מאחורי הקלעים – מפי ארון במחסן תלבושות

מאת: נועה בן ארי

שלשום, אני קם בבוקר ככה באיזי, לוקח נשימה עמוקה, משתעל  שיעול של סבתא כי המקום לא מאוורר, הוונטה לא עובדת והחלון תקוע. פוקח עיניים בעצלתיים, אחת ועוד אחת ומה אני רואה?  כלום.  הִדביקו לי ישר על המצח, כמו אות קין, מודעה: "מוכרים אותי". מָזה???

"מוכרים אותי. ארון מעץ מלא. 5 דלתות, כולל אזור תליה ומגירות. מרווח מאוד ויציב.  גובה- 2.50 מ', רוחב- 2.00 מ', עומק- 1.6 מ'." ככה לחשוף מידות של בן אדם? ככה לפרסם מידע אינטימי שחור על גבי לבן, לעיני הציבור הרחב? למזלי, יש לי גדול.. מקום אכסון, זאת אומרת..  "שמור היטב, כמו חדש." וואלה, תודה רבה, באמת.  זורקים לי עצם.  "שמור היטב" אומרים על כאלה שעבר זמנם אבל רוצים לצאת בסדר עם איזו מחמאה.

ככה אני צריך לגלות?  עובדה מוגמרת.  מה עם לבוא לדבר איתי? לא מגיעה לי שיחה אישית? כמה שנים אני כבר במוסד הזה? אה? רק מכיל ומכיל. בגדים, אביזרים, ריחות… שלא לדבר על סודות.. אלפי פריטים עברו אצלי במשך הזמן. גלימות ושמלות, מדים אמיתיים מתקופת המנדט הבריטי, כובעים, נעליים ,סוודרים וחולצות, פראקים של פעם וצווארונים שלובשים בנפרד מהבגד – דברים שאי אפשר לקנות בחנות. יצירות אומנות של ממש. כל אלה יחד מרכיבים את ההיסטוריה של התיאטרון, הזיכרונות שלו. זה לא הולך ברגל.

קחו לדוגמא את הכתר הזה.  הכתר הזה עבר לא פחות משישה תפקידים שונים ושלושה דורות של שחקנים.  הפקות מ"המלך ליר" של שייקספיר ועד "הנסיך צפרדע" של האחים גרים. יַשָב אצלי חלוק סטן מיוחד במינו ששימש שחקן ותיק, נקרא לו ש', לא רק בהצגה, אלא גם באופן פרטי.  איך אני יודע? הוא נעלם בדרך מסתורית לסופ"ש, יחד עם מחוך מהמאה ה-17 ושוט מאסיבי וחזר עם ריח לא מוכר.  אפטרשייב חריף כזה.  נו, שוין.  אני לא שופט. העיקר הבריאות.  לפני שנתיים, הממונות עלי הכריזו על "משבר גרביים" כשגילו שחסרים לי עשרות זוגות מהמגירה התחתונה.  השחקנים הממורמרים נאלצו להתחיל להביא את שלהם מהבית.  רק אני יודע, של- ד' קיצצו במזונות והיא מוכרחה להלביש את הילדים לחורף.  אני לא שופט, העיקר הבריאות.  וכמה אוצרות אפשר, נגיד למצוא בתוך כיסים של חצאיות ומכנסיים..  טישו משומש, מספר טלפון על פתקית, שפתון נגד יובש, מטבעות של 10 אגורות, אקמול, קונדום שפג תוקפו- כל אחד, סיפור.

לפני חצי שעה יצאה מכאן לצהריים, מסדרת ארונות מקצועית.  שכרו את שירותיה בכדי לארגן פה ולקדם עניינים.  נתקפתי פאניקה.  עצמתי עיניים והעמדתי פנים שאני ישֶן.   שמעתי אותה מסתובבת  כמו סביבון וממלמלת לעצמה: "איזה בלגאן, איזה בלגאן."  היא פתחה אותי בדרמטיות: "וואו, מרשים!  טוב, אני בטוחה שיש כאן המון דברים שלא באמת יחסרו לכם."  היא מוציאה 2 קולבים.  הממונה עליי נזעקת.  "לא, לא, באלה אסור לגעת".

"חמודה", היא מחייכת.  "לכל אחד מאיתנו יש שלדים בארון.  גם לי.  מגיע הזמן בחיים שצריך לפחות לאוורר.  אחרת הם מעלים אבק. לא?"

ואני אומר: לאוורר זה בסדר… אבל למה אצלי?