על ההצגה "החיים עפים"

מאת: תמר צפריר

"החיים עפים" היא מונודרמת ליצנות בכיכובו של ירון סנצ'ו גושן, של תיאטרון הידית. גושן הוא מוותיקי הליצנים הרפואיים בישראל, ובמופע שלו הוא משתף אותנו בנושאים קשים שהוא מתמודד איתם על בסיס יומיומי, במחשבות שלו, בחוויות שהוא עובר בתור ליצן רפואי, בהצצה חטופה לחייו האישיים והכאבים הפרטיים שיש לו, וגם בטעימה מהליצנות עצמה. תוך כדי כך, הוא דואג שלכולם יהיה חיוך על הפנים כל הזמן.

תיאטרון הידית שוכן בדרך כלל בפרדס חנה, אבל הפעם ההצגה התארחה בתיאטרון יפו בתל אביב-יפו. המופע התחיל עוד מחוץ לאולם, כשגושן נכנס בלי שאף אחד שם לב עם מפוחית קטנה בפה, וחוצה את הקהל הממתין בכניסה. הוא נכנס בצעדים איטיים ורציניים, מכנס את כל הקהל סביבו עם שריקות המפוחית ומתחיל. הקהל מתחלק לגברים ונשים, ואחרי אתנחתא קומית קלה, הקהל המחולק יוצא בהובלתו של סנצ'ו עם המפוחית, אל כניסת השחקנים לבמה של תיאטרון יפו. את פנינו מקבל זרקור והרבה עשן, וכשאנו חוצים את הבמה אל עבר הכיסאות, אנו מבינים שמסענו נגמר בהגיענו לכיסא, ואז מתחיל מחדש על הבמה.

סנצ'ו עושה כבוד לאמנות הליצנות במופע שלו. הוא מדבר על נושאים קשים שממש לא נמצאים בתחומי היומיום שלנו, החל במוות וכלה בסרטן אצל ילדים. אין לו גבולות, לא בהומור, לא בגוף, ולא עם הקהל. אין לו בושה, אין לו עכבות ולנו אין רגע אחד דל, וטוב שכך, כי סנצ'ו מערבב בין לבין גם כמה מסרים שלא עוברים בקלות רף של קהל מודרני ציני.

בהתחלה, באמת קשה להתמסר אליו. הוא נראה כמו אחד שלא באמת לוקח את עצמו ברצינות, ומתברר שהוא באמת לא, אבל זה בדיוק סוד הקסם שלו. הוא מדבר על מסרים של העולם כבמה, הכל הצגה, לא לפחד כלל, לא לקחת את הכל יותר מדי ברצינות, אלה נושאים ששמענו בילדותנו וכעת אין להם מקום בחיינו הבוגרים, הצינים וההו-כה-חשובים. אנחנו ממהרים עכשיו, אין לנו פנאי למצחיקולים, אבל סנצ'ו לא מוותר ולא חושש לרגע, הוא נותן את כל האנרגיה המבעבעת שלו על ההתחלה ומשם רק מתסיס עוד ועוד.

ההומור של סנצ'ו נוגע בכל הספקטרום – מהומור נמוך של מתחת לחגורה על נפיחות, דרך הומור אינטלקטואלי של משחקי מילים, אבל בעיקר הרבה הומור פיזי ללא מילים, אותו הוא מביא מעולם הליצנות. בעזרת גופו וקולו בלבד, הוא בונה בניין בית חולים גדול ומסועף עם מסדרונות ומעלית שנעה בין הרבה קומות, עובר לכביש מהיר בדרום הארץ ומסיים בבית מלון באילת. בתמימות הזו יש משהו נוסטלגי שנוגע בכולם, ולכן לא לוקח הרבה זמן עד שכל הקרחונים בקהל נמסים בצחוק גדול. הדבר היחיד שמאט את הקצב שלו הוא שיחת טלפון מוקלטת אותה הוא מקיים על הבמה אמצע המופע, שבה מוקלט גם קולו שלו בעוצמה נמוכה יחסית. חוסר סנכרון בין קצב הדיבור בהקלטה לבין הקצב של סנצ'ו על הבמה, מקשה על הקהל להתרכז בתוכן השיחה.

במשך 80 דקות וללא הפסקה, הוא שולף עוד ועוד טריקים, בלונים, תלבושות, שלל כלי נגינה מתנפחים ומשרוקיות שונות ומשונות, ומתמרן בין כל האמצעים האלה בהתרוצצות על הבמה עם אף אדום. בין לבין הוא מצליח לשלב גילויי לב חשופים ואותנטים בצורת דיבור ישיר לקהל, על נושאים לא קלים שישר צובטים בלב שהוריד את כל המגננות. זו רכבת הרים אבל הנסיעה כל כך נעימה ומחבקת, ששכחתי מכל דאגות היומיום, וכשיצאתי חזרה אל חיי הפרטיים, המעבר לא היה קשה בכלל, אלא מלווה בכוחות מחודשים.

אמנם, אשת תיאטרון ומילים אני, אבל אין מספיק מילים בפי ובמקלדתי כדי להבהיר כמה המופע הזה חשוב ויוצא דופן. כזו כנות, לא יצא לי לחוות הרבה זמן. לא בתיאטרון ולא ביומיום.

"החיים עפים"

תיאטרון הידית

כתיבה ויצירת המופע: ירון סנצ'ו גושן ושירי ג'ורנו

משחק: ירון סנצ'ו גושן

בימוי: שירי ג'ורנו

עיצוב במה ואביזרים: הנס פלדה

יעוץ והשראה: קרן שפע לב

עיצוב תאורה: תומר שלום

עריכה מוסיקלית: יהודה לזרוביץ'

צילום סטילס: נואית זכאי, אילן שריף

עיצוב גרפי: עפר כהנא

קופירייטינג: רונית בר אילן

מועדים נוספים: 

2/3/19 | 14/3/19 | תיאטרון הידית בכפר גליקסון

19/3/19 | תיאטרון חיפה

לעמוד הפייסבוק של ההצגה – הקליקו על הלינק