וואן וואן" נפתח קודם כל בהתנצלות. איילת גולן, יוצרת ומבצעת המופע, פונה לקהל בחוסר ביטחון מופגן ומזהירה שמדובר ביצירה בהתהוות. עבודה לא גמורה, בדיקת חומרים. היא לא רוצה שנפתח ציפיות. גולן גם ממהרת להתנצל מראש על כך שהיא, למרות הדמיון הפונטי ולמרבה האכזבה – אינה אייל גולן. הערה כביכול אגבית, ששוברת את המתח ומחלצת חיוך מהקהל, אבל גם מחזיקה בתוכה את השאלה שתלווה את המופע כולו. כי אם כך, אז מי היא כן?

מנקודה זו, יוצאת גולן למחקר פרפורמטיבי שעוסק בין השאר בתפיסת העצמי, והאופן בו הוא משתנה ומתעצב נוכח הממשק עם המציאות (היש מדיום מתאים לעסוק בכך יותר מהתיאטרון?). גולן מגייסת למחקר כלים ועולמות תוכן שונים, החל בתרבות המסך והרשתות החברתיות ועד למיתוסים ומשחקי אור ווידאו-ארט.

בחלק הראשון של המופע, גולן 'נכנסת' לנעליהן של דמויות מוכרות, בטווח הבלתי צפוי בין ביונסה לגלית דיסטל אטבריאן. במה שנראה כמו אימון לשפת הגוף או לחיזוק הביטחון העצמי, גולן מחקה את הדמויות שסרטונים בכיכובן מוקרנים על הקיר מאחוריה. מעבר לחיקויים המשעשעים, במעברים בין סרטון לסרטון קורה דבר מעניין שיוצר מתח בין החיקוי למציאות. בזמן שהיא ומפעיל הווידאו שלה (ארז דסקל) מחפשים אחר הסרטון הבא, הקהל רואה את כל המחשב האישי שלה מוקרן על הבמה: שולחן עבודה מבולגן, שמות תיקיות מבדרים וכל הקבצים והסרטונים שמעידים על האובססיה שלה למקורות השראה והעצמה אישית. כל זה אינו מקרי כמובן, אלא שימוש מבריק במחשב גם כתפאורה וגם כאמצעי לייצוג עולם פנימי של דמות.

מכאן, גולן מתחילה 'להוריד הילוך' ונכנסת לסדרה של פעולות בימתיות ממושכות יותר. בראשונה, והמהנה מביניהן, גולן 'משחקת' דמות של גבר, ככל הנראה סטודנט, שנמצא בשיעור בזום. הפעם גולן מתמקמת בשולי הבמה, ואת הסצנה המלאה אנו מקבלים מצפייה בהקרנה. גולן עוטה על עצמה פילטר של גבר מזוקן, ואז פשוט מתחילה להתקיים במרחב האינטרנטי בתור גבר: גולשת באינטרנט, נכנסת לאתרים שונים, ומצ'וטטת עם סטודנטית אחרת בזום בדיאלוג משעשע שמועבר בטקסט בלבד. גולן ספק לועגת ספק מתענגת על הגרסה הגברית שלה, מעין dude טיפוסי עם שגיאות כתיב ומוח פרימיטיבי, ובכל זאת מתוק מאוד. גם כאן המרחב המקוון הפך לזירה של משחק וחיפוש זהויות, והניסוי המצחיק והמרתק הזה יכול היה להימשך שעות מבלי שאשים לב.

מה-dude הטיפוסי, המופע עובר לאזורים חזותיים-פיוטיים יותר. גולן משלבת בטקסט את סיפור המיתוס על נרקיסוס ואקו (אלגוריה שמתאימה בהחלט לתמה) וממשיכה לפעולה בימתית בשילוב וידאו ותאורה שמדמה טביעה בנהר, או בבבואה המשתקפת ממנו – אם נלך בעקבות המשל. אלו קטעים יפים ומלאי מחשבה, אך האפקט המצטבר שלהם לא הותיר את אותו הרושם כמו אלו שנוצרו בקטעים הקודמים. דווקא משהו ברעננות וב'פיזור' הזה של תחילת המופע, שבה הרבה יותר את לבי.

עם זאת, יש משהו מאוד חכם במהלך הצורני של המופע. מחקר בימתי שמתחיל בישיר, בקומי ובבלתי אמצעי, ומתקרב בהדרגתיות לעבר הפואטי והאלגורי. מכיוון שמדובר בפרפורמנס אקלקטי ולאו דווקא נרטיבי, הדרמטורגיה באה לידי ביטוי לא רק בתוכן אלא גם ברצף, בהתאמה בין הבחירה הבימתית לשלב במופע. ייתכן שאם גולן לא היתה פותחת ב'התנצלות' המכוונת, אלא מתחילה בפרפורמנס הפיוטי מבלי לחשוף את עצמה האותנטי (גם האלטר-אגו הגברי שלה היה ביטוי של האותנטיות שלה), היה לה קשה יותר לקנות את אמון הקהל ולגייס אותו לחלקים האניגמטיים יותר. משהו בארגון וברעננות של המופע הזה הופך אותו לנגיש במובן החיובי, ובעל פוטנציאל לגעת בקהלים רחבים יותר, שפרפורמנס אינו כוס התה שלו (לראייה, הפרטנר שלי לצפייה העיד על חוויה מהנה ומסקרנת, אפילו שאינו מגיע מעולם התיאטרון).

לסיכומו של דבר (ושל ביקורת שעושה סדר במופע שכדאי לחוות דווקא בפתיחות וללא הגדרות מראש), "אקו אקו וואן וואן" הוא לגמרי הבלחה מקורית בנוף הפרינג'אי, ולא מעט בזכות החן של היוצרת-מבצעת שלו. תודה לאל שהיא אינה אייל גולן.

אקו אקו וואן וואן

תיאטרון תמונע

מאת ובבימוי: איילת גולן

ליווי אמנותי: יעל ביאגון-ציטרון

משתתפים: איילת גולן, ארז דסקל

מוסיקה ועיצוב סאונד: עמר שוסטר

הפקה מוסיקלית: ארז דסקל

עיצוב תלבושות: תמר בן כנען

עיצוב תאורה: רעי כגן

עוזרת במאית : יעל פינקל

ניהול הצגה: שיר ברנדס

עריכת וידאו: איילת גולן

אימאג': יאיר מיוחס

מועדים נוספים:

19/6/23               20:00