אהבה ב-13 סיבובים

על ההצגה "Cock"

מאת: הילה ציגל

צלצול הפעמון מסמן את תחילת הסבב הראשון. בשני צדי הזירה עומדים שניהם, מתרגשים. בפינה אחת, הוא, בכחול, גברי, בוגר ומאופק. בפינה אחרת, הוא, באפור ולבן, צעיר ומבולבל. צלצול הפעמון מסמן את הסבב השני, אהבה באוויר, התרגשות של התחלה חדשה ונשיקה.

צלצול הפעמון הנו המוטיב החוזר המניע את השתלשלות העניינים בהצגה Cock של תיאטרון תהל. הבמה היא זירת אגרוף, נקייה וללא שום אביזרים חוץ מארבעה שרפרפי פלסטיק פשוטים בקרנות, חבלים בצבעים שונים שלאט לאט מתהדקים על הגיבור, וצלצול פעמון, המסמל התחלה, אמצע, סוף ופסק זמן.

ההצגה Cock, שעלתה לראשונה בשנת 2009 בתיאטרון הרויאל קורט בלונדון, מספרת את סיפורם של שלוש דמויות – ג'ון (אביהוד תדהר), גבר (גיל וייס), ואישה (תמר גוטמן) – המוצאים את עצמם בעל כורחם במשולש אהבים. אליהם מצטרף אביו של הגבר (אלירן כספי), הבא להביע תמיכה בבנו והופך סיטואציה מביכה למוזרה אפילו יותר. המחזה נכתב על ידי מייק ברטלט, מחזאי בריטי צעיר, זוכה פרס אוליבייה היוקרתי, שנחשב לאחד המחזאים המצליחים ביותר כיום.

תמר גוטמן בתפקיד האישה ללא השם, מצליחה לרגש ולהקסים בפשטותה של הדמות. גיל וייס הנפלא מצליח לצאת מאזור הנוחות שלו ומביא לבמה דמות עגולה המהלכת על חבל דק של שליטה ונשלטות, כשהוא פגוע אנחנו פגועים אתו , וכשהוא בוכה, לבנו יוצא אליו ונשבר. אביהוד תדהר בתפקיד ג'ון המבולבל והלא החלטי, המתזז תמיד בין מאווייו המנוגדים וחוסר השקט התמידי שלו, מקסים ופגיע. הזירה היא המקום בו הם חיים. כל תמונה הנה סיבוב עם התחלה, אמצע וסוף. המינימליזם הנקי של הבמה והחלל, בעיצובם של אבי ברכר  (שגם ביים) ויחיאל אורגל, משאירים המון מקום לביטוי כישרונם העצום של השחקנים.

צילום: לואיז גרין

ההצגה בוחשת במיניות ללא בושה ונדמה כאילו היא שולחת ידיים לכל עבר, היא מדברת על סקס ותשוקה, על ה"נורמות" של יחסים בין גבר לאישה ועל הבחירה לחיות אחרת , במערכת יחסים חד מינית. הגיבור (שהנו הדמות היחידה עם שם) נקרע בין משיכתו לגברים ולבן זוגו לבין אהבתו לאשה אותה הוא פוגש במקרה ובה הוא מתאהב. העיסוק בשאלה האם אפשר לאהוב שניים באותה עוצמה ובו זמנית, האם אפשר לבחור בין שתי דרכי חיים מנוגדות, היא זו שמניעה את המחזה קדימה, אל סופו המותיר שאלות יותר מאשר מציב סימני קריאה.

קבוצת תהל, שהוקמה בשנת 2011 על ידי בוגרי בית הספר למשחק "בית צבי", ביוזמתו ותמיכתו של גרי בילו ז"ל, פועלת בזמן האחרון במרכז הגאה שבגן מאיר. באולם הקטן מעלים שחקניה המוכשרים מספר הצגות במקביל המתחלפות מספר פעמים בחודש. הקבוצה המדהימה הזאת שמה לה למטרה ליצור תיאטרון אחר, כזה העוסק בתכנים נועזים ובועטים יותר מאשר אלו העולים על במות התיאטרון הרפרטוארי. בתהל פועלים שחקנים ויוצרים מהקהילה הגאה ומחוצה לה, אנשים צעירים ומוכשרים העושים לילות כימים בכדי להעלות בפני הקהל מחזות צעירים, חדשניים ונועזים (כדוגמת ההצגה "הכל אודות אמא" עליה כתבתי לא מזמן כאן במרתה). העיסוק הבלתי פוסק בנושאים עכשוויים של אורח חיים, אהבה, מיניות וסימני שאלה, והאומץ להגיד את האמת בפנים, הופך את תהל לאחד התיאטראות הבועטים ביותר כיום.

Cock

תיאטרון תהל

מאת: מייק ברטלט

תרגום: ליהיא ברזל-מלמד

בימוי, עיצוב במה ותלבושות: אבי ברכר

משחק: תמר גוטמן, גיל וייס, אלירן כספי ואביעוד תדהר.

עיצוב חלל ותאורה: יחיאל אורגל

מוסיקה מקורית: אפי שושני

תנועה: מירי לזר

מועדים נוספים: 20-22/1/14 21:00, המרכז הגאה, גן מאיר.

נבחרת החלומות של מרתה

והפעם – אחוזת דאונטון

מאת: מערכת מרתה יודעת

אם עקבתם אחרי מרתה בזמן האחרון, למעשה מיומה הראשון ברשת, אתם וודאי יודעים שיש לה חולשה לאנגלים. הימים בהם היא נוסעת ללונדון וקורעת את מדרכות אוקספורד סטריט הם הימים המאושרים בחייה. לכן, זה לא ממש מפתיע שמרתה אוהבת את הסדרה המופתית "אחוזת דאונטון", אותה סדרה איכותית בה הזמן עמד מלכת בימי ראשית המאה העשרים, כאשר האדונים והמשרתים היו אחוזי עניבת פפיון, החליפו ללבוש רשמי לכבוד ארוחת הערב, והסכו"ם עמד במקומו במרחק אחיד על השולחן.

לאחרונה, ניתן לראות שהערוץ הראשון מעניק תמורה מלאה לאגרה ומציע לצופיו את העונה הרביעית של הסדרה. לכבוד המאורע הבאמת מרגש, מרתה ישבה וחשבה, מה היה קורה אם היו מעלים על הבמה גרסה עברית לאחוזת דאונטון, נאמר לעונה הראשונה של הסדרה, בה כולם היו תמימים והדמויות מלאות עזוז? או במילים אחרות, מה היה קורה אם הבריטים לא היו עוזבים את הארץ?

העונה הראשונה מציגה את משפחת קרולי, אחת ממשפחות האצולה של יורקשייר, בריטניה. בעונה זו, מפציע בן דוד רחוק, מתיו קרולי, בתור יורש העצר של כל האחוזה והכספים, בעיקר בגלל העובדה כי לרוזן ולאשתו יש שלוש בנות – מרי, אידית וסיביל. את המשפחה מלווה גם האמא של הרוזן (המגולמת על ידי מגי סמית' האגדית). מתחת, גועשת קומת המשרתים על חייהם וריביהם. על הכל שולט רב-המשרתים קרסון ומנהלת משק הבית גברת יוז. בינתיים, המשרת תומס ברלו מאחד כוחות עם גב' אוברייאן מלאת המזימות, בייטס ואנה מתאהבים, ויליאם שם עינו על דייזי נערת המטבח וגב' פטמור, הטבחית, לא מרוצה מחוסר היעילות של יתר המשרתים. העונה הראשונה מציגה לנו את הניצנים שיגדלו ויתפתחו הלאה, בעונות הבאות, בהן המשפחה מתרחבת, מלחמת העולם הראשונה פורצת, האחוזה כמעט קורסת ולבבות מתאחדים ונשברים.

אבל בינתיים, אצלנו עולה הגרסה הבימתית הראשונה, ועוד בעברית, של אחוזת דאונטון (לא באמת, כן? למרות שיכול היה להיות מרתק לו קברניטי הבימה את הקאמרי היו מעלים את זה, במקום עוד הצגה רדודת תוכן ומלאת רייטינג). את הבמה מעטרת תפאורה מרהיבה ומפורטת, על מספר מפלסים, כיאה לאחוזה בריטית. כמו אותן הפקות של אגתה כריסטי, גם כאן הזמן קופא על שמריו, העלילה מפותלת והאביזרים מדויקים עד קצה בקבוק הקריסטל. השחקנים חנוטים בטוקסידו, שמלות מדים או שמלות ערב, כפפות עד לזרוע ונזרים מיהלומים ואבני חן.

במפלסים העליונים של הבמה, מתהלכים האריסטוקרטים, בכיכובם של ליאור אשכנזי בתור רוברט קרולי הרוזן מגרנת'הם, נועה ברקאי בתור ליידי קרולי,  סיוון קרצ'נר בתור מרי, הילה מצקר-הלוי בתור אדית, ליבי טננבוים בתור סיביל, עידו ברטל בתור הדודן מת'יו, וכמובן, חנה מרון, בתור ויולט, הרוזנת האם מגרנת'הם.

בקומות מתחת, המשרתים, בכיכובם של אלכס אנסקי בתור רב המשרתים קרסון,  נלי עמר בתור גב' יוז, גיל וייס בתור תומס ברלו התככן,  פביאנה מיוחס בתור גב' אוברייאן, דויד קיגלר וטל בלקנשטיין בתור בייטס ואנה, תמר גוטמן ועומרי בר-אור בתור וויליאם ודייזי ואסתי זקהיים האחת והיחידה בתור גב' פטמור.

סביר כי אם הפופולאריות של הסדרה תדבק בגרסה הבימתית שלה, נוכל לראות ז'אנר חדש על במות התיאטרון – הצגות-המשך. אותם שחקנים, רק שהעלילה משתנה. איך לא חשבו על זה קודם?

בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

בכל אישה יש גבר (שרוצה חתימה ממירב גרובר)

על ההצגה "הכל אודות אמא"

מאת: הילה ציגל

הסרט "הכל אודות אמא" בבימויו של הבמאי הספרדי פדרו אלמודובר, עליו זכה באוסקר בקטגורית הסרט הזר וכן בפרס גלובוס הזהב, יצא לאקרנים בשנת 1999 והזניק אותו באחת אל השורה הראשונה של במאי הקולנוע בעולם. הסרט מספר את סיפורה של מנואלה, שבעקבות מותו של בנה היחיד אסטבן שנדרס למוות שעה שחיכה מחוץ לאולם התאטרון לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו, מחליטה לצאת למסע חיפושים אחר אביו אותו לעולם לא הכיר בכדי להגשים את משאלתו האחרונה , לדעת מיהו אבא שלו, אותו אבא שבינתיים הפך לאישה בשם לולה. בדרכה, היא פוגשת טיפוסים צבעוניים, חלקם חברים חדשים וחלקם וותיקים, מוצאת עצמה על בימת התיאטרון לצידה של הומה רוחו הנערצת בהצגה חשמלית ושמה תשוקה, וזוכה להתחלה חדשה ומפתיעה בחייה.

תיאטרון תהל הרים את הכפפה והעלה בבכורה ישראלית עיבוד בימתי לסרט הידוע. "הכל אודות אמא" של תהל הנה ההצגה השנייה בעולם המבוססת על הסרט, כאשר הראשונה עלתה בשנת 2007 בתיאטרון האולד ויק בלונדון, על פי עיבוד של סמואל אדמסון ובברכתו של אלמודובר.

ההצגה של תהל מתהדרת בקאסט נפלא. סנדרה שונוולד המקסימה משחקת את מנואלה. מירב גרובר המעולה בתפקיד הכפול של הומה רוחו ובלאנש דובואה. אורלי טובלי בתפקיד אגראדו הטרנסית, חברתה של מנואלה, מצליחה ליצור דמות ססגונית ומשעשעת השונה מאוד מאלו ששיחקה בעבר. גיל וייס המוכשר משחק את אסטבן ואת לולה, סיון קרצ'נר בתפקיד רוזה הנזירה הלא כל כך קדושה. גלי בן גיאת משחקת בכישרון רב את נינה חברתה הנרקומנית של רוחו. פביאנה מיוחס מגלמת את דמותה של אמה הקרירה של רוזה. גיל רשף במגוון תפקידים, כשהבולט מהם הנו זה של סטנלי ב"חשמלית", כנ"ל לגבי תמר גוטמן ואביהוד תדהר, המגלמים תפקידים קטנים אך שובי לב כגון האחות בבית החולים או אלכס איש הטכני, בהתאמה.

נתחיל בכך שהגרסה של תהל טובה, היא מעניינת ומשוחקת היטב, אבל היא איננה חפה מבעיות. הגדולה מכולם היא המעבר הזה, או ניסיונו, בין הקולנוע לתיאטרון. ישנו הבדל בין אדפטציה של ספר לאדפטציה של סרט, הבעיה הגדולה מכולן העומדת בפני היוצרים היא איך לגרום לסיפור המוכר כל כך למיליוני צופים לעבוד על במה? מי מאיתנו לא קרא ספר שהוא נורא אהב ואז רץ לקולנוע בהתרגשות בכדי לראות איך הסיפור שראה בדמיונו קורם עור וגידים וקם לתחיה על המסך, רק בשביל לגלות שהסרט, מממ, איך לומר במילים עדינות… פאקינג מאכזב. או שהוא ארוך מדי, או שחסרים בו פרטים, או שבכלל לא התמקדו בחלקים החשובים. נו, בעיה.

כאן הבעיה היא אחרת, ההצגה לא מאכזבת, פשוט "הכל אודות אמא" נראית כמו סרט. ויש שיהנהנו בראשם ויגידו, "יופי! אם זה אותו דבר אז מה הבעיה?" הבעיה היא שזה לא סרט, והבמה אינה מסך קולנוע, זו הצגה ולכן היא אמורה להיות מעט שונה, במיוחד בתיאטרון ליברלי, פורץ ובועט כמו תיאטרון תהל.

לדוגמא, הסצינה בה עומד אסטבן מחוץ לתיאטרון יחד עם אמו בכדי לקבל את חתימתה של השחקנית האהובה עליו הומה רוחו. מתחיל לרדת גשם, מנואלה פותחת מטריה בשביל שניהם. בגלריה מעליהם ניצבת אחת השחקניות ומתיזה על המטריה מים מבקבוק של מי עדן, כשאצבעותיה הנעות הופכות את המים לטיפות גשם. זה היה רגע תיאטרוני מענג וחבל שהקו הזה לא המשיך לאורך ההצגה, קו שהוא שונה, חדשני, והרבה יותר מתאים לבמה. כמו כן, שילובם של קטעי הווידאו השונים הנו מבריק במהותו, רק חבל שמסך אחד הוא בעצם ניילון ומסך שני הוא כרזה מודפסת, מה שגורם לכך שזה כמעט בלתי אפשרי לצפות בהם ולהבין את המוצג עליהם.

ואם יש כבר ניסיון לחקות את הסרט, אז אולי כדאי היה להנכיח על הבמה את אחד ממאפייניו הבולטים ביותר של אלמודובר: הססגוניות והצבע, בעיקר הצבע האדום שממש ממש חסר פה. החגיגה הצבעונית המתפרצת היתה יכולה להרים את עיצוב הבמה, ואת עיצובי התלבושות של קיי לונג, ולהפוך את הבמה לקאמפית יותר.

מבחינת הדמויות, דווקא זו של אגראדו תפסה את עיני, אותה טרנסג'נדרית המגולמת על ידי אורלי טובלי המהממת, שמצליחה ליצור דמות משעשעת וחדה. גם בסרט המקורי את דמותה של הטרנסג'נדרית משחקת אישה, ואני חושבת שזה נפלא שלא היתה כאן נפילה (מתבקשת) להשתמש לתפקיד באחת ממלכות הדראג הנהדרות שיש בארץ. הרעיון מאחורי הדמויות של אלמודובר, אותו רעיון שעליו מתבסס בעצם הסרט, הוא המשחק הזה והזיגזוג בין המגדרים, טשטוש הגבולות בין גבר לאישה, בין העדפה מינית לבין הבחירה של כל אחד איך בדיוק לחיות את חייו, אין בסיפור שיפוטיות, אין מותר ואסור וזה מה שהופך אותו לכל כך יוצא דופן.

אודה שאלמודובר הוא לא אחד מהבמאים האהובים עלי, תמיד בסוף הצפייה באחד מסרטיו אני מוצאת את עצמי תוהה האם לקחת את הסרט ברצינות או לא. הדמויות שלו מתייחסות לעולם המופרע והמופרך שלהן ברצינות תהומית, אבל לי זה קצת קשה.

עם זאת, על הבמה התהלית זה משהו אחר. בניגוד לסרטיו, על הבמה זה מצליח לעבוד, אני מאמינה לרצינות התהומית הזו. אין את ההרגשה הזאת של הדיסוננס בין המציאות למה שמוצג על הבמה, וזה מרגש לעיתים, וזה מצחיק, וזה כיפי.

"הכל אודות אמא"

תיאטרון תהל

על פי סרטו של אלמודובר

עיבוד: סמואל אדמסון

בימוי וניסוח הצגה: אבישי מילשטיין

משתתפים: גלי בן גיאת, תמר גוטמן, מירב גרובר, גיל וייס, אורלי טובלי, פביאנה מיוחס, סיוון קרצ'נר, גיל רשף, סנדרה שונוולד ואביהוד תדהר.

תרגום: אביהוד תדהר

עיצוב תפאורה: ניב מנור

עיצוב תאורה: יחיאל דורגל

מוסיקה מקורית: אמיר לקנר

עיצוב תלבושות: קיי לונג

בימוי וידאו: איתמר וייס

צילום וידאו: עומר לוטן אביעד סקסטין

מומלץ לעקוב אחר מועדים נוספים

שקט בחדרים

על "נשארה רק המועקה" – מופע זיכרון תיאטרלי

מאת: הילה ציגל

מוצאי שבת, הראשון לאוגוסט 2009. מונית שירות קו 5, בדרך הביתה מהעבודה. אני יושבת ליד החלון ומסתכלת החוצה, את הפסטורליות היחסית של שדרות רוטשילד חותכת סירנה משטרתית,  ואחריה עוד אחת ועוד אחת. המחשבה הראשונה שעולה לראש היא "פיגוע!",  אבל לא היו כל כך הרבה ניידות וגם לא שמענו בום. אמרתי לעצמי שזו בטח פריצה או אלימות של בני נוער ולא הקדשתי לזה מחשבה נוספת. למחרת בבוקר, כותרות העיתונים זעקו "רצח" והתחלתי לקבל טלפונים עצובים ומזועזעים מחבריי הטובים, שבמקרה גם חברים בקהילה הלהט"בית.

לפני הראשון לאוגוסט לא שמעתי על הברנוער, ואני חושבת שזו בדיוק היתה הכוונה – הוא ביקש להיות מקום מפלט לבני נוער להט"בים. נחבא בין בנייני רחוב נחמני, הם יכלו להיות בו פשוט הם, ללא הצקות ודעות קדומות מהחברה השופטת והאטומה לעיתים. רק יודעי דבר ידעו שהוא שם. היום אין אדם שלא מכיר את הברנוער או שמע עליו, וזה עצוב.

ארבע שנים עברו מאז. לציון התאריך, תיאטרון תהל העלה את ההצגה "נשארה רק המועקה",  או כהגדרתם, אירוע זיכרון תיאטרלי. לפני שרגלי דרכה באולם התיאטרון החשוך, שאלתי את עצמי איך לעזאזל הם חשבו לעצמם שיוכלו להעלות מופע שהוא גם תיאטרלי, גם ערב זיכרון וגם שיצליח לגעת? מסתבר שבצורה מושלמת.

השחקנים המוכשרים של תיאטרון תהל –  אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן –  בניצוחם של המחזאית ליהיא ברזל מלמד והבמאי ארי רמז, הצליחו להעלות הצגה מרגשת, מצמררת, מפתיעה, מחכימה ומצחיקה, המשרטטת בפני הקהל את הלילה ההוא, בו רעול פנים נכנס אל הברנוער והחל לירות ללא הבחנה בילדים ובמדריכים , ש"פשעם" היחיד היה שהחליטו לבלות את מוצאי השבת בחברת בני נוער אחרים. אה, וכמובן בשל כך שהעזו להיות שונים.

ההצגה משרטטת בפנינו את ההשתלשלות הכרונולוגית של אירועי הערב ההוא, שעה אחר שעה, מרגע פתיחת הברנוער עד הרגע בו מפונה אחרון הפצועים, כשהשקט משתרר בין החדרים. בין  עדויות של צעירים שהיו שם, צפים ועולים רגשות של אנשים בהקהילה ומחוצה לה, פחד, בושה, כעס והרבה מועקה.

ממש כשמה, ההצגה מחדדת את הרגשת המועקה. אפשר להרגיש אותה עמוק בפנים, באזור שבין הבטן לחזה. בסצנה אחת, שתפסה  אותי חזק בבטן,  מבקרת בחורה סטרייטית את החבר ההומו שלה.  הוא לא היה מעולם בברנוער  ובכל זאת היא רוצה לוודא שהוא בסדר, הבחור כועס עליה מאוד וצועק שזה שהוא הומו לא אומר שהוא הכיר את הילדים שמתו, היא מתגוננת ואומרת שהיא פשוט מרגישה רע ורוצה לעשות משהו למענם. הפער הזה בין ה"סטרייטים" ל"הומואים" חוזר על עצמו בהצגה, מין דיסוננס כזה של "אתם סטרייטים, אז אתם לא תבינו", אבל אנחנו מבינים, אפילו יותר טוב ממש שחושבים, פשע שנאה זה פשע שנאה, והוא כואב ומכליל וקשה ולופת לך את הלב.

בין מארג הקטעים והסצינות של ההצגה, עולים פרטים אמיתיים ובדיוניים –  חקירת המשטרה כפי שהתפרסמה בעיתונים, מעצרו של "הבכיר בקהילה", מעצרו של הרוצח הנתעב, בריחתו של עד המדינה, העדויות הסותרות, גאוות המשטרה על פיצוח האירוע, העיתוי הבעייתי של הפענוח בשבוע בו התקיים מצעד הגאווה השנתי. כשרואים את הכל ביחד, נוצרת הרגשת בלבול קשה, כשאותה שאלה עולה שוב ושוב "מה מכל זה היא האמת? מה באמת קרה?"

ביציאה מן האולם החשוך והקר אל הלילה החם והלח של תל אביב, כשהשאלות עדיין מהדהדות בראשי, אני חושבת לעצמי שהמטרה הושגה. ההצגה שהועלתה מתוך החשש שנמצא לו שם ברקע, שהרצח הזה יעבור מבלי שלמדנו על עצמנו שום דבר. כמו אותו שקט לבן של לפני הסערה, שמעביר חשמל סטטי בשערות, שמתריע שבתכל'ס לא הרגשנו או שמענו או למדנו דבר. אבל כן למדנו, מתוך הזוועה הצליחה לצמוח מודעות והבנה וסולידריות ואולי, אולי אפילו קבלה. אני מאחלת לכולנו שלעולם לא נשכח.

נשארה רק המועקה

תיאטרון תהל

מאת: ליהיא ברזל מלמד

בימוי: ארי רמז

משחק: אביעוד תדהר, גיל וייס, גיל רשף, סיוון קרצ'נר ותמר גוטמן

מוסיקה מקורית: הילית רוזנטל

עיצוב תאורה: חני ורדי

ים, שמש ולסביות

ביקורת ההצגה "קיץ אחרון" של קבוצת תהל

מאת: יאשה קריגר

המושג 'תיירות גאה', שבימינו נמצא בשימוש של כל חברת נסיעות, אמנם לא תמיד תיפקד כמושג כלכלי, אך היה קיים מאז ומעולם כתופעה התנהגותית. אתרים תיירותיים שלמים שמאוכלסים בהומואים ולסביות, מקומות שבהם, ולו לתקופת זמן קצרה של חופשה, יכלו גברים ונשים להתנהג באופן חופשי, לוותר על המסכות והמגננות של העולם האמיתי ולנוח מהמאבק המתיש שהוא מנת חלקו של כל מי שאינו הטרוסקסואל. אחד מהאתרים האלה הוא קייפ-קוד, עיירת נופש השוכנת לחופי האוקינוס האטלנטי בארה"ב.

שם בחרה המחזאית האמריקאית ג'יין צ'מברס למקם את עלילת המחזה שלה, 'קיץ אחרון', במעין אוטונומיה לסבית אטומה לגברים. זהו מחזה של שמונה נשים, ומספיק לקרוא כמה עמודים ממנו על-מנת לחוש שגברים הם לגמרי לא העניין פה. נכון, ישנו עיסוק בפמיניזם ושוביניזם, אבל זהו מחזה שבאופן מובהק חוגג את העצמאות הנשית. בשנת 1980, כאשר נכתב המחזה עבור הפסטיבל הגאה הבינלאומי הראשון של ארה"ב, הצגת תמונה שכזאת לא היתה דבר של מה בכך. מדובר בימי השמרנות של ארה"ב, תקופה שבה היכולת לקבל את השונה הייתה מוטלת בספק, גם בחברה המערבית המודרנית. במחזה שלה בוחרת צ'יימברס, בחוכמה, להציג תמונה פנימית של הקהילה הלסבית האמריקאית. לא את המאבק שלה על קיומה מול הרוב הסטרייטי, כי אם את הקיום שלה עצמו, המגוון והמרובד.

במרכז העלילה עומדת חבורת נשים שנפגשת בקייפ-קוד כל שנה למשך תקופת הקיץ. הזוג הראשון הוא קיטי וריטה, סופרת פמיניסטית והמזכירה שלה, שמעריצה אותה. הזוג השני הוא אנני וריי, שנמצאות בזוגיות קרוב ל-10 שנים. אנני היא אמנית וריי עקרת בית. הזוג השלישי הוא סו ודונה, אשת עסקים קשוחה והכוסית התורנית שלה. ויש גם את ליל, שהיא לבד. מערכות יחסים ארוכות-טווח הן לא בשבילה.

יום אחד היא פוגשת על החוף את אווה, סטרייטית שעזבה את בעלה והגיעה במקרה לאותה מאורת לסביות על חוף האוקינוס האטלנטי. ליל מזמינה את אווה, מתוך נימוס, לערב עם הבנות. מכאן ואילך ישנו מגוון סיטואציות משעשעות המלוות את מסע הגילוי של אווה הסטרייטית בעולם החד-מיני, ישנה כמובן ההתאהבות של ליל ואווה וישנו גם העוקץ הטרגי – ליל חולה בסרטן ולא ידוע כמה זמן נותר לה לחיות. כל זה עטוף בהמון שיחות-בנות על זוגיות, אהבה וחברות.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

צ'יימברס (שנפטרה בעצמה מסרטן שלוש שנים לאחר שהשלימה את המחזה) כתבה מחזה אמריקאי מאוד, מה שאומר שמצד אחד יש בו שלמות מסויימת, זהו מחזה שבו כל הקצוות מתחברים, התהליך שעוברת כל דמות הוא ברור וגלוי, הדיאלוגים קולחים וישנו מינון מחושב של הומור, רצינות ורגשנות. מצד שני, ישנה כאן גלישה לא מעטה לקלישאות, גם בעיצוב הדמויות וגם בפשטות העלילתית. בקיצור, קומדיה רומנטית אמריקאית טיפוסית. רק עם לסביות.

ההישג החשוב של המחזה, ובעיקר לזמן שבו הוא נכתב, הוא מתן האינפורמציה שבו, הצגת מגוון ארכיטיפים של קווייריות, או במקרה הזה – הלסביות על גווניה. נשים נשיות ונשים גבריות, נשים שמנהלות מערכת יחסים זוגית שדומה לזוגיות הטרוסקסואלית ונשים שלא מתחייבות לקשר אחד. כל זה אולי נראה מוכר וידוע עבור הקהילה הגאה, אבל במבט חיצוני כל זה חדש ומרתק. ובטח שבשנת 1980 באמריקה השמרנית של רונלד רייגן. העברת האינפורמציה על צורת חיים מסויימת והקונפליקטים שבה היא צעד חשוב בדרך למתן הלגיטימציה לאותה צורת חיים.

וזאת כמובן גם החשיבות הרבה של הצגת המחזה הזה על-ידי קבוצת תהל, תיאטרון ההומו-לסבי הממוקם במרכז הגאה בגן-מאיר בת"א, החשיבות שבהצגת חומרים העוסקים בזהות מינית בצורה מפורשת ולא מרומזת ופיתוח שיח תיאטרלי-קווירי.

אלא שבמעט מדי רגעים בהצגה נעשה חסד למחזה והתוצאה רחוקה מלהיות יפה כמו האידיאלים העומדים מאחוריה. התרגום של שפי רז מתחקה אחר השפה המדוברת של הריאליזם האמריקאי ויוצר עברית מלאכותית, כזאת שרגילים לשמוע בעיקר בתיאטרון. הבימוי של איה שבא גם הוא אינו תורם לאפקטיביות של הטקסט. רב הזמן ישנה הרגשה שהשחקניות על הבמה קיבלו הנחיה אחת בלבד – להריץ את הטקסט כמה שיותר מהר תוך כדי תזוזה ממקום למקום. המחזה מספק סיטואציות עדינות ומורכבות לרוב, אך במעט מדי פעמים המורכבות הזאת באה לידי ביטוי על הבמה. ביותר מדי מקומות הדגש הוא על איך להוציא גיחוך או לחלופין דמעה מהקהל ואין מספיק מאמץ ליצירת סיטואציה אנושית בסיסית.

מתוך ההצגה קיץ אחרון. צילום: לואיז גרין

התלבושות גם הן סטריאוטיפיות מאוד. מדובר בשמונה נשים שמבלות יחד על החוף. על החוף! ועדיין – המזכירה לבושה כמו מזכירה, הדוקטור לבושה כמו דוקטור, הבנות הולכות עם עקבים על החוף – ישנה הרגשה שלא נעשה כאן שום ניסיון לברוח מהקלישאה. להיפך, המתרגם והבמאית (שהיא גם המעצבת) רצים לתוך הסטריאוטיפים ונופלים במלכודת שלהם. פועל יוצא מכך הוא שגם רוב השחקניות נופלות לאותם הסטריאוטיפים במשחקן, למרות החן והחיוניות הרבה שלהן.

ועדיין, שתי שחקניות עושות כאן עבודה מרשימה ונוגעת ללב. האחת היא ענת זמשטייגמן בתפקיד הראשי של ליל. זמשטייגמן בונה דמות מורכבת, חזקה ושבירה בעת ובעונה אחת. הנוכחות הכריזמטית שלה ממלאת את הבמה כמעט בכל רגע ומחפה על חולשותיה של ההצגה. השחקנית השנייה היא ליטל שמש, שמביאה ברק מיוחד לבמה בתור החברה הטובה של ליל, אנני. היא נעה בין קרירות קולית מעל פני השטח לבין חום אנושי ורך מתחתיו. שתי השחקניות האלה מצליחות להביא לבמה אנושיות ברמה תלת-מימדית, בזמן שההצגה כולה מציגה לרב תמונה דו-מימדית חסרת נפח אנושי. הרגעים הבודדים שבהן שתי השחקניות האלה נמצאות לבד על הבמה הם ללא ספק ההיילייטים שלה.

קבוצת תהל

'קיץ אחרון' מאת ג'יין צ'מברס

תרגום: שפי רז

בימוי ועיצוב: איה שבא

תאורה: ויטלי סורוגין

שחקניות: ליטל שמש, סיון כרטשנר, אורלי טובלי, ענת זמשטייגמן, נטע לי סוקר, בת חן סבג, ליז רביאן, תמר גוטמן.

לתאריכים הבאים יש להתעדכן באתר קבוצת תהל.