תמר קינן: "מה שקורה שם יכול בקלות לקרות גם בארץ"

ראיון עם היוצרת והבמאית תמר קינן

מאת: אביבה רוזן

תמר קינן היא אישה רבת עשייה. לא הספיקה לסיים את לימודי התאטרון בסטודיו ניסן נתיב, וכבר גוייסה לשורות גשר, לשחק בהצגה הראשונה שלה, "שלוש אחיות". אחרי קריירה ענפה של שחקנית, הכוללת בין היתר עשרים שנות משחק בקאמרי, היא הבינה שמיצתה את ההתרגשות וההנאה מהמשחק והחלה לביים. ההתרגשות חזרה לחייה, והוכפלה כאשר הפכה גם למנהלת הפרינג' של צוותא, יחד עם נועה שכטר. לאחרונה, עלתה הצגה חדשה שביימה, "שיעור", בתיאטרון באר שבע. לאחר שצפיתי בה, השאלה הראשונה ששאלתי את עצמי, ואת תמר, היא איך הצליחה להפוך מחזה אירי לישראלי כל כך.

"למעשה, זה כבר היה שם במקור. השתוממתי לראות איך המחזה האירי מתאר בצורה נכונה כל כך גם את המציאות הישראלית. מה שקורה שם יכול בקלות לקרות גם בארץ, החלפתי את השמות האיריים בשמות ישראליים. בהמשך, בעבודה עם השחקנים, שלכל אחד מהם שפה משלו, דייקנו את דרכי ההתבטאות וזה נעשה ישראלי עוד יותר".

איך בחרת דווקא במחזה הזה?

"אני קוראת מחזות כל הזמן. זה היה מחזה שהסתובבתי אתו הרבה מאוד זמן, עוד מלפני הקורונה. זה מחזה שנוגע במשהו שהוא לא סקסי, מערכת החינוך, שהיא מערכת שאנחנו מגיעים אליה כמה פעמים במהלך חיינו, פעם אחת כתלמידים ולאחר מכן כהורים, עם המטענים שאנחנו סוחבים אתנו מהמערכת הזאת. ביקשתי אופציה של שנה לעבוד על המחזה, והצעתי אותו להרבה מאוד תאטראות. כולם אמרו לי לא. בעקבות הקורונה, האריכו לי את האופציה. כשפנו אלי מתיאטרון באר שבע, הצעתי להם את המחזה והם אהבו אותו והחליטו באומץ לאמץ אותו".

למה באומץ?

"כי זה מחזה קשה שמתחיל רע ומשם הוא מתדרדר. נכון שיש בו גם לא מעט הומור. שלושה שחקנים בתוך תפאורה של כיתה, כמעט ללא מוזיקה ובלי חילופי תפאורה ותאורה".

איך בחרת בשחקנים?

"מיד היה לי ברור שמולי שולמן ישחק את האב והבן. זאת הייתה בחירה קלה. רציתי לתפקידים האחרים שני שחקנים פחות מוכרים. את אביב טומי כרמי אני מכירה כבר שנים מהפרינג' ומאוד אוהבת את המשחק שלה. את תמיר גינזבורג הכירו לי בבאר שבע.

אני אוהבת את העבודה עם שחקנים, אולי בגלל הרקע שבאתי ממנו. תהליך החזרות היה מאוד כייפי. אחד החלקים המשמעותיים היה לגלות את ההורים והילדים. הם עשו את החילופים בצורה יפה מאוד. המחנך דומה למחנך של בני שהוא בכיתה ג', בגילו של שון, הילד בהצגה. מחנך צעיר עם הרבה מוטיבציה ואידיאליזם. נתתי גם לבני לקרוא את המחזה ולחוות את דעתו. בהמשך הלכתי לימי הורים וצילמתי קצת בחשאי, כדי ללמוד יותר לעומק את התנהגות ההורים."

ספרי לי על תהליך עיצוב התפאורה.

"על הבמה יש חדר כיתה עם הכיסאות הנמוכים הללו שהורים צריכים לשבת עליהם. זה הופך את ההורים לקטנים. זה מזכיר לי שכשהייתי ילדה הייתי תלמידה גרועה והורי הוזמנו לבית הספר בלי הפסקה. כאמא לתלמידים אני מגיעה לבית הספר מלאת רגשי אשם. הכיסאות הנמוכים מייצגים את התופעה הזאת. אנחנו באים כהורים וגם כתלמידים שהיינו."

אז מה את חושבת על מערכת החינוך?

"אני חושבת שבמקרה הזה, הרצפה היא באמת עקומה. הבעיה היא של המערכת, שנראית כפי שנראתה לפני שלושים שנה ומן הסתם תראה כך גם בעוד שלושים שנה. הכוונות הטובות של המורים מוליכות אותנו בכל הדרך לגיהינום, כי כך בנויה המערכת. נראה לי שההצגה מתייחסת לא רק למערכת החינוך, אלא שהיא משקפת את החברה הישראלית גם מבחינת יחסי משפחה ואלימות, למשל.

המחזה מתייחס לחברה האירית, שהיא יותר מעמדית. רציתי שזה לא יבלוט אך ישתמע, בלי להאכיל את הקהל בכפית. היה לי חשוב שיעבור בהצגה גם נושא האלימות במשפחה, האב והבעל לא מרביץ אך הוא מוצף באלימות, ואשתו, האמא, היא נסגרת ומתחבאת מילדות. זה אומר המון על מה שקורה בארץ. זאת תקופה שבה המון כעס מבעבע פה, ומה שיוצא על הבמה הוא אלים. למרות שלמראית עין, הגבר משתדל ורוצה בטוב, הוא נורא רוצה לשלוט בעצמו, בסופו של דבר, זה חזק ממנו וזה גומר לו את הזוגיות ואת החיים. גם המורה צובר המון אלימות. זה חלק מסיר הלחץ המטורף שלנו, זה כנראה זמן מתאים לצאת עם הצגה כזאת."

בימים אלו, תמר קינן כבר שועטת ליצירה הבאה שלה, הצגה חדשה מאת גור קורן שתעלה בתיאטרון הקאמרי.