"השנה היפה בחיי": השלם קטן מסכום חלקיו

מאת: איתמר מועלם

גילוי נאות: את ההצגה ראיתי פעמיים. בפעם הראשונה איחרתי. רבע שעה. בלבול בזמנים וכו', בסדר, קורה. אבל האיחור הזה, קצר ככל שהיה וחסר משמעותי ככל שהיה לשאר ההצגה מבחינת התוכן או העלילה, הרס לי את חווית הצפייה. זו לא אשמת ההצגה, שבמגרעותיה ובמעלותיה אגע עוד מעט, אלא נטו בגלל היעדרות "הרגע לפני של התיאטרון" – הרגע בו אתה יושב עם כל הקהל באולם, שומע את הדיבורים ושיחות החולין של כולם, ואז נשמעת ההודעה המוקלטת שמבקשת לכבות טלפונים, האורות נכבים, הקהל מוחא כפיים, וההצגה מתחילה, בדרך כלל עם מוזיקה. הרגע הזה הוא שלב הביניים בין היומיום לבין התיאטרון, הוא השלב שמגדיר את חוקי המשחק של ההצגה ושהאולם שבו הקהל נמצא וגבולות הבמה הם העולם כולו. הם יכולים להיות מאפייה או חוף ים או שירותים או החלל החיצון או בית זונות או המחשבות חסרות הצורה של סנאי מדבר, הם יכולים להיות הכול. זה פותח ומפעיל לך את הדמיון וכשאתה נכנס באיחור, אפילו של חמש דקות, הרגע הזה מתפספס ואיתו גם שלב המעבר. וכל מה שנשאר לך זה לשבת, מתוסכל, עם דמיון סגור.

ועכשיו, להצגה.

"השנה היפה בחיי" הוא המחזמר עם הלחנים המקוריים הגדול הראשון ב"הבימה" מאז "איי לייק מייק" ב-1956. תקופה ארוכה מדי, מחזות זמר מתורגמים שלטו באולם רובינא, ועכשיו, עם הפופולריות של "בילי שוורץ" ו-"אפס ביחסי אנוש", גם הקאמרי והבימה קפצו אל הזירה עם "החב"דניקים" ו-"השנה היפה בחיי". על החב"דניקים כבר כתבתי בעבר, הם עמדו במשימה בהצלחה מרובה. השאלה היא: האם גם הבימה הצליחו בה?

בשורה התחתונה: לא ממש…

"השנה היפה בחיי" זה לא "החב"דניקים" ולא "אפס ביחסי אנוש" ולא "בילי שוורץ". הקאסט קטן יותר, אין עשרות שחקנים ורקדנים ונגנים, הסיפור קטן יותר ואישי יותר, והמוזיקה פחות קאטצ'ית. אבל – המחזמר הזה גם לא מנסה להיות כל הדברים האלה. הוא רוצה להיות מחזמר מתוחכם יותר, בוגר יותר, הן מבחינת המוזיקה והמילים של אוהד חיטמן שמציבים רף מאוד גבוה למה שאפשר לעשות עם השפה העברית, הן מבחינת הקאסט בו האנסמבל מצומצם ובמקום להוות מעין רקע לשחקנים הראשיים והמשניים, האנסמבל מורכב מהשחקנים המשניים לסירוגין, והן מבחינת התוכן – סיפור אישי וקטן.

ופה קבור הכלב. זו הבעיה האמיתית של המחזמר. אין בעיה שהוא לא יהיה מחזמר ענק ומושקע ומפוצץ, להיפך, הגיוון חשוב ועם גדילת שוק מחזות הזמר הישראלי, חייבים להופיע גם הבדלים בין מחזמר למחזמר. אבל סוג המחזמר הזה, הקטן יותר, זקוק לתוכן ועלילה טובה לבנות מסביב את השירים, ו"בשנה היפה בחיי" זה פשוט לא קורה.

העלילה מספרת על רוני ודנה (לי בירן ורוני דלומי), זוג לאחר היריון ראשון שמתרחקים אחד מהשניה כי… האמת, לא ממש ברור למה. ניתן להניח שזה כי קשה להם וכי הם מרגישים כלואים, אבל אין פה משהו ספציפי במיוחד. ההתדרדרות של מערכת היחסים ביניהם היא הליבה העלילתית של המחזמר – והיא מטופלת בצורה כמעט ילדותית. בום! הם רבים, בום! הם שונאים אחד את השני, בום! הוא בוגד! בום, היא בוגדת! בום! הם משלימים! זה לא כזה אמין, ויותר גרוע מזה, זה לא כזה מעניין. והסוף? בלי ספוילרים, בואו רק נגיד שהוא שמרני מאוד ולא נותן מקום לדמיון.

ברובד הנוסף של המחזמר, רוני עצמו כותב מחזמר תוך כדי. אך גם זה מפוזר נורא – מקבל ביטוי לאורך כל ההתחלה, נעלם לחצי שעה, מזכירים לנו על הקיום שלו, ואז זה שוב נעלם עד הסוף. כרעיון, זה יפה, אבל זה רעיון שהיה צריך ללוות את כל העלילה ולא רק במודעות העצמית שלה, ובמטא של הרעיון עצמו.

בד בבד, ברקע ניצבות האימא האשכנזית שלו (מיקי קם) והאימא המזרחית שלה (אורנה דץ). עכשיו, ברצינות "הבימה"? כמה סטראוטיפים אפשר לדחוף בבן אדם אחד, תנו לאורנה דץ לנשום, בחייאת ראבאק. ומה זה מאבקי העדות המוזרים האלה, די, זה פאסה, מה גם שזה אף פעם לא מדובר בעדינות הנדרשת, בטח לא כאן, מחזמר בו אורנה דץ לבושה בחצאית מנומרת ועונדת צמידי זהב, שרוצה לקרוא לנכד שלה מכלוף, כי זה שם קדוש בגימטריה.

בנוסף לשתי אלו, יש את בן ואודי (בן יוסיפוביץ' ויואב מילשטיין), שכנים של רוני ודנה והורים לזוג תאומים. דווקא אצלם העלילה היא הכי מסובכת ומעניינת. גם היא מתקדמת בצעדי ענק, אבל הפערים ביניהם אמיתיים וכאלה שיש בהם מה לחקור. חבל, בכנות, שהם לא הזוג הראשי במחזמר.

אין משום דבר שכתבתי פה כדי להוריד מהשחקנים. להיפך. השחקנים היו נהדרים, גם הראשיים וגם באנסמבל. כולם שרו נהדר ומדויק ועם עוצמה את הלחנים המסובכים של חיטמן, וביצעו את התפקיד שלהם בכנות, תוך כדי שהם נשארים מצחיקים וכריזמטיים. מלבד רוני דלומי ולי בירן, שמעבר ליכולתם בשירה, הם מרימים את הדמויות שלהם וכמעט מחזיקים את ההצגה, חייב לציין לחיוב את מיקי קם – שפעם נוספת מוכיחה את עצמה בתור נכס צאן ברזל של תחום מחזות הזמר הישראלי, עם ביצוע שהוא גם מגלגל מצחוק, וגם מוסיף רובד של טראגיות. בנוסף, יואב מילשטיין בתור אודי זורח פה עם כריזמה ונוכחות מעלפת. הדמות מלאה פגמים שבקלות היה אפשר לשנוא, אבל בביצוע שלה, מילשטיין הופך אותה לחביבה ואהובה.

התפאורה, אגב, למרות שהעיצוב שלה קצת מופרע (דירה כזאת ענקית ומטוקטקת לזוג צעיר שהוא כותב מחזות זמר והיא שחקנית?), זזה ופועלת בצורה טכנית בצורה חלקה ובשלמות שכזאת עוד לא ראיתי. הרבה אלמנטים בימתיים שונים שזזים ביחד ומתכנסים לכדי תמונה שלמה באותו זמן, כל הזמן. כל הכבוד לערן עצמון על עיצוב התפאורה ועוד יותר למנהלי ההצגה בכל הצגה.

בסך הכול, "השנה היפה בחיי" זה מחזמר טוב. יש בו שירים טובים ושחקנים וזמרים טובים, ובשוק הישראלי של מחזות הזמר, זה פשוט כיף לראות את הגיוון והאיכות. אבל העלילה והדמויות פשוט לא מספיק מעניינות. אולי אם אוהד חיטמן, שבזוגיות עם גבר כבר מעל עשור והורה לזוג תאומים, היה לוקח עצה מרוני, הדמות שהוא כתב, וכותב מחזמר על חייו שלו, הייתה יוצאת עלילה מעניינת יותר.

השנה היפה בחיי

תיאטרון הבימה בשיתוף תיאטרון חיפה

מחזה פזמונים ומוסיקה: אוהד חיטמן

דרמטורגיה ובימוי: משה קפטן

ניהול מוסיקלי ועיבודים: ליאור רונן

כוריאוגרפיה: עוז מורג

משתתפים: לי בירן/נדיר אלדד, רוני דלומי/אילי עלמני, מיקי קם, אורנה דץ, יואב מילשטיין, בן יוסיפוביץ'/אליעד סודאי, שירה לוי, ישראל ארנסט, חנן שוורצברג

להקה: גל שטרית, נעם גז, עדן גולדמן, גיא מאור, מיקה צור, מאור לוי

עיצוב תפאורה: ערן עצמון

עיצוב תאורה: אבי יונה בואנו (במבי)

עיצוב תלבושות: אורן דר

הדרכה קולית: דלית כהנא

קורפטיטור: ארנון זיו

ייצור אביזרים: רועי עקאב, שירן לוי

פאות: לודה גולדברג

עיצוב סאונד: גיא בן חמו, ניראל שרון

הפקה: ירדנה אסולין

ע. במאי: הילה גרומן

עיבודים ווקאליים: אוהד חיטמן

ע. ניהול מוסיקלי: בן ארנון, מוריה לוי, אהוד קנבל

ניהול ייצור תפאורה: ישעיהו ביבלש

ניהול אביזרים: רועי עקאב

תכנות תאורה: יאיר סלמן

דאנס קפטן: מאור לוי

קלידים וניצוח: ארנון זיו

גיטרות: אדם טל | תופים: שרון פטרובר/אסף דגן | גיטרה בס: בנצי גפני

מועדים נוספים:

22/4/23 20:30

23/4/23 20:00

27/4/23 20:00

28/4/23 11:00

29/4/23 21:00