ניסוי ותהייה

על ההצגה "הליכה למעשה" בפסטיבל ניסוי כלים 10

מאת: נבו פלזן

לאחרונה, התקיים בבית תמי פסטיבל "ניסוי כלים 10". כל קומות הבית, כולל הגינה שבמרכזה הוא נמצא, הפכו להיות  אולמות תצוגה, תיאטרון ויצירה. כמו בכל פסטיבל, בייחוד כזה מן הז'אנר הנסיוני,  חלקן היו מאתגרות, בלשון המעטה, אולם היו כאלו שמצאו חן בעיני. יצירות כמו "לוחשת רוח" של אסתר נאור, גוש בשר מונח על עגלת נירוסטה כשמתחתיו מונח מנוע חשמלי, והבשר רוטט לפי קצב הנשימה.

את עיקר תשומת לבי הקדשתי למופע שנקרא "הליכה למעשה", העוסק בצורך האנושי להתנהל בתוך מסגרת, גבולות ותכתיבים חברתיים ובהתמודדות עם השונה ויוצא הדופן. המופע משלב בתוכו טקסטים מתוך כתבים של ד"ר זמירה פורן, ושואב השראה מספרה של פרופ' חביבה פדיה, "הליכה שמעבר לטראומה", ומהיצירה "Quad" של סמואל בקט.

סיפור ההצגה עוסק במשפחה יהודית ממוצא מזרחי שעלתה ארצה ומבטא את הקשיים בדרך לארץ, ההליכה הארוכה ברגל, קשיי הקליטה והבדלי התרבות, כשהכול מוצג דרך עיניהן של סבתא "נאנא" והנכדות. בתוך כך, משולבים בהצגה קטעים מעובדים מספרה של חביבה פדיה, המוצגים כמונולוגים בפני עצמם במחזה או כקטעי קריאה חיצוניים של הסופרת עצמה. בכל מהלך ההצגה, ניכר כי השחקנים והבמאית הקפידו לעשות הקבלה בין סיפור המשפחה וקשיי קליטתם בארץ מפני שנחשבו ל"שונים", ובין ההתייחסות המשפילה שלנו הישראלים אל הערבים-ישראלים ובני המיעוטים.

ההתחלה הייתה מאוד מבטיחה. הקהל הוכנס לחדר סטודיו כאשר מסביב כיסאות צמודים לקירות. כשהקהל התיישב, נוצרה מעין בימת זירה, כשבאמצע החלל היו השחקנים. התאורה הייתה מינימליסטית אך יעילה וביחד עם המוזיקה הכניסה לאווירה הנכונה. השחקן קאדר הריני חילק לקהל כוסות זכוכית ומזג לתוכן תה חם מקנקן, מה שנתן למקום קונוטציה של מאהל בדואי. מיד החלו השחקניות להדביק נייר דבק רחב בקווים ישרים ואלכסונים על רצפת הסטודיו. נוצרו צורות שהיוו מעין גבולות. זה היה כמובן רפרנס למסגרות ולתכתיבים החברתיים, וזרק אותי לנושא הפוליטי מדיני וחלוקת השטחים. קצת בנאלי, אך בהחלט עושה את העבודה.

מה שהיה מרענן בכל הפתיח הזה, זו האימפרוביזציה של כל השחקניות יוצרות ושל השחקן קאדר הריני, שייצג את מגזרי בני המיעוטים והכניס לתפקידו הרבה חוש הומור ומודעות עצמית גבוהה. ברקע הבמה, הבמאית נטלי תורג'מן חילקה הוראות לשחקנים וזרקה כדרך אגב הערות לקאדר על עבודתו, ללא שום מתן אפשרות שלו להגיב. כל הסיטואציה הייתה מאוד משעשעת אך במקביל גרמה לתחושת אי נוחות קלה בגלל הביקורת הנוקבת המשתמעת מכך. אפליה וגזענות ישר בפניו של הקהל.

צילום: מרינה מינייב

קטעי הקריאה מתוך ספרה של פרופ' חביבה פדיה "הליכה שמעבר לטראומה" ומכתביה של ד"ר זמירה פורן, היו ברוב הזמן מובנים ונכונים למצב, הוסיפו נפח לתנועות האבסטרקטיות של השחקניות והסעירו את הדמיון. לעיתים, הסיטואציה נראתה סתומה ולא מובנת, ואולי טוב שכך. ככה הקהל מפעיל קצת את הראש, מנסה להבין מה בעצם מנסים להגיד לו, ואולי גם סתם מפרש את המצב כראות עיניו.

אחד הקטעים היפים בהצגה היה לאחר מות הסבתא, שגולמה על ידי פנינה רינצלר,  כאשר שאר בני המשפחה יושבים שבעה.  לאחר הסצינה המרגשת בה פנינה, שחקנית ויוצרת צעירה, המקמטת ומצמקת את גופה ההולך וקמל של "סבתא נאנא", נעשה חושך באולם. יתר הדמויות התפזרו בכל קצוות המלבן המסומן, שכבו על גבן והדליקו פנסים אל עבר התקרה ותיארו בלחישות את המתרחש בבית, את בני המשפחה הישנים בסלון, קצת רכילות פה ושם על דודה כזאת או אחרת. ערות בלילה, ספק ילדות- ספק נשים. הטקסט הוגש בצורה משכנעת, ללא התנשאות וללא מסיכות או ניואנסים מיותרים. הקהל יכול היה לראות את המשפחה כולה שם בבית. להרגיש אותם, להריח אותם, להבין אותם.

בחלקה השני של היצירה, האפקט הלך לאיבוד ואת מקומו תפס ניסיון לא כל כך מוצלח לעשות "אימפרוביזציה" מבוימת. לפתע, כל השחקניות "יצאו" מן הדמויות שלהן והחלו, לכאורה, להתווכח מה נכון לעשות ולא לעשות בהמשך ההצגה. סוג כזה של משחק של "יציאה מהדמות וחזרה אליה" רק הרחיק את הקהל מהאותנטיות של המופע. מה גם שסגנון כזה של "התחכמות" מצריך יכולת גימור גבוהה מצד הבמאית, טכניקה גבוהה מצד השחקנים והרבה שעות אימון. ניכר היה שהסצנה הזאת לא הייתה מהודקת ומלוטשת עד הסוף.

בסיום ההצגה, יצאתי עם המון חומר למחשבה, אבל גם עם תחושה אמביוולנטית לגבי המופע עצמו. מצד אחד, יש תחושה שהמופע לא מיצה את עצמו והייתי רוצה לראות ממנו עוד, ומצד שני אני לא מצליח לראות כיצד הוא יכול להמשיך הלאה בתוך הקונספט המיוחד שהוצג לפניי ולספר את הסיפור הזה בקונספט המיוחד שהוצג לפניי. הצגה זו היא ניסיון חשוב ואמיץ לשבור חלק מחוקי התיאטרון הישנים ולמצוא שפה תיאטרלית חדשה, אך ניכר עליה שהיא עדיין לא מגובשת מספיק ואין לה שפה אחידה שמתבטאת לאורך כל ההצגה, אלא בליל של כמה שפות.

אני מאמין שבכדי שההצגה תקרום עור וגידים, ותוכל לפרוץ החוצה, הבמאית צריכה לקבל החלטה: להשתמש בשפה אחת לאורך כל ההצגה,  קונספט אחד המהווה בסיס יציב לתוכן הכל כך חשוב הזה, או לארוג באופן אחיד ועדין יותר את מגוון השפות הבימתיות שהוצגו בפני הקהל. אחרת, לצערי, אני לא רואה איך ההצגה במתווה הנוכחי שלה, תוכל לעמוד בזכות עצמה ולא כחלק מפסטיבל ניסיוני. הלוואי ואתבדה.

 הליכה למעשה

פסטיבל ניסוי כלים 10

יצירה, בימוי ועריכה מוזיקלית:  נטלי תורג'מן

שותפה בפיתוח הרעיונות והפקה: פנינה רינצלר

שחקנים יוצרים: אנה מנייב, נטלי תורג'מן, נסטיה פולונסקי, סיוון בן ישעיה, פנינה רינצלר, קאדר הריני וזמירה פורן-ציון