"אני זקנה מדי בשביל ה… הזה": הספקטרום של האישה הנעה

מאת: נועה בר-ניר

מסי, הכוכב של נבחרת ארגנטינה, זכה להניף את גביע העולם במה שהוכרז כמונדיאל האחרון שלו. מהמעט שיצא לי לראות בטלוויזיה, לא יכולתי שלא להתעלם מהאמירה הכמעט אגבית הזאת, שחזרה ונשמעה שוב ושוב. אני לא צריכה להבין יותר מדי בכדורגל בשביל לגזור את המסקנה, שכשיגיע לגיל 39, מסי כבר יהיה זקן מדי בשביל ה… הזה.

ומהו בדיוק ה… הזה? פעולה פיזית שהגוף המזדקן כבר לא יכול לשאת? טרחה או מעמסה על נפש שחוקה מאליה? מעשה חיוני של נעורים? התנסות נאיבית שאיבדה את קסם ראשוניותה? והאם זה דבר כל-כך רע שיש דברים שהגוף והנפש כבר פטורים מלעשות? אפילו לי, בגיל 26 המופלג, כבר יש אמרות חצי-אירוניות על שלל הדברים שאני 'זקנה' מדי עבורם. האם ה… הזה הוא מגבלותיו של הטבע, או שמא מדובר במחסום חברתי ותפיסתי, וכפי שעולה מיצירתה של רייצ'ל ארדוס – מחסום תודעתי וסובייקטיבי?

ב-"אני זקנה מדי בשביל ה… הזה", שעלה לאחרונה בפסטיבל תיאטרון תמונע, אספה ארדוס שמונה רקדניות, מגיל 13 עד 70, ויצרה עמן בעבודה משותפת יצירה עדינה ונוגעת ללב על גיל, נשיות וריקוד. מחול נחשב לאחד המקצועות הנוקשים ביותר מבחינת סטנדרטים של גוף וגיל, והעוסקים במלאכה לא זוכים בו לאריכות ימים מקצועית – בדומה לענפי הספורט, לאמנויות הבמה וכמובן לעולם האופנה. לגילנות המקרית הזו, או המכוונת למדי, נוסף כמובן הפער המגדרי: בעוד הזדקנות נשית נחשבת לתהליך שיש לעצור, לעכב ולהשיב לאחור (האין זה הפירוש של הביטוי אנטי-אייג'ינג'?), הזדקנות של גבר זוכה לדימוי חיובי יותר, הנקשר לבשלות, לחכמה ולצבירה של הון סמלי.

ביצירתה של ארדוס אין גיל לריקוד. המחול הוא החומר המארגן לא רק מבחינה צורנית אלא גם ברמה המטאפורית, כחוט הקושר קבוצת נשים בשלבים שונים בחייהן ומעלה אותן מעל ההבדלים הגילניים הנכפים עליהן. ראשית, מדובר ביצירה המעניקה במה לגוונים שונים של גוף ותנועה, בכך שהיא משלבת בלי הפרדה רקדניות עבר והווה בגילים שונים. פלטת צבעי קשת רכה הובילה את בחירת הבגדים ששידרו נוחות וחוסר מאמץ, אך בשילוב עם התאורה יצרו ספקטרום צבעוני עדין שנפתח ונסגר עם תנועת הרקדניות.

שנית, הביוגרפיה של המשתתפות והזיקה שלהן לריקוד הם חלק מובנה ביצירה. הטקסט בעבודה מבוסס על סיפורים אישיים, זיכרונות ומחשבות של הרקדניות, בהם הגיל היה ציון דרך או הסיפור עצמו. הן הגיבו בתנועה זו לסיפוריה של זו, נחשפו ושיתפו את הקהל בחוויות הקשורות להתבגרות, זקנה, גוף וזהות. הכוריאוגרפיה נעה בין נפרדות ואחידות: לעיתים המספרת נעה לבדה, לעיתים קיבלה הדהוד מאחת או יותר מחברות האנסמבל, ולעיתים התארגנו כולן כגוף אחד שנע ומרכיב סיפור רחב יותר. יפים היו הרגעים בהם הסיפורים הצטלבו בפרספקטיבות של זמן וגיל, למשל כשרקדנית צעירה יותר הצטרפה לדיאלוג תנועתי בזמן סיפור של רקדנית בוגרת יותר, וכמו הדהדה את דמותה מן העבר.

אם הריקוד היה מה שאיחד את האנסמבל, הגשת הטקסטים הבליטה את הפערים מבחינת נוכחות בימתיות ויכולות פרפורמטיביות. אך ביצירה מסוג זה, שכוחה באינטימיות שנוצרת במרחב ובנגישות של הפרפומריות, האותנטיות הזאת עבדה לטובה. האגביות ואנטי-הדרמטיות בהן נמסרו הרפליקות מוססו את החומות בין המופע לקהל והעצימו את ההזדהות הרגשית. בכלל, נדמה שארדוס הצליחה ללכוד איזו עוצמת ביניים רגשית, איזון מדויק בין ריחוק אסתטי לבין קרבה, ולהחזיק אותה בעדינות שיא לאורך כל המופע. למרות שם המופע, שמרמז בכוכביות שובבות על איזשהו טאבו שאולי עומד להיפרץ, "אני זקנה מדי בשביל ה*** הזה" לא מבקשת לשבור דבר, אלא פשוט לתת לנשים לרקוד – בהרמוניה, בצבעוניות ובחן.

אני זקנה מדי בשביל ה… הזה

פסטיבל תמונע

כוריאוגרפיה: רייצ'ל ארדוס

רקדניות: אוליביה קורט מסה, אורטל אצבחה, אלכס שמורק, גליה ליוור, מיכל הירש, מיקי מרין, נועה שווה, עלייה ג׳נטלי

דרמטורגיה: אורי לנקינסקי

ליווי אמנותי: ארז מעיין שלו וענת כץ

הפקה: טלי קוניגסברג

ניהול חזרות: מלאני ברסון

 עיצוב תלבושות: ורוניקה שור

עיצוב תאורה: רותם אלרואי

עיצוב תפאורה: טליה בק

מוסיקה מקורית ועריכה מוסיקלית: אלון פרץ

 עיצוב גרפי: דורית טלפז

 צילום: אפרת מזור

מועדים נוספים:

25/2/23               20:00