משחקי זיכרון

האם ז'אנר תיאטרון-סיפור עולה שלב?

מאת: מיה אופיר מגנט

"תי תי תי ת ת ת תיק תיק ק ק ק חחחחחח אוווווותווווווווו הההההההההה רררררררווווווח" כך נשמע השיעור הראשון שלי עם יוצרת התיאטרון רות קנר. אנחנו משתמשים במילים כחומר גלם, משחקים והופכים בהן כדי למצוא משמעויות מעניינות ולהאיר את הטקסט באור חדש. גם ההצגה "אנו בונים פה נמל"  שהופיעה בפסטיבל עכו, בבימוי רז וינר ובהשתתפות יונתן קונדה, נטע וינר ורז וינר מבוססת על חקירה של טקסט ומשחקי מילים. בהצגה שלושה מלחים מגיעים אל היבשה לאחר תקופה ארוכה בים.  בגלל שהם לא רוצים לחזור לים, ולא רוצים להתקרב לתושבים המקומיים, הם מחליטים להקים נמל – מקום שהוא בין לבין. האלגוריה להקמת מדינת ישראל מוצגת באמצעות משחקי לשון, מערכונים, שפות שונות, שירים, ועירוב בין תרבות גבוהה ונמוכה. השחקנים עושים שימוש בשפה, בתרבות ובהיסטוריה של מדינת ישראל, משחקים והופכים בהם כדי להראות לנו אותם מזווית שונה ולבנות אותם לבסוף לכדי מסר חדש שחותם את המחזה כי היסטוריה היא לא מילה בעברית. ההיסטוריה גורמת לנו לחשוב שדברים מסויימים הם אמת ואחרים אינם אמת אבל אם לוקחים אותה, משחקים בה ומשתמשים בה, אפשר למצוא בה אמיתות אחרות שאותן לרוב לא שומעים.

הצגה נוספת שעושה שימוש בדה-קונסטרוקציה של ההיסטוריה היהודית-ישראלית היא "חמור אוכל תפוז" בבימוי יעל טל  ובהשתתפות ניצן נאור, אייל ראדו, נעמה רדל ונטע שפיגלמן. ההצגה מלאה ברגעים וזיכרונות מחייה של הדמות הראשית (הבמאית, יעל טל) המתקשרים עם הזכרונות האישיים שלנו כישראלים. בתחילת ההצגה עולה יעל  לבמה עם סד צוואר, הייתה לה תאונה והיא לא יכולה להסתכל אחורה, היא מסבירה לקהל. שאר השחקנים מעלים סיטואציות מן העבר וגורמים לה להסתכל אחורה ולהתעמת עם עצמה, עם העולם בו היא חיה ועם האמונות שלה. עולם תרבות הרייטינג ותוכניות הריאליטי עומד אל מול הזיכרונות והספר "לאהוב עד מוות" בו נאחזת הגיבורה לאורך ההצגה ואליו היא כמהה. לאורך ההצגה בודקים השחקנים אם האמנם היה העבר כה אידיאלי כפי שאנחנו זוכרים או רוצים לזכור?

מתוך ההצגה "חמור אוכל תפוז". צילום: יוהן שגב

בהצגה "פוליו" בבימויה של הילה גולן ובהשתתפות ניבה דלומי ואריאל ניל לוי נאבקת השחקנית ניבה דלומי להיזכר בזיכרון המשמעותי ביותר שלה מבין כל זיכרונותיה מתקופת בית הספר. ההצגה מתרחשת בבית ספר ערבי ומשתתפים בה תלמידי בית הספר, השחקנים והוריהם. בתחילת ההצגה אנחנו פוגשים את מנהלת בית הספר (אותה משחקת אימו של אריאל ניל לוי) שמסבירה לנו שהגענו ליום הורים ושאנחנו עומדים לצפות בקטעים שהכינו השחקנים בעקבות תהליך שעברו עם התלמידים.  בהצגה מופיעים ארבעה דורות: ילדי בית הספר בו מתרחשת ההצגה, פועלי במה הלבושים בתלבושת אחידה עכשווית, השחקנים והבמאית וההורים שלהם. ארבעה דורות של זכרונות ממערכת החינוך הישראלית, של טקסים, סנדוויצ'ים, תיקי גב ושירים. בהדרגה מתחילים פועלי הבמה, השחקנים והילדים להוציא את ציוד בית הספר מתוך הכיתות ומניחים אותו בחלל שבין הכיתות בו מתרחשת ההצגה. לאט לאט גדלה ערמת הכיאסות, השולחנות, העציצים והספרים כמשקפת את החוויה הבית ספרית המבולבלת, העמוסה שקשה לעשות בה סדר או אפילו למצוא זיכרון משמעותי אחד, כמו שמבקשת ניבה לעשות.

לשלושת ההצגות יש מספר מאפיינים משותפים: בשלושתן עוסקים היוצרים בפירוק והרכבה מחדש  של ההיסטוריה הישראלית, ושל הזיכרונות האישיים והקולקטיבים. חומרי הגלם הללו מוצגים, מפורקים ומאוחדים שוב לכדי אמירה או מסר סופי כאשר ב"אנו בונים פה נמל" וב"חמור אוכל תפוז" המסר נאמר לקהל ישירות בסוף המחזה ובפוליו נאספת המשמעות על ידי הקהל תוך כדי הצפיה, כאשר עומס הסיפורים, הדימויים והתכנים הוא חלק מהמסר עצמו.

בשלושת ההצגות מגלמים השחקנים מספר דמויות וגם את עצמם ומביאים אל הבמה את האמירה האישית שלהם, גם הבמאי/ת משתתף/ת בהצגה ויחד עם השחקנים מציגים את עמדתם הביקורתית על ההיסטוריה והתרבות הישראלית. ב"אנו בונים פה נמל" מפורקת ההיסטוריה על ידי חקירת השפה תוך כדי עלילה אלגורית, ב"חמור אוכל תפוז" מופיע סיפור אישי של עבר מול הווה וחיפוש אחר זהות בתוך המציאות הישראלית וב"פוליו" מבקרים היוצרים את מערכת החינוך מתוך זיכרונותיהם של מורים, הורים ותלמידים. הטכניקה הזאת מאפשרת חיבור אישי של היוצרים עם הצופים, כמו גם דרך להעביר ביקורת או לתת את נקודת ההסתכלות שלהם עכשיו על העבר.

את ההצגות ראיתי במקרה באותו יום בפסטיבל עכו והדבר גרם לי לתהות האם זוהי ההתפתחות החדשה של ז'אנר "תיאטרון הסיפור", ז'אנר שלראשונה נתקלתי בו לפני אחת עשר שנים דרך יצירתה של רות קנר "גילוי אליהו", הצגה שאף היא הופיעה בפסטיבל עכו. ההצגה פתחה דלת חדשה לעיסוק בטקסט ודרכו במציאות הישראלית. להקתה של רות קנר השתמשה בטקסט הלא דרמטי, פירקה אותו ושיחקה בו כדי להרכיב משמעות חדשה ונוגעת. שלוש ההצגות שראיתי השנה בפסטיבל השתמשו  גם הן באותם חוקים אבל שינו את המשחק. החומר שאיתו בחרו לעבוד וללוש ולשחק לא היה השפה והמילים, כי אם הזכרונות האישיים שלהם והזיכרונות הקולקטיביים של כולנו.