"הסיכויים אפסיים" – על מציאות השחקנים בישראל

 ראיון עם יוצרי המופע "Fade – מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה"

מאת: יאשה קריגר

הלכתי לפגוש את רועי נווה ומשה בן שושן, שניים מהיוצרים של "Fade – מופע הפרידה של רענן פררה ורועי נווה". רענן ורועי כתבו את המופע. משה ביים. רענן ורועי משחקים את עצמם, שני שחקנים שמחליטים לאחר 15 שנים של מאבק לשרוד במקצוע – לעזוב את הבמה אחת ולתמיד. אבל לפני שהם עוזבים הם עורכים לעצמם ערב פרידה, שבו הם חוזרים אל מגוון הדמויות ששיחקו לאורך הקריירה שלהם ותוך כדי כך פורקים את כל מטען התסכול והמרמור שהצטבר להם בבטן וסוגרים חשבון עם עולם התיאטרון. זהו מופע מצחיק בטירוף, שבו השניים מפגינים כישרון קומי ווירטואוזיות סטנד-אפיסטית. זה גם מופע עצוב שמתאר ונובע מתוך המציאות המגבילה והמתסכלת של יוצרי התיאטרון העצמאיים בישראל.

"העבודה על המופע הייתה בשבילנו כמו טיפול פסיכולוגי" אומר רועי, "אנחנו מדברים במופע על כל הדברים שהעסיקו ומעסיקים אותנו. סוכנויות שחקנים, מלהקות, אודישנים, תיאטראות. אבל היה חשוב לנו שהמופע לא יהיה קודר, להיפך."

לפני כארבע וחצי שנים רענן פררה התחיל לעבוד על המופע לבדו. בהמשך הצטרף אליו רועי וזה הפך להיות מופע משותף. משה הצטרף כבמאי לפני שהמופע עלה בפסטיבל עכו 2010, שם זכה להצלחה ואף זיכה את רענן ורועי בפרס השחקנים המצטיינים. "זה בא ממקום אמיתי" אומר רועי, "החלטנו שאנחנו עוזבים את הבמה, אבל אנחנו לא עוזבים לפני שאנחנו עושים לעצמנו ערב. זה מצחיק, זה קל, אבל כל הדברים שאנחנו נוגעים בהם הם דברים לגמרי אמיתיים."

רענן (36) ומשה (37) למדו יחד משחק בסמינר הקיבוצים, שם גם הכירו את רועי (34). "סיימתי ביה"ס למשחק" מספר משה, "שלוש שנים אינטנסיביות שבהן אתה כל הזמן נמצא בעשייה ובחזרות וזאת למעשה עשיה מדומה. כי אתה בתוך הבועה של ביה"ס למשחק. ואז אתה יוצא החוצה ובטוח שמחכים לך, יש לך מה לומר ומה לתת ופתאום אתה נהדף. אתה בקושי מקבל אודישנים, על אודישנים לתיאטרון רפרטוארי בכלל אין מה לדבר, אתה מוצא את עצמך עושה פרינג' בלי כסף, ואז אתה הולך למלצר והבועה מתנפצת לך בפרצוף. הזמן עובר, עוד שנה ועוד שנה ואתה לא ממש בעשייה. התמזל מזלי והגעתי לביים הצגות ילדים. כתבתי משהו עם רענן, זה הצליח והביא כסף – כסף אמיתי, לא של פרינג'. ככה התחלתי להתעסק בזה יותר ויותר עם רענן. אין לי כוח יותר להיאבק בזה, אני הרמתי ידיים בכל מה שקשור למשחק."

רועי: "עשיתי איזה 15 הפקות עצמאיות ב-15 שנה האחרונות ובאיזשהו שלב הבנתי שאני לא חי ממשחק. אני חי מהוראה, מהפקות אירועים, ניהול במות וכו'. אני עם רגל אחת מחוץ למקצוע, אני חושב על כיוון אחר. אני לא חושב שנכשלתי אבל כן ציפיתי להיות היום בנקודה אחרת, קודם כל כלכלית. אני אפילו לא מדבר על להרוויח אבל כן לסגור את החודש. זה לא הגיוני שאתה מופיע בפסטיבל מסויים וכולם מסביבך מקבלים כסף ורק האמן, היוצר לא מקבל כסף. צריך לעשות לזה סטופ. השיא היה כששיחקתי בהצגה בהבימה ואחרי ההצגה מילצרתי לאותו הקהל שהרגע ראה אותי בהצגה".

התסכולים שעולים ב-Fade ידועים ומוכרים לכל שחקן, במאי ויוצר תאטרון בארץ. שאלתי את משה ורועי עד כמה לדעתם המופע מצליח לגעת גם במי שלא בא מהתחום. "בסופו של דבר זה הקסם של המופע הזה" אומר משה, "הפער בין החלום לבין הויתור על החלום כדי להתפרנס, כדי לשרוד, כדי להביא משכורת. זה כיף לראות את הקהל שלא קשור לתיאטרון, בפריפריה, מתחבר לדברים האלה מהיום-יום ופורץ בצחוק ומתרגש. זה נוגע לכל אחד."

רועי: "דווקא האנונימיות שלי ושל רענן עובדת לטובתנו כשאנחנו מופיעים מול אנשים שלא מכירים פרינג'. פאתטיות של שני האנשים האלה שארגנו לעצמם מופע פרידה כזה גרנדיוזי, כאילו מי ישמע – חנה מרון עוזבת את הבמה. זה מאיר את כל הסיטואציה בצורה עוד יותר אירונית ומצחיקה."

אחד הרגעים המצחיקים והבלתי נשכחים במופע הוא מונולוג קורע לב של רענן על כמה בלתי אפשרי להיות שחקן בארץ. הוא בלתי נשכח כי הוא מבטא יאוש אמיתי. והוא מצחיק בטרוף כי רענן לובש תחפושת של קיפוד, כחלק משחזור הצגת ילדים שעשה. יש ברגע הזה לעג גלוי על עניין הצגות הילדים ששחקנים צריכים לעשות על מנת להתפרנס וזוהי הבטן הרכה של כמעט כל שחקן בארץ. "הייתה דילמה אם לצחוק על זה ואכן, כשהגיעו אנשים מתאטראות ילדים לראות את המופע הם הרימו גבה, למה אנחנו מזלזלים, כביכול, במה שאנחנו עושים? ההסבר הוא כזה: ככה אנשים מבחוץ, הקהל, התיאטרון הרפרטוארי, מתייחסים להצגות ילדים, רואים רק את הפארודיה. זה רגע מאוד אמיתי בהצגה. רענן שופך את הקרביים שם, אומר את כל מה שהוא חושב על הקהל ועל התיאטרון. וכשהוא עושה את זה בתחפושת של קיפוד, מגוחכת ומצחיקה – זה עובד כמו שעון. הקהל מקבל גם את העוצמה של השבירה שלו וגם צוחק מזה. אבל אני כן יכול להגיד שלי, כשחקן, באיזשהו שלב נמאס לשחק קיפודים, עכברים, חתולים וחיות אחרות. רציתי להגיד את הטקסט מהמקום שלי. וזה היה בלתי אפשרי."

רועי: " יש גבול למה שאני מסוגל לעשות ולהגיד על הבמה. היום הקו האדום שלי זה לעשות משהו שאני לא מאמין בו. קיבלתי גם הצעות מתיאטרון רפרטוארי אבל דחיתי אותן בגלל שהתפקידים היו רזים ולא עניינו אותי. כבר לא מעניין אותי פלטפורמה, חשיפה, הזדמנויות, מי יראה אותי, מי יקח אותי. אני כבר לא צריך את האישור של אף אחד."

אני שואל את משה ורועי האם הם יכולים להצביע על הגורמים למצב הלא פשוט הזה. "בתרבות הסלבס של היום" אומר משה, "יש ביקוש עצום לחשיפה. קודם כל רוצים להיות מפורסמים. בתי ספר למשחק נפתחים כמו פטריות אחרי הגשם, גם בתי הספר הממוסדים פתחו במהלך השנים מכינות וסדנאות. משתחררים כל שנה כמה מאות שחקנים מבתי ספר וקורסים למינהם. זה גורם לאינפלאציה נוראית. מצד שני, מספיק שמישהי יוצאת מיומיים בתכנית ריאליטי והיא כבר סלב, מקבלת תכנית בוקר ותכנית לילה. היא בעצם לוקחת את העבודה למישהי שזה המקצוע שלה. מדורת השבט הפכה להיות האח הגדול. אין לי בעיה עם האח הגדול – זה מכנה משותף וזה אתנחתא לאנשים עובדים. אבל ההשפעות התרבותיות של זה מפריעות לי."

לסיכום אני שואל מה יאמרו השניים לאחיין, בן משפחה או סתם מישהו צעיר שישאל לעצתם אם ללכת לתחום המשחק. "לי אמרו 'לא כדאי לך, אל תתקרב.'" משיב משה, "זה גם מה שאני אומר לאחרים היום. אבל לילדים שלי אני אתן את כל האופציות פתוחות, כמה שזה מקצוע חרא." ורועי מסכם: "אני הצלחתי לשכנע כמה תלמידים ותלמידות שלי לרדת מזה. הסיכויים אפסיים. אני מאמין בלהגיד לבן אדם את האמת בפרצוף."

ההצגות הקרובות של Fade  בתאטרון תמונע, ת"א –  23-24.2

הצגות Fade במסגרת פרוייקט "במה אחרת" של מפעל הפיס – 29.2 – מגדל העמק

                                                                                    1.3 – אריאל

                                                                                    31.5 – עכו