מאת: שחר ברקוביץ'
במהלך פסטיבל תיאטרונטו 2023, בתוך המציאות הפוליטית והביטחונית, בחג הפסח, רגע לפני ימי הזיכרון, הרגשתי את הדואליות בין התיאטרון כמתעד חיים, לבין החיים עצמם, החודרים לתיאטרון.
בדרך ליפו, מעוז הפסטיבל, רכבתי במהירות על אופניי בטיילת, לצד חוף הים. פידלתי והסתכלתי לצדדים, בחשש. חלפתי ליד מקום הפיגוע שאירע יום לפני, בין שישי לשבת, בו נרצח אלסנדרו פאריני מאיטליה, ופינת זיכרון מאולתרת עם פרחים רבים הוקמה לזכרו. בשעה 20:00 בערב, הגעתי למחוז חפצי, תיאטרון יפו, פסטיבל חי ובועט, כמו אי של שפיות במציאות המאתגרת שלנו.
התחנה הראשונה שלי בפסטיבל היתה התחילה ב"קצרנטו", אסופת מונודרמות קצרצרות, יוזמה מרתקת של ניר שטראוס, שעושה את שנתה השנייה בפסטיבל. צפיתי במקצרון מספר 1 שכלל ארבע מונודרמות. "מה הטעם", יצירה העוסקת בנושא רגיש של אלימות כלפי נשים, בשפת פואטרי סלאם. תמונת הפתיחה החלה עם קמח, ביצים ומערוך על השולחן במרכז במה. ציפיתי לראות תיאטרון חפצים, אך השימוש בחפצים לא היה מספק, הבימוי היה צמוד לטקסט באופן שלא השאיר הרבה מקום לדמיון. הדמות המוצגת על הבמה חווה אלימות מבעלה וראויה לאמפתיה, אך בפועל, מה שהוצג על הבמה יצר תחושה של ריחוק מהסיפור. לצד זאת, החיים עצמם חדרו במלוא עוצמתם לבמה, כאשר השחקנית הניפה מערוך והדליקה משואה בעיניים דומעות לזכרן של הנרצחות ורה פלצינטה, אדיסי אלבנה, פולינה וויסמן, ביאן עבאס, דריה לייטל, סיגל ברכה, לידר סוויסה, ועוד נשים רבות שלא נחשפו שמן.
לאחר מכן, עלתה "מידן האחמ"ש" עם ליאור אביבי, שם חמוד להצגה שמיד מעלה אסוציאציה לסרטוניו של יניר האחמ"ש, אך שונה מהם לחלוטין. מידן, אחראי המשמרת של מקס ברנר סניף מנחם בגין, לכד את תשומת הלב של הקהל, שהפך בן רגע להיות עובדי הסניף בהם נוזף מידן. בטקסט שנון, התחברו יחד סיטואציות ישראליות, בדיחות שחורות, מתח מיני, ציטוטים מקטעי שירים וסדרות כמו "אהבה זה כואב" של דנה מודן. כיף לראות קומדיה טובה שנותנת אפשרות לצחוק בקול. אביבי מפגין משחק כובש, אך מודע לעצמו.
אחריה, עלתה המונודרמה "ציצים", הזוכה של מקצרוני הפסטיבל. שם היצירה, שכתבה וביצעה השחקנית רוני שטקלר, בשילוב האימג' והלוגו שלה, עוררו עניין וסקרנות בקהל. המופע החל בווידוי של הגיבורה, שאינה מסתדרת עם החזה שלה. תוך כדי היצירה הקצרה, הקהל נכנס בצורה טבעית, לכאורה, למרפאת פלסטיקה, לסיטואציה אינטימית ופגיעה של שינוי הציצים, תוך שימת פוקוס על החזה עטוף הסוודר. התוכן האותנטי של היצירה הינו אחת מנקודות החוזק שלה, דבר שמתבטא בין היתר במשפטים כמו "מאמא ירשתי שנאה עצמית, מסבתא ציצים". באמצעות האינטרפרטציה הבימתית, בתנועות הידיים הפולשניות של מנתח החזה על גוף הגיבורה, היא מאפשרת לקהל לחוש את החוויה שעברה, בצורה צבעונית וקולחת. לצד זאת, בתוך הטקסט הקולח, הייתה ביצירה חזרתיות יתר, על המילים "ככה יאהבו אותי". אולי ניתן היה למצוא פתרון אחר, כי מילים אלה מייצגות במידה מסוימת את הרצון של הגיבורה.
אחרונה עלתה "שפיץ פלייר", מונודרמה העוסקת ביציבות, או יותר נכון חוסר יציבות במשפחה, ובזוגיות שיש לתקן. הסיפור כולו משתקף דרך ארגז הכלים שירש הגיבור מאביו, תוך ווידוי על בגידה כביכול, בפני מעגל גברים. היצירה הציגה מהלך מעניין של חשיפה ברבדים, דרך ה'כאן ועכשיו' של הגיבור לעבר הרחוק, לאסוציאציות בין-דוריות, ולבסוף לגעגוע והשלמה. המשחק של יואב בר-לב היה אמין ומעניין, אך נעדרה הנכחת מעגל הגברים, השתקפות תגובותיו של חברי המעגל באמצעות השחקן והשפעות החברים על מחשבותיו.
לא פשוט לצלול לתוך כמה סיפורים קצרים ברצף, בייחוד אם מדובר על סיפורים שאינם קשורים זה לזה, לכן הבחירה בארבע יצירות בלבד הייתה מספקת. יצאתי החוצה אל רחבת תיאטרון יפו, וחוויתי שוב כיצד שני המרחבים, תיאטרון ומציאות, מתקשרים ביניהם. ברחבה הופיעו פרפורמרים מחופשים היטב על עגלה, המשמשת אותם גם בהפגנות פרפורמטיביות בקפלן. הם החזיקו שלט "בואו להצטלם עם הדיקטטור", ובכל פעם שמישהו נכנס להצטלם עם הדיקטטור, שחררו קונפטי לאוויר בבום, שהקפיץ את הקהל. בהמשך, על קירות הלבנים של התיאטרון הוקרנו קטעים מהרייך השלישי, המוזיקה הלכה והתעצמה והשתלטה על המרחב. הפרפורמנס נכפה על הקהל, כמו שדיקטטור 'אמיתי' כופה עצמו על העם.
אחרי ההפסקה, נכנסתי לאולם בכדי לצפות בהצגה "המזכירה", בכיכובה של חוה אורטמן. אין דרך טובה יותר לתאר את ההצגה הזו מלבד – "וואו". לא יכולתי להוריד מהשחקנית את העיניים. זהו עיבוד למחזה של כריסטופר המפטון, שתורגם על ידי נתלי פינשטין, המספר את סיפורה של ברונהילדה פומזל, מי שהייתה מזכירתו של ג'וזף גבלס, שר התעמולה הנאצי. ברונהילדה מציגה על הבמה עדות מצולמת על חייה כצעירה גרמניה בברלין, המעלעלת בזיכרונות חייה פרק אחר פרק. בתפאורה על הבמה, ערמות של קופסאות ניירת המקיפות אותה כמו עדויות, וסרטים תיעודיים מכל פרק מוקרנים וחולפים עליהם ועל פניה. התפאורה מייצרת אינטימיות ומצליחה למקד את הקהל בתוך חיי הדמות. בנוסף, שמות הפרקים, כמו, "אשמה", "לא הכל שחור לבן" ואחרים, הנכתבים אות-אות כמו במכונת הכתיבה, נותנים משקל לעדות וחוקקים את המילה בסלע.
הנרטיב האישי של ברונהילה מפגיש אותנו עם נקודת מבט של אישה על חייה – בצעירותה עבדה בבקרים אצל יהודי ובערבים היה לה ג'וב אצל נאצי. בסופו של דבר, המלחמה לא פסחה גם עליה.
המזכירה מזכירה לנו ונזכרת באותם אירועים היסטוריים מנקודת מבטה, כמו תיעוד חי. בטיפול פסיכותרפיה, טיפול בשיחה, אומרים שהתערבות טובה של המטפל במטופל תעורר בו אסוציאציות חופשיות נוספות. אשאל את הרעיון ואומר שתיאטרון טוב מעורר אסוציאציות חופשיות, כך אני בקהל הפלגתי לרגע לחשוב על סבתא שלי, ופתאום הטקסט של השחקנית שאמרה – "איבדתי את חוט המחשבה שלי" התמזג עם המיינד שלי, ושבתי לסיפורה של ברונהילדה פומזל.
אורטמן מצליחה להחזיק דמות עגולה עם פיזיות ספציפית ברורה. גם כאשר ישבה ללא נוע, היא בלעה את הקהל. אורטמן מלמדת דורות של שחקנים, בראותי אותה על הבמה, הבנתי מדוע היא בית ספר למשחק. היצירה עצמה, הגשימה את הבטחות הוועדה האמנותית להחזרת השחקן למרכז: "התיאטרונטו עובד על תיאטרון נטו, מה שחשוב זה השחקן עצמו כי זה המקום היחידי שמחזיר את השחקן למרכז. היום בתיאטראות, מי יותר מי פחות, הפוקוס בהרבה פעמים הוא במקומות אחרים." כך, עלה בדבריו של שמעון מימרן בראיון שהעניק לאחרונה למרתה יודעת.
בזמן הצפייה בהצגה, חשתי בעוצמה את דיסוננס פער הדורות. הדמות מחזיקה פרספקטיבה ומצהירה על עצמה כי אז, "לא התעניינתי בפוליטיקה […] לא רצינו לדעת על הדברים, היום נערים מביעים דעה […] אני אחת מהפחדניות […] אני לא מסוג האנשים שמתנגד […] אז מי שעשה משהו נגד, שילם בחייו." גם בקהל הדהד פער הדורות. רוב הקהל היה קהל צעיר, אשר לא חי את התקופה. לאורך ההצגה, הקהל הצעיר צחק מהפרספקטיבה של המזכירה לגבי תחושותיה על המפגשים שחוותה בארוחת ערב עם היטלר או התאהבותה בהיינץ או על דברים שנאמרו על שר התעמולה של הרייך השלישי, "מה מצחיק אותם?" שאלו זוג הקשישים שיישבו מאחורי. כשלרגע הדמות לא נזכרה בשם של הלילה שבו הרגו יהודים בבית כנסת, השלימה האישה מאחורי בגרמנית – "קריסטל נאכט".
הדואליות של תיאטרון כמתעד חיים אל מול המציאות החודרת לתיאטרון, צפה ועלתה לפני כאשר הדמות אמרה למצלמה המתעדת אותה: "היום אנשים לא נופלים בפח, אי אפשר לעבוד על אנשים". משפט הגורם לקהל לחשוב איפה זה פוגש אותו בימים טרופים אלו. אני רואה פוסטים מתנצלים בפייסבוק וברשתות על הצגות המתקיימות בתיאטרון בתקופה הזו. "בואו לתיאטרון, תברחו מהמציאות!" לדעתי, פסטיבל תיאטרונטו הוא הוכחה חיה כי תיאטרון הוא לא אסקפיזם! לא רק החדשות של שמונה בערב יתעדו ויתוו פרספקטיבה, אלא גם האמנות המגיבה לאירועים, משקפת חיים, מערערת ומאירה נרטיבים אחרים.
בעודי מפדלת הביתה על האופניים, נשארתי עם טעם של עוד, ותחושה שחבל שלא הספקתי לראות את כל המונודרמות. אולי בשנה הבאה.
תיאטרונטו 2023
״המזכירה״
משחק: חוה אורטמן
מחזה: כריסטופר המפטון
תרגום: נתלי פינשטין
בימוי: רותי אוסטרמן
תפאורה ותלבושות: לילי בן נחשון
קצרנטו
"מידן האחמ"ש"
משחק ומחזה: ליאור אביבי
בימוי: ליאור אביבי ויעל גולדברג
"ציצים"
משחק ומחזה: רוני שטקלר
בימוי: ליאור זכאי
"שפיץ פלייר"
מאת: ליאור גלציאנו
משחק: יואב בר-לב
בימוי: ליאור גלציאנו ויואב בר-לב
"מה הטעם"
משחק: נעה אוחיון
בימוי ומחזה: אוריה שפיצר
לגלות עוד מהאתר מרתה יודעת
יש להירשם לעדכונים כדי לקבל את הפוסטים האחרונים לאימייל שלך.
מרתה יודעת 