"אנטיגונה": מראה מיתולוגית למציאות עכשווית

מאת: אביבה רוזן

אנטיגונה היפהפיה היא בתו של אדיפוס, וגם אחותו, שכן היא בת אמו. במשפחה הזאת הכל מבולבל ומבלבל, חוץ מדבר אחד ברור מאוד: הדברים שקורים לחברה ולנפשם של אנשים כאשר טירן משתלט עליהם. אם זה מזכיר לנו דברים אקטואליים שאנחנו חוששים מהם עכשיו, הרי שאין זה מקרי. כך הופכת קלאסיקה ספרותית ותיאטרלית לעכשווית בצורה מבהילה.

יצירת הפרינג' הזו, שעיבדה את המחזה המקורי, היא ארוכה בהרבה מכפי שאנחנו רגילים בסוג זה של הצגות, ולטעמם של כמה מהצופים היתה גם ארוכה מדי. ההצגה גם משוחקת בכל מגוון החללים שיש בתיאטרון תמונע, והקהל נדרש לצעוד מחלל לחלל על ידי פקודות מלחיצות במיוחד. בתחילה, נדרשים חלק מהצופים להציג תעודות זהות (במשטר דיקטטורי כמו במשטר דיקטטורי). לאחר מכן, הבמאית, נאוה צוקרמן, תיעלה מגוון שיטות כדי להביא את הצופים לחוש כחלק מההצגה – השחקנים מכבדים אותם בתקרובת, במשקאות, מזמינים אותם לרקוד עמם. הקהל חייב להיות מעורב פיזית, וכך הוא גם מעורב רגשית.

הרעשים החזקים, האורות המבהיקים והמסנוורים שמאירים מדי פעם על הקהל, מביאים גם הם לתגובות רגשיות. חלק מהצופים מגיבים בהתמסרות, אחרים לא לגמרי מבינים מה נחת עליהם. אבל אין שום ספק בכך, שזוהי הצגה שונה מכל מה שראינו עד כה, עם אפקטים רבים ומגוונים, ועם שלל אמצעים אמנותיים שרודפים זה את זה.

חלק מהשחקנים משחקים דמויות שכבר מתו. אדיפוס, יוקסטה אמו-אשתו שכבר התאבדה, בנו, כולם כבר מתים שחזרו לתחייה כדי לשחק לפנינו, ולהביע את דעותיהם, רגשותיהם, הפילוסופיה שלהם ותפיסותיהם. חלק מהדמויות לא קיימות במחזה המקורי. במסגרת החופש האמנותי, יש כאן הרחבה של המחזה.

לעיתים, הדברים מטשטשים עד כדי כך, שלא ברור לנו האם אנו בהצגה, או במופע זמר. מה שברור הוא, שההגדרה של אמנות רב-תחומית ורב משמעית בהחלט מתאימה פה. זה משהו אחר, לגמרי אחר, ממה שציפיתם מאנטיגונה של סופוקלס. צוקרמן וצוות השחקנים-זמרים-רקדנים שלה, נהנים לזעזע אותנו בכל רגע מחדש. הם מוציאים אותנו מאזור הנוחות שלנו ללא רגע של מנוחה. אירוע רודף אירוע, וכל אירוע הוא שונה מקודמו בשלל מאפייניו, מצורת הגשתו ועד ליחס לקהל. צופה שמרהיב לחשוב על הסיטואציות שהוא חווה תוך כדי התרחשותן, יכול לעשות הקבלה לאירועים המטורפים שמתרגשים עלינו כאן ועכשיו, לאינטנסיביות שלהם ולרמות הפחד שתופסות אותנו מדי פעם.

המשחק, של כל הדמויות, הוא פשוט מרהיב. לנה פרייפלד היפהפיה, שחקנית תאטרון גשר, שהיתה בעברה בלהקת המחול "קמע", מביאה את אנטיגונה הטראגית והמורדת, סמל ומופת לפמיניזם. אייל שכטר בתפקיד אדיפוס, תפקיד שיובא ממחזה אחר, מוסיף יותר מנופך אחד עם יכולות השירה והניגון שלו. דמותו של המלך שניקר לעצמו את עיניו, והוא חמוש במשקפי שמש לאורך כל ההצגה, ובמיוחד מבטיו והעוויות פניו, ממחישים לנו יותר מכל את הטרגדיה שלו ושלנו. גם שירה קצנלבוגן בתפקיד איסמנה, אחותה הדידקטית של אנטיגונה, ריקי חיות בתפקיד יוקסטה האם וגיל אלון בתפקיד קריאון, אחיו של אדיפוס שהשתלט על המלוכה והופך את תבאי ארצו לדיקטטורה, מגלים רמת משחק גבוהה ומטלטלת במיוחד.

יש כאן ממתק תאטרלי מר וכואב, שמלא באתנחתות ליריות וקומיות אפילו, ממתק שממחיש לנו כי בחיים כמו בחיים, הפתעות צונחות עלינו ללא הפסקה, ותוך כדי זה מתרחשים חיינו הקטנים והלא תמיד נחשבים.

אנטיגונה

תיאטרון תמונע

בימוי, עיבוד וכתיבה: נאוה צוקרמן

עיצוב חלל ותלבושות: אריאל טל ארביב

מוסיקה: טל יניב (Croptal) ואייל שכטר

מקלה, שירה והלחנת שירה: אצ'ילדי (עידית אשל)/ original tracks by Croptal: Mission, Piano Trek I (Album: Works 2020-2022), Variation VIII Finale (Album: Variations)

עריכת מוסיקה: אייל שכטר

עיצוב תאורה: מתן פרמינגר

סאונד: איתי סמרי

יעוץ דרמטורגי: ניצן כהן

עוזרת במאית: אודם רדאי

עוזרי הפקה: טלי חסין ושקד שנלר

שחקנים: לנה פרייפלד, שירה קצנלנבוגן, גיל אלון, אייל שכטר, ריקי חיות, אורי בלופרב, אילן זכרוב, אלון בראל, מתן פרמינגר, אצ'ילדי (עידית אשל)

מועדים נוספים:

27/5/23 20:00

28/2/23 20:00