איך פסטיבל נולד?

מאת: לילך דקל-אבנרי – יוזמת, מייסדת והמנהלת האמנותית של פסטיבל smallבמה 1.

אוקטובר 2012. לפני יותר מ10 שנים, 12 במדויק, עוד הייתי סטודנטית. סטודנטית לתואר שני בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב. באותם ימים לחוג היו הפקות תאטרון מתוקצבות, באופן המעורר קנאה היום. אבל, הטקסטים שעלו בחוג היו של גדולי הכותבים, ולניסיונות על מחזות של סטודנטים לא היתה במה. לאחר שיחה עם מי שהיה ראש החוג, פרופ' שמעון לוי, הבנתי שחייבים להרעיד את האדמה. שאם לא נעשה מעשה זה לא יקרה. פניתי לחבריי לספסל הלימודים  – שי שבתאי שהיה לדרמטורג של הפסטיבל, וניר טורק  – שהיה למפיק ויחד נכנסנו לחדר, נעלנו את עצמנו בו ויצרנו קונספט.

אחד השלבים הכי קשים היה למצוא שם. כמו בבחירת שם לילד, נדמה לך שבכך אתה משפיע על גורלו. הצעות עלו, ונפלו אחרי מלחמה עקובה מדם, ובדם ליבנו נלחמנו. כמו בשירה  – מה יהיה הדבר שבהכי מעט יגיד הכל? אחרי כמה ימים בחמ"ל, ועשרות שמות, פתאום זה נזרק לאוויר: "שמאלבמה". אני חושבת שהיה זה ניר. בום  – המשמעות הבימתית, הפוליטית והסטודנטיאלית כולן בשם אחד. דממה. התחלנו להסתובב בחוסר שקט. כן, יש כאן משהו. הבטנו זה לזה בעיניים וחיוך קטן התחיל לבצבץ. זה הרי ביטוי הלקוח מהעולם שלנו, מעולם התאטרון, כלומר יש כאן רובד סמוי, כמו בדרמה טובה, ויש לזה קונוטציות פוליטיות וזה אולי ירגיז כמה אנשים, ואם נכתוב שמאל באנגלית, נרוויח גם את הקטן. והרי משם התחלנו: במה קטנה למחזות של סטודנטים. קטנה, ורק לכמה ימים, פחות משבוע, אבל במה! בלי תנאים רק תשוקה, אמונה עצמית וצורך להזיז קצת את העמודים.

משהיה שם, כוננו וועדה אמנותית ופרסמנו קול קורא. תוך חצי שנה הרמנו את smallבמה. פסטיבל הסטודנטים הראשון, שנעשה על ידי הסטודנטים, בשביל הסטודנטים, בליווי ודרמטורגיה של סטודנטים ובהתנדבות מלאה של כל המעורבים בדבר . השגנו תמיכה מצחיקה להפקות, מתנת אגודת הסטודנטים שהספיקה לקניית בד או השכרת אלמנט הכרחי. כ60 סטודנטים, ומתנדבים חדורי מוטיבציה ממגמת תאטרון של תיכון אלון ברמת השרון – שהיו לקופאים ולסדרנים, יצרו פסטיבל חדש ובועט והשאר היסטוריה.

והנה הילד בן 11. הרעב והצמא הזה לא חולפים. זה מרגש אותי כל שנה מחדש. הפסטיבל הלך וגדל, ובשנים האחרונות השותפים התרחבו והתקציבים גדלו. כולי תקווה כי התשוקה לטלטל, לפרק, לבעוט ולהתנסות היא זו שתמשיך להוביל את היוצרים, והבמה הקטנה הזו, שכבר לא כל כך קטנה היא, תאפשר ליוצרים ללכת אחרי האמת שלהם מבלי להכניס שיקולי התקבלות.

סקירת הצגות ומופעי הסמולבמה

מאת: אפרת קדם

פסטיבל סמולבמה הוא פסטיבל תיאטרון ומופעים בניהול, הפקה ויצירה עצמאית של הסטודנטים לתיאטרון באוניברסיטת ת"א . כמו בשנים קודמות, גם השנה הפסטיבל מבקש לשמור על יצירה מקורית, סטודנטיאלית וחופשית, על כל גווני התיאטרון, תוך תיבול במופעי מוסיקה.

הפסטיבל מתקיים השנה בין התאריכים 21-25/10.

ההצגות בפסטיבל יתקיימו בשעות הערב החל מהשעה 18:00 בבניין מקסיקו (הפקולטה לאומנויות) ובו יועלו שש הצגות תחרות (רובן בנות 30-40 דק'), ומופעי חוצות.

הרי לפניכם סקירה קצרה של הצגות התחרות:

ילדות טובות מאת: לירון סיני בימוי: יעל גולדברג  ההצגה דנה במערכת היחסים בין האחיות אנה ומולי, שברגע מכריע פותחות "בטן מלאה" זו עם זו וזו על זו.

האופניים של אליק מאת ובבימוי דניאל כהן לוי. בלב המלחמה נובט לו סיפור על חייל, ילדה, אופניים וסוד.

knit and clean   – מופע תנועתי בבימויה של מיקי יונס, אשר דן במערכת יחסים הנסרגת (גם בצמר) בין בני זוג ובשאלה כיצד ניתן להתירה, אם בכלל.

לפקח ולהעניש  – ע"פ ספרו של מישל פוקו, מאת: ירון שילדקרוט בימוי: ירון רוח, על מערכת יחסים מיוחדת ומסתורית בין אסיר לגבירה ועל הוצאת המערכת כולה מאיזון.

הוצאה לפועל  – מאת: אסף דרעי  בימוי: רועי מלכה.  זיווג בין בת זוג לבנה עם בן זוג שחור יכול כנראה להיות רומנטי רק בסרטים או בספרים, כאן – המציאות שונה ואכזרית יותר.

משוגעים – בהשראת הספר "ורוניקה מחליטה למות" של פאולו קואלו, מאת: לימור גרוברמן, בימוי: רקפת בנימין.  עד איזה שלב בחיינו משרתת אותנו השגרה והנורמה ומתי נכנס השיגעון כאופציה רלוונטית?

מעבר לכך יתקיימו מופעי חוצות בהפקת הסטודנטים בוגרי התיאטרון – אליהם הכניסה חופשית ! ביניהם – טלטלה מאושרת – 4 מערכונים על עינויים – תיאטרון קריאה בבימויו של שמעון לוי, ו: יותר משחור לבן – מופע תיאטרון מחול שיצרה קלי איאש.

בזמן הפסטיבל תוכלו ליהנות גם מתערוכת צילומי הפקות החוג לתיאטרון, אירועי מוסיקה וסטנד אפ וכמובן מדוכן פעיל של מרתה יודעת – איך לא אמרנו?

אנחנו נהיה שם, ואתם?

ללוח הזמנים המלא של ההצגות והאירועים

בילוי נעים!

הפעם הראשונה שלי

במאים מדברים על פסטיבל smallבמה

מאת: מערכת מרתה יודעת

רגע לפני פתיחת smallבמה 11, ניצלנו את ההזדמנות לשוחח עם מספר יוצרים שהתחילו את דרכם בפסטיבל הזה, לראות היכן הם נמצאים היום ומה היוותה עבורם מסגרת הפסטיבל הייחודית.

אלינור אגם, איה קפלן ויגיל אלירז, שלושתם בוגרי הפסטיבל, הם כיום במאים צעירים ופעילים.

אגם הספיקה לביים במסגרות שונות, ביניהן תיאטרון הקאמרי, הסטודיו למשחק של ניסן נתיב, מדיטק חולון (שבו גם שימשה בתור העוזרת למנהל האמנותי), תיאטרון הספריה ועוד.

אגם: "את ההצגה הראשונה שלי כתבתי וביימתי ב- smallבמה 2, בשנת 2003. הייתי אז סטודנטית בשנה ב' וההצגה הייתה "שמחת החיים", הצגה ללא מילים שמספרת על משפחה (ג'ינג'ים כולם!) שעולה לארץ וחווה את הקשיים שבעליה. זה היה 3 שנים אחרי שעליתי לארץ, כך שהנושא היה מאוד אישי עבורי. שנה לאחר מכן, ב- smallבמה 3, ביימתי את ההצגה "קופצים" מאת קרן יובל."

אלירז ביים במסגרת תיאטרון הקאמרי, תיאטרון הבימה, תיאטרון תמונע ופסטיבל ישראל. הוא המייסד והמנחה של חממת הבימוי של צוותא ובימים אלה עולה הפקה בבימויו בתיאטרון 'מראה' בקרית שמונה.    

אלירז: "לפני smallבמה ניהלתי את זירת הפסטיבל בפסטיבל ישראל ואז טסתי לארה"ב לביים. כשחזרתי ניהלתי אמנותית את small-במה 6. זה היה בשנת 2007, משהו כמו שישה חודשים של עבודה מטורפת, קריעת תחת. מה שקסם לי בניהול אמנותי זה לקחת פרויקטים מהגרעין ולעבור אתם דרך. להיות האבא שלהם, המלווה, לראות את הצמיחה של כל הצגה והצגה."

קפלן ביימה בתיאטרון הקאמרי ותיאטרון באר-שבע (שבו היא גם חברת הועדה האמנותית ומלמדת בבי"הס למשחק של התיאטרון). כמו כן היא ביימה בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין ובימים אלה מעורבת בפרוייקטים עתידיים של הקאמרי ושל תיאטרון באר-שבע.

קפלן: "הייתי סטודנטית בשנה ב' וביימתי ב-smallבמה 3 הצגה בשם 'בת זונה' מאת אמיר טייכר, מעין קומדית נונסנס. זאת הייתה ההצגה הראשונה שביימתי והיא זיכתה אותי בפרס הבימוי. לביים פעם ראשונה במסגרת של פסטיבל זה דבר נהדר. יש משהו שעוטף את היצירה שלך, יש מסגרת ויש דד-ליין. המקצוע שלנו הוא מקצוע בודד מאוד, את זה אני מבינה היום. אבל זאת הרגשה שלא הייתה שם. להיפך, הייתה הרגשה של חממה, היה ליווי אמנותי ויחסי ציבור, היה תקציב – אמנם קטן אבל בכל זאת. בתור יוצר אתה חווה בפסטיבל הזה רוח גבית ליצירה שלך. אני לא כל-כך יודעת מה קורה בפסטיבל  היום, אבל אני יכולה לומר שאז זו הייתה מסגרת נהדרת ללמידה."

גם אגם ואלירז שותפים להרגשה המיוחדת שאופפת את הפסטיבל.

אגם: "אני זוכרת את הרגשת האחראיות. פתאום יש קהל ויש כרטיסים ויש תוצר מוגמר שצריך להציג. זאת הייתה חוויה מאוד מרגשת בשבילי. היום אני גם יודעת, בדיעבד, שלאחר הלימודים לא כולם בהכרח מקבלים הזדמנות ליצור. Smallבמה, בראש ובראשונה, מעניק הזדמנות ליוצרים ומספק תנאים להזדמנות הזאת."

אלירז: "אני זוכר ישיבת הפקה שהייתה לנו שבוע לפני פתיחת הפסטיבל, פתאום קלטנו שהיו כל-מיני כשלים הפקתיים. אוניברסיטה, פנסים, שחקנים וכו'. ואז אתה מבין שאפשר להפנות אצבע מאשימה כלפי המון גורמים ומצד שני חייבים לפתור את זה, כי עוד שבוע זה הפסטיבל. הרגע הזה, כמה שהוא היה קשה ככה הוא גם היה מתגמל. כי פתאום אתה גם מבין שאתה לא לבד, שיש מסביבך עוד אנשים שעושים את הדבר הזה ומחוייבים לדבר הזה."

מתוך ההצגה "שמחת החיים" בבימוי אלינור אגם

ומה לגבי הייחוד של הפסטיבל? האם הוא שונה מפסטיבלים אחרים ואם כן – במה?

קפלן: "זה פסטיבל צעיר ובועט שמנוהל על-ידי סטודנטים, יש לו ראש אקספרימנטאלי, יש חופש להתנסות, ליצור מה שבא לך – מה שלא תמיד מתאפשר בעולם האמיתי. זאת חגיגה אמיתית של תיאטרון."

אגם: "small-במה הוא בהגדרה שלו, בתור פסטיבל סטודנטים, התפרצות של יצירה ראשונית. יש בזה משהו מאוד טהור ומלא יצירתיות."

בשנות קיומו של הפסטיבל, לצד התנהלות סטודנטיאלית גרידא, אירח הפסטיבל יוצרים ותיקים מתעשיית התיאטרון. כיצד זה מתישב – והאם בכלל – עם האופי הסטודנטיאלי של הפסטיבל?

אלירז: "מצד אחד הפסטיבל הוא של סטודנטים ומצד שני אלה סטודנטים שמפנים את עבודתם החוצה, אל תעשיית התיאטרון בארץ. אולי לא השכלתי מספיק להבין בניהול האמנותי שלי על איזה כיסא בדיוק יושב הפסטיבל – על כיסא התיאטרון הסטודנטיאלי-ניסיוני או על כיסא התיאטרון המקצועי. מצד אחד חשוב לפרגן לניסיונות ראשוניים של סטודנטים ומצד שני הבאתי לפסטיבל שחקנים מקצועיים וותיקים שישחקו לצד שחקנים-סטודנטים, בתקווה שיפרו אלה את אלה, בכוונה ליצור מסלול המראה ולא להתבוסס בשלולית. אני חושב שאפשר רק להרוויח מזה."

קפלן: "אני חושבת שהשתתפות של שחקנים מקצועיים בפסטיבל מעלה את הרף שלו. מה גם שהיום ההתנהלות היא מעט אחרת. הכל פועל בקצב הרבה יותר מואץ. לתלמידי בתי-ספר למשחק בשנה ג' יש כבר סוכנים, החשיפה וההיכרות עם האנשים הפועלים בתעשייה היא הכרחית כבר במהלך הלימודים. ככה העולם מתנהל, לטוב ולרע, וצריך להסתנכרן עם זה. היום אין צורך לחכות לסיום הלימודים – אפשר וצריך ליצור תוך כדי."

ולסיום, בנימה אישית יותר, מה מייצג הפסטיבל עבורכם, האם שמורה לו איזו פינה בלבכם?

קפלן: "כמובן. זה הפסטיבל שבו ביימתי את ההצגה הראשונה שלי. עבורי זו גם סגירת מעגל השנה, הוזמנתי לשיחה עם הקהל בפתיחת הפסטיבל בתור מי שביימה בו לראשונה."

אלירז: "מבחינתי זו חוויה חשובה בהתפתחות שלי כיוצר. האתגר בניהול אמנותי הוא לא לשים את עצמך במרכז, לעזור לבמאי למקסם את התהליך שלו ולא להגיד לו איך ומה לעשות. חוויתי את זה כבמאי מול מנהלים אמנותיים וsmallבמה נתן לי הזדמנות להתנסות בזה מן הצד השני. היום אני בהחלט מעדיף את עמדת הבמאי."

אגם: "smallבמה הוא אבן דרך מבחינתי. זו הייתה הפעם הראשונה שהוצאתי תחת ידי תוצר מוגמר. וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שמי מודפס על התכנייה תחת הכותרת 'במאית'. זה אומר הכל."